הפיגוע בפיצה סבארו בירושלים ב-2001
צילום: פלאש 90

ימים של פחד ואימה: כשהפת"ח הצטרף לפיגועי ההתאבדות בישראל

אי אפשר לדעת בוודאות באיזו עצימות רצה ערפאת שתהיה האינתיפאדה השנייה. גם אם ערפאת הבין מתישהו שעשה טעות, זה כבר היה מאוחר. הטרמפיסטים – חמאס והג'יהאד – כבר השתלטו על ההגה | מלחמה אחת לשני עמים
גל ברגר
11 בספטמבר 2020
10:42
עודכן ב 07:43

אלה היו ימים שחורים, אולי התקופה השחורה והאיומה ביותר של בני דורי.

בנימה אישית

הייתי רק בן 13 כשנחתם הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן בסתיו 1993. אותו הסכם שהביא את אש"ף מתוניס בחזרה לשטחים, להנהיג את בני עמו הפלסטינים בגדה וברצועת עזה. קדמו לכך משא ומתן חשאי וחילופי מכתבי הכרה הדדית בין אש"ף לבין ישראל של יצחק רבין, אחרי שנים שבהן עמד אש"ף בחוד החנית של הטרור נגד ישראל. במקום שממנו אני בא הייתה אז אופוריה, הנה השלום אוטוטו בפתח. היינו צעירים ותמימים.

לא חלף זמן רב עד שאוטובוסים החלו להתפוצץ בלב הבטן הרכה של ישראל. אוטובוסים, מסעדות, בתי קפה ומה לא. אני עוד זוכר איך באמצע שנות ה-90, אחרי שמחבל מתאבד פוצץ את עצמו מחוץ לדיזינגוף סנטר בתל אביב, צפיתי עם ידידה מהתיכון בתמונות הראשונות שזרמו מזירת הפיגוע. היא זיהתה את מה שנראה לה אז כמו המכונית המפויחת של הוריה שהסתובבו שם באזור. אני זוכר את החרדה כשלא הצליחה להשיג אותם. כל הרשת הסלולרית נפלה. כמעט נצח עבר עד שידענו שלהוריה שלום.

המלחמה כבר לא הייתה בגבולות או על מפתן הדלת. היא באה הביתה. נכנסה פנימה והפכה את הכול

את הפיגועים אז, לאורך שנות ה-90, הובילו חמאס והג'יהאד. שני הארגונים האסלאמיים התנגדו להסכם אוסלו שנחתם בידי היריב החילוני אש"ף, שנשלט בידי הפת"ח של יאסר ערפאת.

אלו היו ימים ארורים. ימים של פחד ואימה. פחד לעלות לאוטובוס, פחד לעבור עם המכונית לידו או לעמוד ברמזור מאחוריו. לקח שנים עד שהשתחררתי סופית מהפחד הזה. במבט לאחור, עד היום לא ברור לי איך הורינו אפשרו לנו אז להמשיך ולנסוע באוטובוסים.

בסתיו 1999 התגייסתי לצה"ל, בדיוק שנה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. כשהיא פרצה, טירוף הפיגועים שהשתוללו בארץ מאותו הרגע היה כאין וכאפס לעומת מה שהתחולל פה לאורך שנות ה-90. המלחמה כבר לא הייתה בגבולות או על מפתן הדלת. היא באה הביתה. נכנסה פנימה והפכה את הכול.

עוד לא עיכלת פיגוע אחד וכבר נזרקת לתמונות מזירת הפיגוע הבא אחריו. מחבלים מתאבדים ומחבלות מתאבדות באוטובוסים, במסעדות, בבתי קפה, בבתי מלון, בפאבים ומועדונים. הנורמליות מתה, הפחד ליווה לכל מקום.

אני זוכר את הנסיעה ההיא באוטובוס כקצין צעיר מחיפה לבסיס בגלילות, קו 900 נדמה לי. אוטובוס מלא עד אפס מקום. יום ראשון בשעת בוקר מוקדמת, מלא חיילים. קיטבגים מוטלים לאורכו של מסדרון האוטובוס.

