הרבה נאמר על התפילה האחרונה בבית הכנסת של נווה דקלים, תפילה-זכה, תפילה-זעקה, מפי 1,000 נערות, ברגעיו האחרונים של הגדול ביישובי גוש קטיף.
הרבה נאמר, אבל לא ככה. עיתון "מקור ראשון" הזמין לציון 15 שנה להתנתקות ארבע ממשתתפות "תפילת הנערות", שכעת הפכו לנשים. בין היתר הן באות חשבון גם עם הרבנים שהיו יחד אתן בתוך היכל בית הכנסת, עודדו את תפילתן - עד שברגע מסוים הורו להן להפסיק להתפלל, כלומר לקבל את הדין.
החשבון שלהן מתחיל בהכרזתו המפתיעה של הרב שלמה אבינר, הרב הבכיר באולם, "ברוך דיין האמת", שהתפרשה בעיניהן כהכרזה תבוסתנית וצינית. "הרגשתי ממש בגידה באותו רגע. אני האמנתי לרבנים עד הסוף. התחילו דיבורים שהם סגרו עסקאות עם אנשי יש"ע והכניסו את הצלמים ואני זוכרת את הרגע הזה שהרב אבינר קורע, משהו נסדק", סיפרה תמר ביטון. חגית מוריה-גיבור אמרה על הרב: "כאילו הוא, לא מעניין אותו, הוא ימשיך עכשיו עם ה'ברוך דיין האמת' שלו, 'ואתן... פשוט אני לא שומע אתכן צורחות לי ואני אמשיך'. ברור ששם התחיל הסדק, שבסוף היה השבר המאוד מוחלט שלי בכל אמון באיזשהו ממסד רבני".
הרב קובי בורנשטיין: "ב-15 שנה האחרונות הציונות הדתית עוברת תהליכים מדהימים בעקבות המכה הקשה והכואבת שהיא קיבלה"
האמירה שתפסה את תשומת לבי הייתה של מוריה תעסן-מיכאלי, הלומדת לקראת הסמכה כמורת הלכה אורתודוקסית, שאמרה: "אם אני מסתכלת על מה שאפשר לתקן, זו ההנהגה הרבנית הגברית. הכול נעשה מעל הראש שלנו, הכול נעשה חיצוני לנו. זה בהחלט מה שהוביל אותי להיות מי שאני היום גם בחיפוש שלי אחרי הנהגה רוחנית נשית יותר".
15 שנה אחרי, הסיפור המלא של ההתנתקות טרם סופר – לא בספר ולא בסרט מקיף. דבר תמוה כשמדובר בפצע ישראלי כה עמוק, שיש לו גם צדדים אנושיים וצדדים אידיאולוגיים, והוא גם נוגע בעבר, בהווה ובעתיד של המדיניות הישראלית מול הנושאים הבוערים ביותר, ובראשם הסכסוך עם הפלסטינים. אולי עוד יסופר בהמשך.
בינתיים, פיסות מהסיפור העמוק ממשיכות להישטף אל החוף, וכעת ישנה גם פרספקטיבה וכנות רבה יותר ביחס להנהגה הרבנית והפוליטית של המפונים ואוהדיהם.
האמירה של תעסן-מיכאלי מותחת קו ישר בין משבר ההנהגה ובין שאיפתה לשמש כמנהיגה בציבור הדתי. היא לא היחידה. הפמיניזם הדתי חייב הרבה להתנתקות. חוטים נוספים, ישירים ועקיפים, קושרים את שנת 2005 לשינויים גדולים שהתרחשו לאחריה בציונות הדתית. הוואקום המנהיגותי והשבר האמוני גרמו לרבים מבני הנוער של אז לעזוב, אבל רבים אחרים נשארו, ונכנסו אל תוך הוואקום המנהיגותי שנוצר.
פמיניזם דתי, ריסוק המפלגה המגזרית, השחיקה במעמד הרבנות הראשית בקרב ציבור הסרוגים, מטרות חדשות כמו הר הבית וקפיטליזם כלכלי – אלה רק דוגמאות לתופעות וכיוונים שונים (וסותרים) שהפכו חלק מהנוף של הציונות הדתית. חלקם החלו לפני שנת 2005 אבל גם נדלקו אחריה, וקשה להסביר אותם במנותק מההתנתקות.
"זה משהו בפנים. יגיע הזמן שלו והוא ייצא, ויש מה להוציא". הצגה לילדים באלון שבות על פינוי גוש קטיף (צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90)
במסגרת העבודה על סדרת הכתבות בחדשות הערב בכאן 11, שוחחתי בין היתר עם הרב קובי בורנשטיין, שהיה רב בישיבת ההסדר נווה דקלים וחבר במטה המאבק. הוא טען שהעובדה שלא יצאו ספרים ויצירות אומנות על ההתנתקות, מעידה ש"זה עוד כואב מדי, לכל החברה הישראלית. זה משהו בפנים. יגיע הזמן שלו והוא ייצא, ויש מה להוציא".
הוא מרגיש תחילה של תנועה, של דיבור עמוק על ההתנתקות. "ב-15 שנה האחרונות הציונות הדתית עוברת תהליכים מדהימים בעקבות המכה הקשה והכואבת שהיא קיבלה", הוא אומר. "ההתנתקות יצרה ואקום במנהיגות והצמיחה המון כוחות חדשים צעירים שבאים להגיד את האני מאמין שלהם, במסגרת של שיח ישראלי. וזה קורה באמנות, בתחומים חוץ פרלמנטריים, זו פריצה ענקית".