היהודים באים

כשהפרות הקדושות לא מוכנות להישחט על מזבח הסאטירה: למה אין "המוסלמים באים"?

כדי להסביר את היעדר סאטירה אמיתית בעולם הערבי, צריך לחזור אחורה בזמן עד לסיפוריהם של משה רבנו והנביא מוחמד. בעוד שביהדות ביקורת על הריבון והנרטיב שלו היא חלק מהותי, באסלאם – כל הטלת ספק היא מעשה כפירה
ריאד עלי, דעה
05 בספטמבר 2020
07:29

שאלה: מדוע אין במדינות העולם הערבי-מוסלמי, כמו מצרים, ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות סדרת טלוויזיה סאטירית בשם "המוסלמים באים", כמו הסדרה "היהודים באים", המשודרת אצלנו בתאגיד השידור כאן 11 בישראל, ומעוררת סערה ומחאה בקרב גורמים דתיים?

תשובה פשטנית ושטחית אומרת שסאטירה ודמוקרטיה הם תאומים סיאמים. באין דמוקרטיה בעולם הערבי-מוסלמי, אין היתכנות לקיומה של סאטירה. אבל התשובה יותר מורכבת, שהרי בעולם הערבי יש סאטירה. למען האמת, בהיעדר דמוקרטיה, הסאטירה בעולם הערבי מאוד מתוחכמת ומתחמקת. היא נזהרת מלשחוט פרות קדושות, ואפילו מלנשוך אותן נשיכות מדממות.

  למה בעולם הערבי-מוסלמי אין תוכנית שמעוררת סערה ומחאה. הפגנה נגד שידור "היהודים באים" (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

הסאטירה בעולם הערבי, אפשר לומר, נובחת כלפי מושאים ערטילאיים. זו סאטירה שפחות ממוקדת בדמות בשר ודם, שניתן לשייכה למנהיג כזה או אחר, והיא יותר נובחת כלפי "המנהיג הדיקטטור" באשר הוא. כך היה למשל בהצגה "אל-זעים - המנהיג" של השחקן המצרי עאדל אימאם, וכך בהצגה "אחוזת תשרין", לאמור אחוזת אוקטובר, משל לרמת הגולן, של השחקן הסורי דוריד לחאם, שלגלגו על מנהיגים ערבים דיקטטורים ומושחתים בני זמננו, שדאגו לעצמם ופחות לענייני העם שלהם. זה המצרי וזה הסורי נזהרו שלא יתפסו אותם באמירות או סיטואציות שניתן לייחסם ישירות למנהיג ששלט במדינה באותו זמן. הגדיל לעשות השחקן הסורי דוריד לחאם בהצגה שלו, כאשר סיים את המחזה בשחרור אותה "אחוזת תשרין", המשל לרמת הגולן, מידי הכובשים וכמובן מידי השליט העכשווי. ניתן לנחש מי הוא.

אבל לא בסתם סאטירה פוליטית עסקינן, כי אם בשאלה מדוע אין בעולם הערבי סדרה בשם "המוסלמים באים" כמו סדרת "היהודים באים". סדרה שמעצם הגדרתה אמורה לשחוט פרות קדושות. מאוד קדושות. גם כאלה שהקדושה השמיימית האלוהית דבקה בהן, כמו נביאים, ספרי קודש וגיבורים מיתולוגיים.

אפשר להתמקח ולעשות דילים עם הסמכות העליונה

כדי להסביר זאת, צריך להבנתי לחזור אחורה בזמן בניסיון לקרוא מחדש סיפורים מכוננים, הן בהיסטוריה היהודית והן בהיסטוריה המוסלמית. שני סיפורים מכוננים, דומים ומרתקים שיכולים ללמד אותנו רבות על המכניזם השולט ביחסים בין האזרח לריבון והסמכות באשר הם, הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים.

אתחיל במפגש הראשון בין המלאך גבריאל למשה רבנו והנביא מוחמד. המפגש שבו זה וזה קיבלו את המנדט האלוהי להקמתה של דת חדשה.