בסמוך אליי, בחלק האחורי של האוטובוס, ישב בחור שמנמן, לא יהודי, עם צ'ימידן ענק. רק המסדרון הצר של האוטובוס הפריד בינינו. נראה היה שהוא שומע משהו בווקמן (מכשיר של פעם להשמעת קלטות מוסיקה קטנות). היו לו אוזניות על האוזניים, והכבל השחור השתלשל אל תוך הצ'ימידן. הוא היה נראה מבולבל, מבוהל. הזיע, וכל הזמן ניגב את הזיעה ממצחו. כל כמה דקות, הכניס לרגע את היד לתיק, והוציא אותה. בכל פעם שהכניס את היד שוב לתיק, החסרתי עוד פעימה. בכל פעם שהוציא את היד, לקחתי עוד אוויר לנשימה.

זה היה קו ישיר מחיפה, בלי עצירות עד גלילות. רוב נוסעי האוטובוס ניצלו את הזמן לתנומה. נדמה היה שרק הסביבה הקרובה לאותו בחור נותרה ערה, חדה ודרוכה. גם מי שישב לידי בצמוד לחלון הבחין בו. גם זוג הזקנים מאחוריי, שלרגע קלטתי אותם מחזיקים ידיים. הבחור שישב בצמוד אליו - במושב ליד החלון – היה נראה כמו מי שעומד לחטוף התקף לב בכל רגע. לא הסרנו ממנו מבט, וכל העת דיברנו הסובבים אותו בעיניים. בעיניי רוחי כבר ראיתי את התמונות של כולנו בשער העיתון למוחרת. שלחתי לאמי הודעת SMS: "בוקר טוב, אני אוהב אותך".

היינו מרותקים למושבי האוטובוס, משותקים. החשש היה שדי בטעות קטנה, קימה פתאומית של מי מאיתנו או פנייה אליו, עלולה להלחיץ אותו ולשלוח את היד לכפתור. לראשונה בחיי הרגשתי מהי דממה מתוחה שאפשר לחתוך בסכין.

בשלב מסוים מישהו מאחור תפס יוזמה, הלך קדימה לכיוון הנהג, קיפץ מעל הקיטבגים, החליף עם הנהג כמה מילים, ועשה את כל הדרך חזרה. מאותו הרגע, הנהג התבונן עלינו דרך המראה הקדמית הרחבה. ראינו אותו והוא ראה אותנו, בלי להחליף מילה. העיניים דיברו בעצמן. הוא כנראה עשה איזה טלפון או דיבר במירס או במכשיר קשר, אבל לא הבחנתי בזה.

באחד המחלפים באזור נתניה, הנהג שבר מכביש החוף ימינה. קו 900 הישיר לגלילות סטה ממסלולו בבת אחת. מלא ניידות המתינו שם. האוטובוס נעצר ודלתות האוטובוס נפתחו. שוטרים קפצו פנימה דרך הדלת האחורית, ואיכשהו ידעו להגיע אל הבחור ולשלוף אותו החוצה תוך שניות. היינו בהלם. כל האוטובוס התעורר. עדיין לא המשכנו בנסיעה, ונראה היה שחוקרים אותו בשטח.

אחרי כמה דקות הוא הורשה לעלות חזרה לאוטובוס. הוא היה מבויש ונבוך. דרוזי, שהיה בדרכו לבקו"ם, להתגייס. מציאות מטורפת.

בכוונת מכוון לא נכנסתי לכל התחנות שהובילו אותנו לשם מאוסלו ועד לאינתיפאדה השנייה. לא לסבבי המשא ומתן, ולא להחלטות השגויות שהתקבלו בשני הצדדים ולא לאירועים, ההיסטוריים שפשוט קרו ולא היו תלויים בהכרח בצד זה או אחר.

ברור לי אגב, שאם הייתי שולף עכשיו את "הפלסטיני הנער" משנות ה-90, או את הפלסטיני שהיה בשנות ה-20 לחייו בשנות האינתיפאדה השנייה - הוא היה מספר את הסיפור אחרת לגמרי.

כשהפת"ח הפך לחמאס

האינתיפאדה השנייה פרצה חודשיים לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד - ועידת שלום שאירח נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון בין אהוד ברק ליאסר ערפאת על צוותיהם ביולי 2000, והסתיימה בלי תוצאות, בלי הסכם. למעשה, הוועידה הסתיימה בפיצוץ שבישר על הבאות.

