שלטי חוצות נגד תוכנית הסיפוח
צילום: תנועת רגבים

איך הפכה תוכנית טראמפ למאבק פוליטי בימין?

אחרי שאנשי נתניהו חילקו את החברה הישראלית למתנגדי ביבי השמאלנים מול תומכיו הימנים הנאמנים, דווקא תוכנית הסיפוח מפצלת את הימין לפי אותה הנוסחה
יואב קרקובסקי
21 ביוני 2020
17:00

כבר אין סוף מילים נכתבו על המורשת שרוצה ראש הממשלה בנימין נתניהו להותיר אחריו. אין ספק שהחלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון, זו מורשת עדיפה מכל מה שהיה לו עד כה, שנראה בעיקר כמו כיבוי שריפות. נתניהו כבר זוכה להיות ראש הממשלה עם הוותק הרב בתולדות מדינת ישראל. הוא עבר את דוד בן גוריון, אבל בדברי ימיה של ישראל, הוא עדיין לא טבע את החותם הנדרש, והבעיה העיקרית שלו, שבשנתו ה-14 לראשות הממשלה הוא שבר תקדים שאף פוליטיקאי לא רצה לשבור. הוא עומד למשפט פלילי בעבירות של שוחד מרמה והפרת אמונים בשלושה תיקי חקירה לא פשוטים.

נתניהו חייב הישג מדיני. ידידו הטוב ביותר במישור הבינלאומי דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, העניק לו שורה ארוכה של מתנות: הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות, הכרה אמריקנית בסיפוח רמת הגולן, והמתנה הגדולה ביותר - תוכנית המאה שכוללת החלת החוק הישראלי על כל ההתנחלויות מעבר לקו הירוק. אלא שהמתנה הזו כוללת בתוכה מטען צד בעוצמה גבוהה. החלת החוק הישראלי הוא רק חלק אחד של התוכנית. החלק השני זהו חזון שתי המדינות של טראמפ, כלומר השלב הראשון בהקמת המדינה הפלסטינית. וזה הופך את המתנה - לחבלה.

בינואר, כשבנימין נתניהו לקח איתו לארצות הברית את ראשי מועצת יש"ע ועיתונאים רבים בימין, קשה היה לעצור את מיטב המפרשנים מריקודי השמחה ברחובותיה של וושינגטון, כאילו היינו עדים להכרזה נוספת על עצמאות ישראל. ובאמת, ההודעה של טראמפ שינתה את המציאות המדינית ואי אפשר להתעלם מההישג שיש בה. בפעם הראשונה הממשל האמריקני קובע: ההתנחלויות אינן מחסום לשלום, ואף מתנחל לא יזוז ממקומו בהסדר מדיני. אלה אמירות מהדהדות שמשנות את כללי המשחק מעתה ולהרבה שנים קדימה. מצד שני לא ניתן להתעלם מהעובדה שטראמפ לא ביטל את חזון המדינה הפלסטינית.

נתניהו יעשה הכול כדי שהחלת הריבונות תהיה רשומה על שמו | פרשנות

נתניהו, אנשיו, תומכיו ונאמניו היו בטוחים שהכרזת הסיפוח היא עניין של ימים. אבל אז הורם ההאנד-ברקס, על ידי הבית הלבן. זה היה ג'ראד קושנר, האיש שהכשיר את לבבות המדינות הערביות המתונות לקראת התוכנית המדינית של הממשל, שעצר את חגיגות הניצחון. החלת ריבונות בהסכמה אמריקנית, אחרי סימון מפות, לא ממש כעת, לא עכשיו, לא מחר. ואז באה לה מגיפת קורונה לצד בחירות בישראל, הקמת ממשלת אחדות מקרטעת, והסיפוח? הוא לוט בערפל.