במפגש בין המלאך גבריאל למשה רבנו האווירה המתוארת בתנ"ך מאוד נינוחה וחברית. משה שרואה את הסנה בוער ולא נאכל, לא משדר סימני פחד ומתקרב אליו מתוך סקרנות. כאשר בוקע קולו של המלאך גבריאל מתוך האוויר הוא נשמע חברי. הפנייה שלו אל משה היא במובן מסוים מאד ג'נטלמנית:

"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". כאילו אמר האלוהים: אז בבקשה ממך משה, תתנהג בהתאם ותן כבוד.

הסאטירה בעולם הערבי נובחת כלפי מושאים ערטילאיים. זו סאטירה שפחות ממוקדת בדמות בשר ודם, שניתן לשייכה למנהיג כזה או אחר

גבריאל מטיל על משה את המנדט ומשה לא מתרשם. להיפך, הוא מסרב. חמש פעמים הוא דוחה את השליחות שאלוהים, הסמכות המוחלטת, מטיל עליו. לדידו של משה רבינו גם אם המפקד העליון נותן פקודה, אין חובה להצדיע ללא שיקול דעת. יותר מזה מותר לסרב פקודה גם לאלוהים.

כאשר אותו מפגש מתקיים בין הנביא מוחמד למלאך גבריאל, במערה אחת בהרים של העיר הקדושה מכה בסעודיה, שם נהג הנביא מוחמד להתבודד, אנחנו נחשפים למפגש אחר לחלוטין מזה שהיה בין משה רבנו למלאך.

ראשית כל, בסוף המפגש הנביא מוחמד מגיע הביתה אל בת זוגו "ח'דיג'ה",  כשהוא מיוזע ורועד (לפי הנרטיב המוסלמי הרשמי) - עדות לחוויה מטלטלת וטראומטית שעבר רגע לפני, והוא מבקש מבת זוגו לכסותו בשמיכה. ללא ספק זה היה מפגש פחות חברי ונינוח, בלשון המעטה, מזה שחווה משה רבנו מול אותו מלאך. זה היה מפגש יותר רשמי וסמכותי שיש בו היררכיה ברורה של מפקד ופקוד, שולט ונשלט.

המלאך גבריאל פקד על הנביא מוחמד, שהיה אנאלפבית, מה שמשמש בעיני המוסלמים עדות למקור האלוהי של הקוראן שבא בשפה מאוד מאוד גבוהה - "קרא..". הנביא מוחמד, בשונה ממשה רבנו, לא מסרב ולא מתווכח, ורק עונה: "איני יודע קרוא". הוא השיב אמת. המלאך גבריאל חזר ופקד על הנביא מוחמד שוב לקרוא, והוא עונה אותה תשובה: "איני יודע קרוא". ואז נמסר לו הפסוק הראשון בקוראן: "קרא בשם אלוהיך אשר ברא".

מתוך הבנה כי הסאטירה הינה הסכם ג'נטלמני בין האזרח לריבון, על זכות האזרח לבקר את הריבון, לסרב לאמץ את הנרטיב שלו, להציע נרטיב אחר ואף לערער על סמכותה של הסמכות לשלוט בו, הרי עיון בשני הסיפורים המכוננים האלה, של היהדות והאסלאם, יכול להבנתי להסביר את היחס השונה כלפי הסמכות העליונה של משה רבנו כמשל ליהודים, והנביא מוחמד כמשל למוסלמים. משה רבנו לא רואה עצמו מחויב לציית לאלוהים, הסמכות העליונה, מתחמק מקבלת השליחות וממציא סיבות מסיבות שונות, עד שבסוף, כשתמו כל הסיבות ההגיוניות לסירוב, הוא אומר בפשטות: "בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח". כאילו אמר: פשוט לא רוצה, רד ממני.