עד היום ניטש ויכוח בישראל אם האינתיפאדה ההיא התפרצה באופן ספונטני, כלומר, אם פרצה מלמטה כביטוי לזעם ציבורי אותנטי וערפאת רק רכב על הגל כשזיהה אותו, או שמא הוא שהכווין אותה מלמעלה כבר למן הרגע הראשון. במילים אחרות: מי נתן את ההוראה? אם בכלל הייתה הוראה.

היה ברור שערפאת "איש השלום" של הסכמי אוסלו מעולם לא באמת חדל להיות "ראש ארגון הטרור ערפאת" משנות ה-60, ה-70 וה-80

בסדרת הכתבות "מלחמה אחת לשני עמים" – שתשודר בשבוע הבא בחדשות הערב בכאן 11 - נראה שבצד הפלסטיני השאלה הזו דווקא נפתרה, לפחות חלקית: ערפאת רצה אינתיפאדה בשלב ההוא, רצה בלגאן, רצה להבעיר את השטח – גם אם לא ברור באיזו עצימות, והאם ידע שתימשך שנים. אבל הוא כן החליט ללכת בכיוון הזה כבר לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד, או לכל המאוחר כשאריק שרון, אז ראש האופוזיציה, עלה להר הבית בשלהי ספטמבר 2000.

לפי ראש מנגנון המודיעין הפלסטיני דאז, בכיר הפת"ח תאופיק טיראווי, שמתראיין בסדרה: האינתיפאדה הייתה פורצת כך או כך, אם עליית שרון להר הבית או בלעדיה.

עדיין ישנה מחלוקת בצד הפלסטיני איזו אינתיפאדה בדיוק רצה ערפאת, לפחות בתחילת הדרך. כלומר, באיזו תצורה הוא רצה שהיא תהיה: האם כזו שתהיה דומה לאינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987, ומכונה בצד הפלסטיני "אינתיפאדת האבנים", או כזו שהמאפיין הבולט שלה יהיה שימוש בנשק חם ומחבלים מתאבדים – כפי שהתעצבה האינתיפאדה השנייה.

האינתיפאדה השנייה שונה מהאינתיפאדה הראשונה בכך שבראשונה לא נעשה שימוש במחבלים מתאבדים. האינתיפאדה השנייה גם שונה מפיגועי ההתאבדות שליוו אותנו לאורך שנות ה-90, בכך שמי שנשלח במהלכה למשימות התאבדות ופיגועי ירי בלב ישראל, היו לא רק מתאבדים מחמאס והג'יהאד האסלאמי, אלא גם מהפת"ח של ערפאת.

הרשות הפלסטינית, שהפת"ח שלט בה והוקמה אחרי הסכמי אוסלו ב-1993, התבררה עם הזמן כמשענת קנה רצוץ. היו סימנים לכך כבר בשנות ה-90, למשל עם מדיניות "הדלת המסתובבת" של ערפאת: כשמנגנוני הביטחון של הרשות היו עוצרים פעילי טרור מחמאס ומהג'יהאד כל אימת שזה התאים לערפאת בנקודה מסוימת בזמן, ואחר כך היו משחררים אותם כשהתאים להם מסיבות פנים פלסטיניות ואחרות שהללו יסתובבו חופשי.

אבל כאשר במהלך האינתיפאדה השנייה הפת"ח של ערפאת הטיל את עצמו אל לב המערכה, עם הקמת הזרוע הצבאית שלו: גדודי חללי אל-אקצה, שהובילו ביחד עם התנזים של הפת"ח פיגועי ירי בצירי יהודה ושומרון ופיגועי חדירה להתנחלויות, ובשלב מאוחר יותר אף שלחו מפגעים ומחבלים מתאבדים אל תחומי הקו הירוק – היה ברור שערפאת "איש השלום" של הסכמי אוסלו מעולם לא באמת חדל להיות "ראש ארגון הטרור ערפאת" משנות ה-60, ה-70 וה-80.

