הסבך

להסתבך עם הספר המעולה הזה

זהר אלמקייס ממליצה על "הסבך" מאת עודד וולקשטיין
זהר אלמקייס
24 ביוני 2020
11:31

בספרו הקטנטן והמפותל עודד וולקשטיין טווה רשת עכביש צפופה סביב שלושה בני אנוש - אב ובן וחבר - המבלים בפארק. לאורך היום, השלושה נתונים במשחק גותי בשמש התל אביבית, פרי דמיונו של האב.

וולקשטיין מטשטש שוב ושוב את גבולות המשחק בשפתו, שכבר דובר בה רבות, שהיא בה בעת מעתירה ובולענית. הקורא המתמסר כבר אינו יודע מיהו האב, הבן, רוח הקודש, או העכביש הטווה. והמשחק, כמו כל משחק, לעולם איננו תחום לחלוטין - מתערבבים בו, כן, מציאות ודמיון (אם יש כאלה), אבל גם העיר ודמויותיה, הילדים הצעירים והאב המתבונן, הישויות שנבראות, הפצעים והשריטות.

מה יש בו, בסבך? עיר שהיא בית, הצעה לדרכים שבאמצעותן אפשר למצוא, בתוך המקום המוסדר, המאורגן, הנעים, המוגדר, המזמין, "פרצים של פראות אמיתית", מקומות בהם יכולה להתפלש הנשמה. כל מה שלפנים היה הפארק הופך להיות ממלכה אפלה, רדופה, אבל בה עדיין צריך לעצור ולשתות מים, ולנגב את המצח, ולקמט את הפתק שבכיס.

מה יש בו, בסבך? ריטואלים של גוף, הצעה לדרכים שבאמצעותן אפשר ללכת לאיבוד, להעמיק אל תוך דבר מה לא נודע, "שבר שאוחה ונפער חליפות". ישנן התנסויות אין סופיות של המכונה הזו, הגוף, המזיעה ומתגרדת על סרפדים, הנחבטת אל סלעים, המצמחת כנפיים.

מה יש בו, בסבך? יחסי משפחה, הצעה לדרכים שבאמצעותן אפשר לחזור הביתה. יש נסיונות ללמוד ולשנות זה את זה, תוך כדי הליכה בפארק עירוני, "מנוסת אחים מצטלצלת". יש, נוכחים תמיד, מחוזות של זכרון ועבר, דברים שהותירו חותם, אבל גם נסיונות להיות חדש, להיוולד כאב וכבן, ומיד להילחם על האפשרות להיות ילדים בתוך היחסים האלו, לשחק, לשחק באמת.

אפשר לומר ש"הסבך" מציע אתגר קריאה למיטיבי לכת, שהספר הוא בעצמו סבך. אפשר גם לומר, בפשטות, שכולנו מסובכים, ושהכל מסובך, ושאם כבר, עדיף להסתבך עם הספר המעולה הזה.

לעמוד הבית של שבוע הספר