  לפי האסלאם אין שתי גרסאות לאמת. קריקטורה של הנביא מוחמד על שער העיתון שרלי הבדו (צילום: גטי אמיג'ס)

בסיפור המוסלמי, הנביא מוחמד לרגע אינו חושב לסרב פקודה של המפקד העליון, אלוהים. מעניין שהנביא מוחמד בתשובה לפקודה "קרא", רק מצהיר אמת בפני אלוהים. בהינתן העובדה המוסכמת שהנביא מוחמד הוא אנאלפבית, הרי שלמילה "קרא" שאמר המלאך גבריאל נותרה משמעות אחת ויחידה: "דקלם". מרגע זה הנביא מוחמד, הלכה למעשה, דקלם את דברי האלוהים מתוך צייתנות עיוורת לסמכות המוחלטת. הקוראן הוא דקלום דברי האלוהים, הוא דקלום דברי הסמכות ללא עוררין.

מעניין אף יותר הסיפר הבא: על פי ההלכה המוסלמית שבעל פה - "אל- חדית' אל-נאבאוי", כלומר "דברי הנביא", מתואר מפגש מרתק בין הנביא מוחמד למשה רבנו אי שם בשמיים.

וסיפור שהיה כך היה: אחרי שסיים הנביא מוחמד את המפגש שלו עם אלוהים בשמיים הוא עשה את דרכו מטה אל הארץ. בדרך פגש את משה רבנו, ששאל אותו מה הוטל עליו. הנביא מוחמד ענה כי בין היתר הוטל על המוסלמים להתפלל 50 פעם ביום. משה, כך לפי הסיפור המוסלמי, ייעץ לנביא מוחמד לחזור אל אלוהים ולטעון שזה יותר מדי. הנביא עשה בעצתו של משה, ואלוהים אכן הוריד את מספר התפילות ל-40. הנביא חזר וסיפר למשה רבנו על התוצאה, וזה ייעץ לו לחזור שוב אל אלוהים שהוריד עוד עשר תפילות, ומוחמד חזר ופגש את משה שייעץ שוב לחזור ולבקש עוד הנחה, וזה עשה כן כמה פעמים וכל פעם אלוהים היה מוריד ממספר התפילות עד שהגיע המספר לחמש תפילות.

עיון בסיפור הזה ממחיש לפנינו עובדה מאד מעניינת. במנטליות היהודית, מנקודת מבט מוסלמית, לא רק שמותר לסרב לסמכות העליונה, גם ניתן ואפשר להתמקח איתה ולעשות איתה עסקים ודילים, ולקבל בסוף הנחות. יותר מזה, לפי התפיסה היהודית קיומה של הסמכות מותנה במשתמע ברצונם של המאמינים בקיומה, ועל כן הסמכות נזהרת משלטון רודני ומתעמר במאמיניה, והיא מוכנה לבוא לקראתם אל עמק השווה. במובן הזה, קיומה של הסמכות האלוהית מחייב, לפי האמונה היהודית ובשונה מהאמונה המוסלמית, נוכחות בתוך התודעה האנושית ואין לה קיום עצמאי מחוץ לתודעה הזאת.

אלוהים היהודי נותן לאדם להצטייד גם בידע וגם ביכולת לחשוב, וגם נותן לו את האפשרות להבדיל בין טוב ורע

הקוראן הוא החוקה השמיימית של המוסלמים. חוקה זאת מתחילה בפרק נוקשה שיש בו שני סעיפים שלא מותירים מקום לתמרון אינטלקטואלי. הסעיף הראשון אומר כי הקוראן הוא הגרסה האחרונה והמשודרגת ביותר שניתנה לאנושות, ואי לכך לא ניתן לשנותה או לתקנה. הסעיף השני בא לשריין את הראשון וקובע כי הנביא מוחמד הוא אחרון הנביאים. זה גם מצוטט מפי הנביא מוחמד עצמו, שאמר: "אין עוד נביא אחרי". שני סעיפים אלה הופכים את הקוראן לגרסה יחידה ובלעדית של האמת, וחוקה שאסור לערר עליה ומותר לפרשה רק בגבולות הטקסט עצמו. הטלת ספק בטקסט הוא מעשה כפירה. אימוץ טקסט אחר הוא מעשה כפירה. זאת הגרסה היחידה של האמת ואין בילתה.

