משה חוגג ואלי אוחנה באצטדיון טדי, בשנה שעברה
צילום: פלאש 90

שאלת עתידה של בית"ר רחבה יותר מסיפור רוני לוי ובניון

הדרמות בבית"ר ירושלים היו יכולות לשמש חומר מעולה לסדרת טלוויזיה מרתקת – אבל לא קשורות בשום דרך להצלחה מקצועית. אם הבעלים משה חוגג רוצה לעצור את הידרדרות המועדון, עליו לבצע שינויים מהותיים - ובראשם החתמת שחקנים ערבים. פרשנות
יואב בורוביץ', פרשנות
29 באוגוסט 2020
04:18

בשנים האחרונות פרץ לחיינו ז'אנר הדוקו-ספורט, שבו הופקו סדרות נפלאות על קבוצות כמו סנדרלנד, לידס, מנצ'סטר סיטי ושיקגו בולס. אין ספק שמי שהיה מפיק כראוי סדרה על בית"ר ירושלים בעידן משה חוגג, יכול היה להרים יצירת מופת. כל כך הרבה סיפורים מעניינים יש בקבוצה הזו, כולל סיפוריהן של הדמויות ששולטות במועדון, כל כך הרבה דרמות מקצועיות ואישיות ואין-סוף תהפוכות. קשה לחשוב על טלוויזיה מעניינת מזו. אבל בית"ר, לצערה (או לשמחתה), לא דאגה להפיק סדרה דוקומנטרית על אודותיה וקורותיה.

אבל גם בלי סדרת טלוויזיה כמעט כל מה שקורה בבית"ר נראה מעניין ומפעים. והדבר הכי מוזר? שום דבר מזה לא קשור להצלחה מקצועית. בבית"ר לא משחקים כדורגל טוב בשנה פלוס שרוני לוי מאמן ויוסי בניון מנהל מקצועי. אך גם לפני כן לא שיחקו במועדון כדורגל מספיק טוב או מצליח, וגם לפני עידן הבעלים הנוכחי, משה חוגג, זה היה הסיפור. למעשה, למעט תקופה די קצרה (והזויה בפני עצמה) שבה בית"ר שלטה כאן בזכות הכסף העצום שהשקיע ארקדי גאידמק, בית"ר לא משחקת טוב כבר יותר משני עשורים – מאז עידן משה דדש ואברהם לוי.

הרבה מאוד בעלים ומנהלים עברו באצטדיון טדי ובבית וגן מאז הצמד המיתולוגי של שנות ה-80 וה-90, שהוליך את בית"ר לתהילת ארץ, תוך שהיא מציגה כדורגל מקסים והתקפי עם שלל כוכבי על שגרמו לאין-ספור ילדים ישראלים להתאהב בהם ובמועדון המדליק והיצרי שלהם. אבל הימים הללו חלפו להם מן העולם לפני זמן רב. ב-20 השנים האחרונות בית"ר היא בעיקר תאונת רכבת מתמשכת, תיאטרון אבסורד וכאוס, אנרכיה, פאשיזם, אלימות ולאומנות – כולם עושים יד אחת כדי להוליך את המועדון המפואר והאהוב מדחי אל דחי. אם משה דדש ואברהם לוי היו ממשיכים להנהיג את המועדון, אפשר היה להיות בטוחים ששני העשורים האחרונים היו נראים הרבה יותר טוב, וגם שכבר היו מוחתמים בבית"ר שחקנים ערבים.

למעט תקופה קצרה והזויה שבה שלטה בזכות הכסף, בית"ר לא משחקת טוב כבר 20 שנה

מי שחושב שההדרה דה-פקטו של ערבים מן הקבוצה היא לא חלק מהסיפור הרע והכושל של בית"ר ירושלים בשני העשורים האחרונים - משקר את עצמו. ברור כי הכניעה לארגון לה פמיליה ולזרמים הקיצוניים בקרב הקהל דרדרה את בית"ר מקצועית, תדמיתית ואפילו כלכלית.

משה חוגג מנסה להיאבק בלה פמיליה. הבעלים, שקיבל גם מהארגון הקיצוני כל כך הרבה אהבה כשהגיע לפני כשנתיים, באמת מנסה לייצר בית"ר נקייה וחיובית יותר. אבל גם הוא עדיין לא אזר את האומץ הנדרש כדי להחתים כדורגלנים ערבים. יתרה מכך, חוגג, למרות כל הכוונות הטובות והחדשות, ממשיך בבית"ר את תיאוריית הכאוס כשהוא מרבה להחליף מאמנים ושחקנים, ונדמה כי אין כל תוכנית אב וכל יום מנסים לייצר גימיק חדש.

יהיה מעניין לראות איך חוגג ימשיך לאחר פיטורי רוני לוי והתפטרות יוסי בניון. אין ספק שהשניים האלה היו רחוקים מלרשום הצלחה מאז הגיעו, אבל די ברור שחוגג לא רצה את בניון בחוץ. הוא האמין בו כמי שיכול לחלוש מקצועית על הקבוצה לזמן רב. לגבי רוני לוי, הסיפור שונה בתכלית. רק ההערכה של בניון הביאה אותו לירושלים והשאירה אותו עד כה. ברור שחוגג מאוד לא מחזיק ממנו.

אבל שאלת העתיד של בית"ר יותר רחבה מהסיפור של לוי ובניון. השאלה היא איך חוגג באמת יתנהג? עד כמה הוא ישקיע במחלקת הנוער ויחליט לקדם צעירים? כמה סבלנות תהיה לו למנהל המקצועי (אם ימונה) ולמאמן החדשים? ושוב: עד כמה אומץ יהיה לו לבצע את טיפול השורש המשמעותי – והמהפכני – היחיד: להחתים שחקנים ערבים בקבוצה. כי בלעדיהם, לא ניתן יהיה ליצור בית"ר ירושלים חדשה וכשרה.