טהרן

יומני טהרן | פרק 7 - בצד של הטובים

החלק הראשון של הפרק לוקח הפוגה קצרה מהאקשן לשלושה מפגשים טעונים בין צדדים מסוכסכים, שיש בהם יותר מן המשותף ממה שנדמה להם. החלק השני כבר החזיר אותנו לתלם ונותן תחושה שלפתע ידם של האיראנים על העליונה. רגע לפני סיום העונה, גלית דיסטל-אטבריאן מעלה את רשמיה מפרק 7 (זהירות: ספוילרים)
גלית דיסטל-אטבריאן
22 ביולי 2020
10:01

לכל יומני הצפייה של "טהרן" >>

אני חושבת שאני צריכה לכנס את התסריטאים לשיחת חירום - אני רוצה לשחק בקבוצה של הטובים, וכרגע הטובים הם האיראנים, והם טובים יותר כמעט בכל דבר: מקצועיים יותר, צעד אחד לפני המוסד כמעט בכל סמטת תסריט, ממזריים יותר, זריזים יותר, אנושיים יותר ומוסריים יותר.
"רגע, הלו!" חלקכם תזעקו, "הם עדיין תולים שם בני אדם ומכריחים נשים ללבוש גלימות שחורות ומוזרות! ולנו יש את מצעד הגאווה ואמנות קונספטואלית בתל אביב! ווי אר דה סטארט-אפ ניישן!". אבל הייתכן שהמוסד הישראלי באמת אכזר יותר מכל סוכנויות הביון העולמיות? ומילא זה - גם רשלני באופן מביך? כי עם כל הכבוד להצגת הצד השני באופן עגול ומורכב - אני רוצה לדעת שאני עדיין בנבחרת של הטובים, ו-"טהרן" מתחילה לאתגר לי את הקרקע היציבה שאני עומדת עליה. זה לא פייר.

מחזיק בכמה קלפים בשרוול כדי לעשות למוסד בית ספר. שון טאוב - מתוך "טהרן"

חציו הראשון של פרק 7 איטי באופן חריג, כאילו שהתסריטאים רצו לאוורר קצת את המתח האינטנסיבי, הבלתי פוסק, הקלסטרופובי משהו שמאפיין את הסדרה.
שלושה חדרים יש בפרק הזה. שלושה חדרים סגורים בהם נמתחת הדרמה האנושית, בהם הטוב והרע, המוסרי והלא מוסרי, האנושי והבלתי אנושי, הלאומי והפרטי נפרשים על השולחן ונפערים תחת סכין מנתחים.

בחדר אחד במלון באיסטנבול נמצא פראז כמאלי, סוכן בכיר במשמרות המהפכה עם מרדכי רביניאן, יהודי איראני בגלות ואביה של מרגלת ציונית. עין תחת עין, שן תחת שן - האב תמורת האישה. שני פרסים בחלל אחד.
זה מפגש מרתק: הם מדברים באותה שפה, אוהבים באותה מידה את המולדת הגדולה, הם דומים מאוד אפילו שאחד מהם יהודי ישראלי שגידל סוכנת מוסד והשני הוא מוסלמי שיעי איראני שהקדיש את חייו למשטר האייתולות. מרדכי מבין לראשונה שהבת שלו בכלל לא חיילת אלא מרגלת סמויה שנמצאת כעת בשטח האויב, שנמצא איתו ממש באותו חדר במלון, חרד עד אימה לאישתו החטופה ולבריאותה. שתי פצצות מתקתקות של חרדה גולמית כלואות בחדר אחד, כמה רב המשותף ביניהם, ואיזה תהומות של שוני.

