מכה, ארכיון
צילום: אי-פי

לומדים להתפשר: ההסכם עם האמירויות כתגובה לאסלאם הפנאטי

היהדות והנצרות, כדתות שסבלו רדיפות, אימצו את אומנות הפשרה כדי לשרוד. אולם האסלאם הסוני צמח כאימפריה כבר מראשיתו, ובשל כך שמר על קנאות חסרת פשרות לעליונותו. ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא סממן לשינוי התפיסה הסונית, שהחל כבר ב-11 בספטמבר 2001
ריאד עלי, פרשנות
21 באוגוסט 2020
09:32

בשונה מהיהדות והנצרות האסלאם הסוני נולד חזק. האסלאם הסוני נולד אימפריה חובקת עולם. עוד בחייו של הנביא מוחמד כל חצי האי ערב היה בשליטה אסלאמית. מאה שנים ממותו של המייסד, האסלאם הסוני היה לאימפריית ענק שהביסה את האימפריות הרומאית והפרסית ושלטה בכל המזרח התיכון, צפון אפריקה, חלקים מאירופה ועוד חלקים רחבים באסיה. המוסלמים הסונים, למעט שנים בודדות, עשר השנים הראשונות להפצת הדת, לא חוו רדיפה מסכנת קיום פיזי. בתודעה האסלאמית הסונית, להבדיל מהשיעית, אין נרטיב יסוד של ירידה למחתרת ומוות קדושים.

במובן הזה, האסלאם הסוני נולד כאדם בגיר גופנית, משל כמו בגיל העשרים לחייו, עם גוף מפותח, שרירי, חסון, חסין וחזק שלא עבר שלב הישרדותי תלותי כלשהו בחייו. מהרגע הראשון האסלאם הסוני הזה לא היה חייב כלל וכלל להתפשר עם הסביבה כדי לשרוד. להיפך, הוא שהכתיב את רצונו. הסביבה שלו - הנוצרית, היהודית, הפרסית ועוד הם אלה שחיפשו דרכים להתפשר איתו כדי לשרוד.

האסלאם הסוני מוכן סוף סוף להכשיר את "השרץ היהודי", יש שיגידו גם השרץ הנוצרי, כדי לקבל כרטיס חבר במועדון של אומות העולם

לשם השוואה, לנצרות לקח כ-400 שנים מרגע "הבשורה" ועד שהפכה לדת הרשמית של מדינה ברומא. ארבע מאות שנים בהם הנוצרים נרדפו עד זוב דם, ירדו למחתרת, דמם הותר וכדי לשרוד היו חייבים לפתח אומנות של חשיבה הישרדותית שחייבה אותם כפועל יוצא, לאמץ את מנגנון הפשרה, עם עצמם ועם הסביבה. יש האומרים שהעדות המוחשית ביותר לאומנות הפשרה הזאת הייתה המוכנות של אבות הנצרות להשלים עם המשכיותו של עולם הפסלים הפגאני בדמותם של ישו ואימו מרים הבתולה. הלכה למעשה, הגוף הנוצרי שהפך לפגאני כדי לשמור על הנשמה נוצרית, היה ניצחונה הגדול של אומנות הפשרה הנוצרית. 

ליהדות לקח אף יותר זמן כדי להפוך לדת של מדינה ושלטון פוליטי ממוסד. כמה אלפי שנים עברו בין הציווי "לך לך..." ועד לקריאת "שלח את עמי". בתווך היו חיי נדודים, רעב, רדיפה ועבדות. אלפי שנים של עיצוב תודעה ואחר כך, עם חורבן בית שני, התווספו עוד אלפיים שנים של חיי גלות, רדיפה ואף ניסיון של הכחדה פיזית שעיצבו את הפסיכולוגיה היהודית וחייבו אותה לאמץ את מנגנון "הפשרה" עם הסביבה ככלי הכרחי לשם הישרדות. כראייה לכך, היהודים לקחו על עצמם לעסוק בדבר שנאסר בסביבה הנוצרית והמוסלמית - העיסוק בריבית. היהודים הפכו את העיסוק בריבית, שאסור אף על פי אמונתם, ליתרון וכלי נשק שעזר להם רבות במלחמת ההישרדות שלהם בסביבה עוינת. בהקשר הזה היהודים הסכימו מדעת להיות מדוכאים גופנית רק כדי לשרוד רוחנית. באגדת "תנורו של עכנאי" יצאה בת הקול "לא בשמים היא" רק כדי לאפשר להם מרחב תמרון הלכתי בעולם מלא טומאה, תרתי משמע.

