אין הרבה מצבים בחיים שבהם בן אדם עומד בפני סופיות סופית כל כך, ועיניו פעורות בתדהמה מול הסוף. כל מקום אשר תדרוך בו כף רגלך - מחר יימחק. הסיפור של ההתנתקות, או בפי הימין "הגירוש", הוא סיפור כזה. קצת כמו מוות ידוע מראש, שאין בכוחה של הידיעה לנטרל את החור השחור שנפער. ועכשיו תכפילו את המוות הזה ב-8,600 איש. 21 יישובים, קהילות, משפחות, עסקים ופרטים שנעקרו - חיים שלמים שהפכו לתל חורבות. ובפני סוף סופי שכזה, בלתי ניתן לעיכול, ניצבנו גם אנחנו - אלפי נערים ונערות מהציונות הדתית שבאו לתמוך באותן משפחות, להזדהות עם מאבקן ולהושיט יד. כאלה היינו, כמו שאומרים אצלנו – באנו "לחזק", ויצאנו שבורים.
15 שנה להתנתקות: פרויקט מיוחד של כאן חדשות
בזמן אמת, הפוליטיקה הייתה בפרונט של ההתנתקות, תחושת הצדק והניצחון של השמאל, אפשר אפילו לומר "החגיגיות" של האירוע, הסיפור האנושי היה מאחור, אם בכלל. עדשות המצלמה לא כוונו אל הרגשות האלה, אל הדרמה האנושית המטורפת. אם כבר, עשו זום אין על המתנחלים בשל הפחד מפני האלימות האפשרית שלהם.
"מהיום בבוקר צריך ליבנו להיות גס במראות שמגיעים אלינו מחבל עזה, דמעותינו להתייבש נוכח צער המפונים", כתבה סימה קדמון בעיצומם של ימי הפינוי. "כי מי שחושב שמאות אנשים, שנאחזים מהיום בניגוד לחוק באדמת עזה, בוכים רק על ביתם – טועה טעות גדולה. ומי שמאמין שליבם נקרע רק על הפרידה מחבלי ארץ – לא מבין. אותם אנשים המבוצרים ברצועה ומבזים את חוקי המדינה בוכים על כך שהחוקים השתנו. צר לנו תושבי עזה, המפונים והבלתי מתפנים, אבל נגמרו לנו הדמעות. כן צר לנו, תושבי עזה, אבל יש לנו מספיק דברים לבכות עליהם, גם בלי הפרובוקציות שלכם" (יום רביעי י"ב באב 18.08.2005).
אין לי מילים לתאר את הבושה שאוחזת בי בשל הידיעה שטקסט כזה הודפס ב"עיתון של המדינה". אפילו היום, 15 שנים לאחר ההתנתקות, קשה לי לקרוא את ערלות הלב הזו. נכון, המחלוקת הייתה קשה, ועדיין קשה – בשמאל גורסים שמפעל ההתנחלויות ממיט אסון על מדינת ישראל, בימין חושבים שההיפך הגמור הוא הנכון - אבל האם היו נדרשות כאלה מילים באותם רגעי חרחור וגסיסה של חיי רבים כל כך? האם אי אפשר היה לבכות יחד עם אותם מתנחלים ברגעים הקשים האלה? מחלוקת יכולה להיות שורפת וכואבת, אבל היא לא אמורה לשרוף את האנושיות שלנו. היא לא אמורה לגרום לנו להפסיק להרגיש את הכאבים של האחים שלנו. אני חושבת שעל אלו אני בוכיה, עד היום.