  האם במהלך האינתיפאדה הבין שעשה טעות קשה? יאסר ערפאת (צילום: אי-פי)

גם מי שטוען שהאיש רומה בידי ממשלות ישראל, שכרסמו עוד ועוד בשטחי 67 באמצעות הרחבת ההתנחלויות, ונדחק לקיר כי הבין שלא יקבל את המדינה שפנטז עליה ברוח הסכמי אוסלו – לא יכול להצדיק את הטרור שהוא נתן לו יד בשנות האינתיפאדה השנייה, ושהוכוון מסביבתו הקרובה ובסבירות גבוהה גם בברכתו ובתמיכתו.

בסדרת הכתבות ננסה בין השאר לפתוח צוהר אל עולם המחבלים המתאבדים הפלסטינים. גם באמצעות קטעים נדירים שישודרו לראשונה בטלוויזיה הישראלית מתוך ריאיון עם עבדאללה ברגותי, מהנדס המטענים של חמאס באינתיפאדה השנייה – ריאיון שערך עמו ד"ר רוני שקד בתוך הכלא, בשנים הראשונות לאחר מעצרו. המהנדס עבדאללה ברגותי עדיין בכלא אגב, שפוט ל-67 מאסרי עולם. חמאס לא הצליח להוציא אותו בעסקת שליט.

נאפשר הצצה אל עולם המחבלים המתאבדים גם באמצעות פלסטינית מטול-כרם, שהייתה אמורה לאסוף את חגורת הנפץ ולצאת לפיגוע בישראל, אך נעצרה ברגע האחרון שעות ספורות קודם לכן.

הטרמפיסטים

יכול להיות שהיו נקודות במהלך האינתיפאדה השנייה, שבהן ערפאת הבין בינו לבין עצמו כי עשה טעות קשה כשבחר לחזור במלוא העוצמה אל נתיב הטרור. זאת אין לדעת, אין לנו מידע מוצק על זה.

יכול להיות שבשלב מסוים הוא הבין שהעסק יצא משליטה והאינתיפאדה מסבה לרשות הפלסטינית יותר נזק מתועלת. שהתדמית של הרשות ניזוקה קשות, בייחוד בעקבות אפקט פיגועי התאומים ב-11 בספטמבר 2001, שחיברו בתודעה הבין לאומית את פיגועי המתאבדים של אל-קאעידה והג'יהאד העולמי עם פיגועי המתאבדים הפלסטינים. זו הרי לא בדיוק הקמפנייה הכי אטרקטיבית למי שרוצה לגייס את העולם לצידו.

יכול להיות שזה קרה לו אחרי שהנשיא ג'ורג' בוש הבן החליף את קלינטון בבית הלבן, או אחרי שראש הממשלה שרון החליף את אהוד ברק בבלפור.

ייתכן שערפאת הבין שעשה טעות רק אחרי המצור עליו במוקטעה ברמאללה, ואחרי מבצע "חומת מגן" באביב 2002, שבמהלכו נכנס צה"ל אל לב לוע הארי – אל לב השטח הפלסטיני, מרכזי הערים בגדה ומחנות הפליטים הפלסטיניים – ומחק בכך את גבולות ומגבלות הפעולה שהשיתה על עצמה ישראל באוסלו, בעצם חלוקת שטחי יהודה ושומרון לאזורי A, B ו-C. עד "חומת מגן" ישראל הרי נמנעה מלפעול באופן חופשי בשטחי A שהוגדרו כשטח אחריות בלעדית של הרשות הפלסטינית. מ"חומת מגן", ולמעשה עד היום, ההגדרה הזו של שטח A כבר אינה רלוונטית, וצה"ל משמר לעצמו יד חופשית לפעולה שם למול איומים ביטחוניים.

כשערפאת החליט לשחרר את הרסן ולשחרר את הנצרה, הוא לא הביא בחשבון שהטרמפיסטים שהוא לקח עמו להרפתקה המפוקפקת ההיא של האינתיפאדה השנייה, ינסו מהר מאוד להשתלט לו על ההגה. הכוונה היא לחמאס ולג'יהאד האסלאמי.