לעומת זאת, בספר בראשית כל סיפורי הבריאה סופרו פעם אחת, וסיפור הבריאה של אדם וחווה סופר פעמיים:

1 - "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ... ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם"

2 - "וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה… ויאמר ה' אלוהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.... ויפל ה' אלוהים תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה. ויבן ה' אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם"

  הסאטריה הופכת למעשה ביזוי של סמלי קדושה. מוסלמים בפקיסטן מפגינים בעקבות פרסום איור סאטירי של הנביא מוחמד, 2015 (צילום: אי-פי)

אותו הסיפור סופר פעמיים, ללמדנו שאלוהים (היהודי) ביקש כבר מהרגע הראשון להסביר לנו, בני האנוש, שאפילו לאמת המוחלטת שלו יש לפחות שתי גרסאות. בהמשך הסיפור אותו אלוהים, יודע כל, רואה כל ושומע כל, מאפשר לאדם וחווה למרוד בו ולחתור תחתיו כאשר אפשר להם לאכול מפרי עץ הדעת. מדהים. אלוהים היהודי, הסמכות המוחלטת, נותן לאדם להצטייד גם בידע וגם ביכולת לחשוב, וגם נותן לו את האפשרות להבדיל בין טוב ורע. אלוהים היהודי מצייד את האדם ביכולת להטיל ספק בו ובעצם קיומו כבורא עולם.

הזכות להציע נרטיב אחר של האמת

אם בסאטירה עסקינן, ובשאלה למה אין בעולם הערבי-מוסלמי סדרה בשם "המוסלמים באים" - זאת התשובה. לפי האסלאם אין שתי גרסאות לאמת. יש את הקוראן. הסמכות האלוהית היא ישות עצמאית וקיימת מחוץ לתודעה האנושית, וקיומה לא תלוי בקיומם או אי קיומם של מאמינים. אלוהים המוסלמי לא זקוק לקהל מאמינים בקיומו כדי להתקיים. אגב, לא מעט משליטי מדינות ערב של ימינו לא חושבים שצריך מנדט מהעם כדי לשלוט.

במקביל לכך, לפי האמונה היהודית קיומה של הסמכות האלוהית תלוי בנוכחותה האקטיבית בתוך התודעה האנושית. לפי היהודים, גם האלוהים יודע שקיומו מחייב קהל מאמינים, ועל כן הוא מוכן כדי לשרוד לאפשר חופש חשיבה ומרחב תמרון ליצירי בריאתו. סאטירה היא בעצם היכולת להשמיע לסמכות את הגרסה השנייה של האמת. סאטירה היא הזכות להציע נרטיב אחר של האמת. סאטירה אמיתית חייבת לא רק לשחוט פרות קדושות, אלא - וזה העיקר - פרות קדושות המוכנות להיות הקורבן על מזבח הספק. 

אלוהים המוסלמי לא זקוק לקהל מאמינים בקיומו כדי להתקיים. אגב, לא מעט משליטי מדינות ערב של ימינו לא חושבים שצריך מנדט מהעם כדי לשלוט

גם בנצרות, על פי האמונה ישו (בנו של אלוהים) לא התחתן, ועדיין היה מי שחשב כי לצאצא של האל היו תחושות ויצרים אנושיים, ויצא עם הסרט "הפיתוי האחרון של ישו". זה גרם לוויכוח ציבורי בעולם הנוצרי, אך עדיין הסרט הוקרן בבתי הקולנוע. על פי הסיפור המוסלמי, הנביא מוחמד התחתן עם 13 נשים. מתוך הבנה ופחד שהוא יהפוך למודל לחיקוי, הגיע הפסוק האוסר על המוסלמים להתחתן עם יותר מארבע נשים. סאטירה, לו הייתה אפשרית, הייתה עושה מזה פנינים.

חשיבה סאטירית הייתה מביאה  את המקח והממכר מסביב לעניין מספר התפילות עד לטירוף חושים. אבל בחברה שבה מקור הלגיטימיות של הסמכות מגיע מתוכה עצמה ולא מתוך העם - הופכת הסאטירה למעשה ביזוי של סמלי הקדושה. איום הלכה למעשה על צווארו של המנהיג, ועל עצם קיומה של הסמכות.

תגיות:
סאטירה