בין התיעוב והשנאה, האהבה למולדת משותפת לשניהם. שון טאוב ואלכס נאקי - מתוך "טהרן"

בחדר אחר במקום לא ידוע בישראל נמצא ראש המוסד מאיר גורב עם נאהיד כמאלי, אישה חולה שחטף מבית חולים בתור קלף מיקוח. הוא צריך את שיתוף הפעולה שלה, שתרגיע את בעלה.
הם משוחחים על אהבה ואובדן, כמו שני אנשים, כמעט רגילים, כמעט דומים, כמעט באותו גיל. הוא מספר לה על אישתו המתה, מספר לה על השיר שלהם, היא מבקשת ממנו שישיר אותו, הוא שר - "שיר של יום חולין" בתוך סיטואציה בלתי נתפסת, כמעט סוראליסטית.
כמה רב המשותף ביניהם ואיזה תהומות של שוני, בין חוטף ובין נחטפת.

סיטואציה בלתי נתפסת בין חוטף לנחטפת. שילה אומי -  מתוך "טהרן"

בחדר השלישי בטהרן, נמצאים תמר ומילאד - זוג צעיר שהיה עד לפני רגע מאוהב עד אין קץ נמצא בטלטלה רגשית מסחררת.
הם היו יכולים להיות באותה מידה באיזו דירה שכורה באמסטרדם, ברלין או ניו יורק, הם יכלו לנהל סיפור אהבה שמצמיח חתונה, שלושה ילדים, איזה צמוד קרקע, שתי משרות וג'וינט משותף בסופי השבוע.
אבל הם לא, כי היא מרגלת והוא הפך בדקה אחת לאויב חבוט שמוטל מדמם על הספה.
תמר נמצאת מול מילאד על קו התפר של הגיהנום: הקשר הזה אינו סטרילי מצידה, אינו מקצועי גרידא, הוא חדר לה לתוך הרקמות כמעט בעל כורחה.
אין ספק שהנאמנות הראשונה שלה היא למולדת, אבל זה עולה לה בדם, היא מחבבת אותו, אולי אפילו אוהבת, ללא ספק נקשרה.

אחר כך, כשקדוש תופיע, הן ירפרפו בעדינות על הנושא. קדוש תגלה שגם לה היה אחד כזה, אבל עכשיו הוא מת עבורה ( או מת בכלל?). כי אין מקום לרגש בעולם הביון הקר והאינטרסנטי. אין קווי ממשק בין ריגול לרומנטיקה, לא באמת.
תמר מבינה ומפנימה, לפחות לעת עתה. אולי היא תצליח להפוך לסוכנת קרה ומחושבת כמו קדוש, אולי היא תחבל באינטרס הלאומי כדי להציל את מילאד, שתי האופציות פתוחות כרגע ורק פרק הסיום יגיד.

אין מקום לרגש בעולם הריגול. ניב סולטן ולירז צ'רכי - מתוך "טהרן"

החלק השני של הפרק זונח בבת אחת את הקונספט המהורהר והאיטי וחוזר לאקשן המוכר שמאפיין את טהרן: החדרים האינטימיים נפתחים, הדילמות האנושיות מתאווררות ופראז נמלט מהחדר באיסטנבול ומשאיר את אבא של תמר בחיים - האנושיות גברה על הרצון בנקמה, ואולי זה בכלל שיקול קר רוח, שהרי אישתו עדיין נמצאת בידיים של הציונים.

תמר משתכנעת לצאת לפעולה אבל היא הרוסה רגשית בגלל אביה, ולפתע הצד האיראני נראה משוכלל הרבה יותר מהצד הישראלי המסורבל: גם בטהרן וגם באיסטנבול האיראנים יושבים יפה על הזנב של המוסד: הסוכן מוברח במונית, בזמן שהמשאית החשודה בה יושבות תמר וקדוש מאותרת בקלות רבה (מדי?) על ידי הסוכנים האיראנים.

שתיים אפס לטובת איראן בפרק 7, הן בתחום המקצועי והן בתחום האנושי.
אני מחכה בסבלנות לאיזו גאולה מקומית בפרק האחרון, בהחלט מוכנה להסתפק בהפצצה מוצלחת של הכור, ובשיבה המיוחלת של האישה החולה הישר אל זרועות בעלה האוהב.

בחזרה לעמוד הראשי של "טהרן" >>