בשנות ה-90 הוא הרי רדף אותם לפרקים, בעת שניסו לחבל לו בהתקדמות בתהליך המדיני באמצעות פיגועי התאבדות. זקני חמאס עוד זוכרים את השעות שבהן בילו בהשפלות ועינויים במרתפי השב"כ הפלסטיני. באינתיפאדה השנייה, פיגועי ההתאבדות שלהם קיבלו אור ירוק בוהק. והם, ניצלו את ההזדמנות הזו עד תום.

עדיין מרצה 67 מאסרי עולם. מהנדס המטענים של חמאס באינתיפאדה השנייה, עבדאללה ברגותי (צילום: נועם מוסקוביץ', פלאש 90)

אני מזכיר שגם הפת"ח הצטרף בשלב מסוים באינתיפאדה השנייה אל מעגל פיגועי ההתאבדות ואל מרחץ הדמים בתחומי הקו הירוק, אך הפיגועים שיצאו מבין חלציהם של הארגונים האסלאמיים - חמאס והג'יהאד - היו קשים יותר מבחינת היקף הקורבנות בצד הישראלי.

בראייה פנים-פלסטינית, חמאס ניצל את הכאוס של האינתיפאדה השנייה לא רק כדי לזרוע מוות ברחובות ישראל, אלא גם כדי להיחלץ ממעמדו הנחות כ"ילד הכאפות של ערפאת" ולמצב עצמו ככוח שקול לרשות הפלסטינית.

בריאיון עמו ב"מלחמה אחת לשני עמים", סיפר לנו ראש מנגנון המודיעין הפלסטיני דאז, בכיר הפת"ח תאופיק טיראווי, כי חמאס המשיך בפיגועים גם כאשר ערפאת כבר רצה לעצור את הכול. "המטרה של חמאס מאחורי הפיגועים הייתה פוליטית – הוא רצה להחליש את הרשות הפלסטינית ולתפוס את מקומה".

ערפאת לא היטיב להבין זאת. הוא לא הבין שכשאתה הוא משחרר את שד הפיגועים מהבקבוק, אתה אולי יודע איך זה מתחיל אבל אף פעם לא איך זה נגמר. אתה מסתכן באיבוד שליטה על ההגה. כשהרשות הפלסטינית כבר שקעה עמוק לתוך אנרכיה בשנות האינתיפאדה השנייה, והוחזרה לתקופת האבן בידי ישראל, וכאשר המטות של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית כבר היו בהריסותיהן בעקבות טילי האפאצ'י או הטנקים של צה"ל, זה היה מאוחר מדי.

חמאס ראה אז לנגד עיניו דבר אחד עיקרי: איך הוא יוצא מהאינתיפאדה השנייה חזק, באופן כזה שהרשות הפלסטינית כבר לא תוכל לשוב ולהתעמר בו כפי שעשתה בשנות ה-90. אסור לו לחזור אחורה לימים ההם, והוא יעשה הכול כדי לשנות את המאזן. וחמאס אכן יצא מחוזק מהאינתיפאדה ההיא שנמשכה לפחות ארבע שנים - מסוף שנת 2000 לתחילת 2005.

בקיץ 2005, ישראל תחת ראש הממשלה שרון התנתקה מעזה ופינתה משם את ההתנחלויות – וחמאס הציג זאת כניצחון מובהק שלו: שהוא, חמאס, הצליח היכן שהרשות נכשלה כל השנים בתהליך מדיני, ועלה בידו להבריח את ישראל מעזה בפיגועים ובכוח האש שהפעיל באינתיפאדה.

חמאס מבחינתו עדיין לא השלים את מטרת העל הפוליטית שלו: זה נכון שאת עזה הוא לקח לעצמו כבר לפני יותר מעשור, אבל הדובדבן האמיתי היה ונותר יהודה ושומרון

כעבור פחות מחצי שנה, חמאס גם קטף את הפירות האלקטוראליים מהמסר הזה, כשניצח את הפת"ח של ערפאת בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. תחלוף עוד שנה וחצי עד שישתלט סופית על רצועת עזה בקיץ 2007 ויעקור אותה משטח השליטה של הרשות הפלסטינית – מצב שנמשך עד ימינו אנו.