האסלאם הסוני כדת, אידאולוגיה ומנגנון שלטוני לא עבר בילדותו שלבי הישרדות כמו הנצרות והיהדות. גם כשהערבים איבדו את השלטון לטובת העות'מאנים השלטון נשאר מוסלמי. גם כשהקולוניאליזם הבריטי והצרפתי שלטו בעולם המוסלמי, האסלאם לא חווה רדיפה מסכנת קיום פיזי כמו שחוו, למשל, יהודי ספרד "האנוסים". על כן, האסלאם הסוני לא היה חייב ולא היה זקוק לא לפשרות עם עצמו ולא עם הסביבה, הוא כל הזמן פשוט שלט, אם לא פיזית אז לפחות רוחנית, ביד רמה והטיל את מרותו ללא עוררין. טענתי היא, שהפונדמנטליזם האסלאמי הסוני הוא מחלת הילדות של דת שנולדה חזקה ולא חוותה מעולם פחד קיומי.

  ההסכם עם האמירויות הוא תולדה של אותו פיגוע. הפיגוע בבנייני התאומים בניו יורק ב-11 בספטמבר 2001 (צילום: אי-פי)

למעשה, הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה האסלאם הסוני, כדת וקבוצה אנושית היה תחת מתקפה רבתי חובקת עולם שחייבה אותו גם להתגונן וגם לנסות ולהוכיח שהוא סובלני, גם בתוכו פנימה וגם  כלפי האחר, הייתה אחרי ה-11 בספטמבר ובהמשך עם עלייתו של דאעש לבמת ההיסטוריה. אלקאעידה של בן לאדן ודאעש של אבו בכר אל בגדאדי, התגלו כגוש סרטני ממאיר שפחות איים על קיומן של אומות העולם ויותר על קיומה של האומה האסלאמית גופה. זה הרגע שבו האסלאם הסוני יצא למלחמת ההישרדות הראשונה שלו. זו הפעם הראשונה שהאסלאם הסוני חווה פחד. זו הפעם הראשונה שהאסלאם הסוני היה חייב לאמץ את מנגנון הפשרה ההישרדותי.

אחרי אירועי הטרור במגדלי התאומים בארצות הברית, זכות הקיום המוסרית של האסלאם הסוני עמדה בסימן שאלה והוא, ממש אבל ממש, פעם ראשונה בחייו, נדחק חזק אל הפינה שממנה היה חייב להוכיח את זכות הקיום שלו בחברה האנושית. לדעתי זה הרגע שהרבה מוסלמים סונים התחילו לאמץ את הפרגמטיזם כאסטרטגיה הישרדותית. זה היה הרגע שבו היו מוכנים לגלות נכונות להכיר בקיומם של נרטיבים אחרים, לא מתוך נכונות וולונטארית להכרה באחר, אלא כמהלך הגנתי לפני איבוד הלגיטימיות שלהם בחברה האנושית.  אכן הפשרה היא נשק יום הדין של החלש במלחמות ההישרדות שלו.

בשונה מהסכמי השלום עם מצרים וירדן שהיו מונעים משיקולי רווח והפסד מקומיים ונקודתיים של אותן מדינות, להסכם השלום עם איחוד האמירויות יש פן גלובלי. הוא תולדה ישירה של הפיגוע במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. הסכם השלום עם איחוד האמירויות הוא הכרזה על לידתו של אסלאם סוני פרגמאטי המוכן לוותר על השאיפה הפונדמנטליסטית ארוכת השנים שלו לדומיננטיות תיאולוגית, תרבותית ופוליטית בעולם. אסלאם סוני המונע מחולשה מוסרית ויצר הישרדות.

בהקשר הזה האיום האיראני הוא רק זרז להסכם עם ישראל. מניעת הסיפוח בשטחים הוא עלה התאנה לכך. כבר אומרים בריש גלי שהסכם השלום הזה עם איחוד האמירויות הוא ראשון בשרשרת הסכמי שלום נוספים של מדינות סוניות עם ישראל. אני מאמין שאכן כך יקרה.

כשם שהנצרות הכשירה את הפסלים הפגאניים ברומא העתיקה כדי לשרוד. כשם שהיהודים עסקו בריבית והכשירו טומאה כדי לשרוד. כך גם האסלאם הסוני, אם כי בשלב בוגר ומאוחר בחייו, מוכן סוף סוף להכשיר את "השרץ היהודי", יש שיגידו גם השרץ הנוצרי, כדי לקבל כרטיס חבר במועדון של אומות העולם.

וכהערת אגב, גם ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן לנו עוד הוכחה מאלפת לקשר הגורדי בין מלחמות הישרדות למוכנות לפשרות, גם כואבות. חכו, עוד יתברר בדורונו אנו שגם את ירושלים ניתן איכשהו לחלק.