בשבועות האחרונים בבלפור למדתי שפצע ההתנתקות עדיין פתוח. הימין לא מבין כיצד התעלמו בבוטות מכאביו, בשעה שמחאות קטנות מקבלות יותר זמן מסך
ההתנתקות הפכה להיות ציר מאוד משמעותי בחברה הישראלית בכלל ובציונות הדתית בפרט. אפשר לשרטט קו בקיץ 2005 ולדבר על לפני ואחרי, כשאחת המשמעויות העיקריות שלו בעיניי, היא קיטוב החברה הישראלית. היום נהוג להאשים בזה את ביבי, אבל זה לא התחיל אצלו. לכן צריך להבין שהפצע הזה של ההתנתקות לא שייך רק לציונות הדתית. יש לי הרגשה שהחברה הישראלית טועה לחשוב שזה פצע פרטי של מגזר קטן. לא כך הדבר: המתנחלים הם אולי גיבורי הדרמה הזו, אבל החברה הישראלית הייתה חלק מהסט שעל הבמה. חברה שאיפשרה כתיבה של טקסט כמו של קדמון (זו רק דוגמה אחת) בלא מפריע וביקורת, ויצרה אווירה שמאפשרת לעורכי עיתונים לפרסם טקסטים כדוגמת זה - היא חברה קצת חולה.
בשבועות האחרונים בשל עיסוק מוגבר שלי בפצע האישי שלי מההתנתקות – נערה אחת מתוך אלף שהשתתפו בתפילת הנערות – ודרך שיח משותף שזימנתי לי יחד עם נשים נוספות שם באותה תפילה בבית הכנסת בנווה דקלים - הבנתי שאני נוגעת בטראומה, הבנתי שלנשים רבות יש פוסט-טראומה מהאירוע הזה. ובזכותו של צוקרברג אני שמה לב, שכמוני - רבים, רק עכשיו מתחילים להיות מסוגלים לחזור אל השבר הזה. בקבוצת הפייסבוק שנפתחה "סיפורים מכיסופים – מה שקרה בהתנתקות" – עולים מדי יום קטעי יומן אישיים שנכתבו אז: תמונות, פיסות חיים קטנות, אנשים שמחפשים אנשים שאבד איתם הקשר, תהיות ושאלות.
הריפוי של טראומת ההתנתקות לא יכול להיעשות בגבולות המגזר הדתי. ההכרה בכאב צריכה להתקבל גם מהיריבים האידאולוגיים
בשבועות האחרונים בבלפור למדתי שהפצע הזה פתוח. למדתי את זה מתוך הדרת הרגליים הימניות מהכיכר ומהתגובות לסיקור האוהד של המחאה הנוכחית. הימין שעדיין אוסף את רסיסיו מאז לא מבין כיצד התעלמו בבוטות כה עזה מכאביו, בשעה שמחאות בסדר גודל קטן יותר מקבלות יותר זמן מסך.
15 שנה חלפו. כל כך מעט זמן וכל כך הרבה. משברים גדולים דורשים את הזמן שלהם כדי להעלות ארוכה, ובעלי הטראומה, הלא הם במקרה הזה המתנחלים, זקוקים לשותפים טובים כדי לפרק אותו. הציונות הדתית לא תוכל לעשות את זה לבדה. הריפוי של טראומת ההתנתקות לא יכול להיעשות בגבולות המגזר הדתי. ההכרה בכאב צריכה להתקבל גם מהיריבים האידאולוגיים, ואת הרוח הרעה מאז ניתן היום לשנות.
אני יכולה להעיד שבעקבות הכתבה שלי במקור ראשון על תפילת הנערות, הגיעו אליי כל מיני תגובות מאנשים שסיפרו לי כי לראשונה ליבם היה פתוח להכיר בכאב הזה של מתיישבי גוש קטיף. אגב, יש עוד הרבה טראומות שהחברה הישראלית עברה ותעבור, וכמו במקרה הזה, הדרך לעבור אותן זה לחבק ולהכיר בכאב של האחר, של החורבן שלו. האם בחלוף 15 שנים, הסימה-קדמוניות למיניהם יכולים לכתת את משחזות העטים לאתים של בניית החברה? והאם אנחנו, כלל החברה הישראלית, מסוגלים להיות מצע טוב לריפוי?
בתאל קולמן היא עיתונאית ב"מקור ראשון"