בכיר הפת"ח תאופיק טיראווי הודה בריאיון לסדרה שהייתה זו טעות מצד הפת"ח לשלוח מחבלים מתאבדים לעשות פיגועים נגד אזרחים ישראלים. אבל גם היום, 20 שנה אחרי, עדיין לא קל לאנשי שלומו של יאסר ערפאת להודות שעצם היציאה לאינתיפאדה הייתה טעות. שהיא המיטה עליהם אסון שהם לא הצליחו להתאושש ממנו עד היום.

אינתיפאדה שלישית

תנופת פיגועי ההתאבדות נעצרה במרוצת השנים. זה לא קרה בין לילה.

בפת"ח זה קרה כהחלטה מלמעלה. ערפאת מת בנובמבר 2004, ואבו מאזן נבחר להחליפו בינואר 2005 והוביל מדיניות הפוכה בכל הקשור לשימוש בנשק חם ובפצצות אנושיות. הוא התנגד לפיגועים עוד בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, ואת האג'נדה הזו הוא הביא אל תוך שלטונו שלו, שנמשך מאז 15 שנה.

אבל אצל חמאס למשל, מעולם לא התקבלה החלטה להפסיק את פיגועי ההתאבדות. לא פורסמה שום פתווה בנושא (פסק הלכה) מצד אנשי הדת או מועצת השורא של חמאס, ולא ידוע על דיון כלשהו בפורום ההנהגה של חמאס שבו ניתנה הוראה לעצור.

ובכל זאת, פיגועי ההתאבדות פחתו בהדרגה ועם השנים נעצרו כמעט לחלוטין.

הסיבות לכך מגוונות: גם העולם שהשתנה מאז, גם הנזק התדמיתי שהפצצות האנושיות הסבו לפלסטינים, גם גדר ההפרדה שהקימה ישראל כדי לעצור או להקשות על המחבלים המתאבדים, גם העובדה שצה"ל מאז "חומת מגן" לא מאפשר לחמאס להרים ראש בגדה, וגם העובדה שהרשות הפלסטינית מכסחת את תשתיות חמאס בגדה מאז שגנב לה את רצועת עזה בקיץ 2007.

  מעולם לא התקבלה החלטה להפסיק את פיגועי ההתאבדות. פעילי חמאס ברצועת עזה (צילום: חסן ג'די, פלאש 90)

יש שיאמרו שחמאס השיג את מטרת העל הפוליטית שרצה להשיג באינתיפאדה השנייה - להפוך להיות כוח שקול לרשות הפלסטינית - ולכן לא נזקק ליותר לפיגועי ההתאבדות.

אבל שלא תטעו. חמאס המשיך וממשיך עד היום בניסיונותיו להוציא פיגועים מהגדה נגד ישראלים, כולל פיגועי תופת. מבחינתו, הוא גם עדיין לא השלים את מטרת העל הפוליטית שלו: זה נכון שאת עזה הוא לקח לעצמו כבר לפני יותר מעשור, אבל הדובדבן האמיתי מבחינת חמאס היה ונותר יהודה ושומרון. יש לו עדיין מוטיבציה לערער את היציבות ביהודה ושומרון, ולהחליש עוד יותר את הרשות הפלסטינית. וזאת ניתן לעשות בפיגועים שיוצאים משם, מהגדה.

כל המרואיינים שדיברנו איתם ב"מלחמה אחת לשני עמים", הן מהצד הישראלי והן מהצד הפלסטיני, היו סקפטיים לגבי האפשרות שתפרוץ מתישהו בעתיד אינתיפאדה שלישית במתכונתה של האינתיפאדה הקודמת. כלומר, ששוב יישלחו לכאן מחבלים מתאבדים מחברון, ג'נין, שכם ורמאללה. הנסיבות השתנו, אמרו לנו.

אבל, כפי שאמר בעבר ג'יבריל רג'וב, מבכירי הפת"ח, במפגש עם כתבים ישראלים, שנים מספר לאחר שיאה של האינתיפאדה השנייה, כאשר נשאל: "האם יש סיכוי שנראה פה שוב אוטובוסים מתפוצצים, ומחבלים מתאבדים במסעדות ובבתי קפה?".

השיב אז ג'יבריל רג'וב: "אנחנו, לא פוליסת ביטוח".

כל פרקי הסדרה "מלחמה אחת לשני עמים" ישודרו בשבוע הבא בחדשות הערב בכאן 11