רצון המתנחלים והאמריקנים הפוכים לחלוטין

בין מסיבת עיתונאים של שמונה בערב מדי ערב לזו שבאה אחריה, הסירו ראשי מועצת יש"ע את המסיכות, בזהירות, מעל תוכנית טראמפ וגילו למרבה ההפתעה כי הפרק החשוב ביותר לאמריקנים בסימון המפה זהו רצף טריטוריאלי. וזו בדיוק גם השאיפה של המתנחלים, אלא שהרצונות של המתנחלים ושל האמריקנים הפוכים לחלוטין. לממשל האמריקני חשוב להראות לפלסטינים שהמפה המוצעת כוללת רצף טריטוריאלי לכל אורך יהודה ושומרון כולל מערכות כבישים תת קרקעיים וגשרים עיליים שיקשרו את הגדה לרצועת עזה. החשיבות שהממשל מעניק לרצף הזה הוא המשפט הבינלאומי שקובע כי מדינה צריכה להיות בעלת שטח רציף, ולא אוסף של מובלעות.

אנשיו של רה"מ חילקו את החברה הישראלית לשתי קבוצות: מתנגדי ביבי שמאלנים, תומכי ביבי ימנים נאמנים. עכשיו זה עדיין "כן ביבי או לא ביבי", אלא שהפעם החלוקה היא בתוך הימין הישראלי

המפה הזו מייצרת עבור המתנחלים בעיה אקוטית קשה. הם נמצאים במובלעות. יותר מ-20 יישובים הם יישובים מבודדים. דרכי הגישה לחלק מהגושים חוצים שטחים בשטח המדינה הפלסטינית העתידית. אחרי שהסירו את המסכה מעל התוכנית הזו החליטו ראשי המועצת יש"ע ללכת נגד התוכנית בכל הכוח. רוצים ריבונות, לא רוצים את תוכנית המאה. אבל מבחינתו של נתניהו בעל המאה הוא בעל הדעה. כלומר, ללא טראמפ אין תוכנית, אין ריבונות, אין מורשת, יש עדיין משפט פלילי, ובחירות בנובמבר בארצות הברית שעלולות לגזול מידי נתניהו את ידידו הטוב בבית הלבן.

אנשיו של ראש הממשלה חילקו את החברה הישראלית לשתי קבוצות "כן ביבי מול אנטי ביבי", כך חולקה ישראל. מתנגדי ביבי הם שמאלנים, תומכי ביבי הם ימנים נאמנים. עכשיו הוויכוח נותר בעינו, זה עדיין "כן ביבי או לא ביבי", אלא שהפעם החלוקה היא בתוך הימין הישראלי. תומכיו המובהקים של נתניהו בקרב הפרשנים הבכירים ובמערכת הפוליטית תומכים בכל פה בתוכנית טראמפ למרות מחירה, הכרה במדינה פלסטינית. הנימוק, גיוסו של דוד בן גוריון, "מה שנותנים לך תיקח", לגבי המדינה הפלסטינית הם מזכירים, ב-48' הערבים החמיצו את ההזדמנות שלהם, סביר שזה יקרה גם כעת. גם בני גנץ בפגישותיו עם ראשי יש"ע אימץ גישה דומה.

  חייב הישג מדיני. ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

מתנגדי התוכנית יכולים להעלות מהזיכרון שלהם את העובדה שההתנגדות של בנימין נתניהו למדינה פלסטינית היתה בהתאם לצרכיו הפוליטיים המידיים. הוא דיבר נגד מדינה כשהתמודד על ראשות הממשלה ב-96', אך מימש כראש הממשלה את פינוי חברון במסגרת הסכמי אוסלו. הוא הוביל את המהלך של הליכוד להתנגדות להקמת מדינה פלסטינית כ"אזרח מודאג", והיה לאופוזיציה מן הימין לאריאל שרון, אבל נאם את נאום בר אילן ב-2009 כדי לרצות את ברק אובמה. כעת בשיחות סגורות מסביר נתניהו, שמה שיקימו הפלסטינים לא יהיה בדיוק מדינה, אבל הם לא ממש משתכנעים.

הימין הישראלי מחולק כעת גם בשאלת הסיפוח, גם בשאלת התמיכה בנתניהו. דייויד פרידמן לא ממש הצליח במשימת הגישור בין נתניהו-לוין וגנץ-אשכנזי. אבל כעת האמריקנים צריכים לגייס מתווך נוסף שיעשה שלום פנימי בין הימין לבין עצמו.