סגר קורונה, אפריל
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הציבור חייב לדרוש סגר - שלא יהיה לחינם

אם בסופו של דבר נגיע לקצה השני של הסגר מבלי שפיתחנו תשתיות מתאימות להתמודדות עם מגפת הקורונה ביום שאחריו, הכל יהיה לחינם. ומאחר שזה בדיוק מה שקרה בסגר הראשון הציבור, בצדק, מניח שזה מה שיקרה גם עתה, ולא מוכן לעבור את זה שוב - לא מוכן לשלם את המחיר הזה
שאול אמסטרדמסקי, פרשנות
12 בספטמבר 2020
10:28
עודכן ב 16:33

1. כתבת הבריאות של דה-מארקר רוני לינדר שיתפה השבוע מחדש את מכתב ההתפטרות של פרופסור סיגל סדצקי, מי שעד לא מזמן היתה האחראית במשרד הבריאות על תחום בריאות הציבור. המכתב שלה הוגש ב-7 ביולי. חודשיים בלבד חלפו מאז. כל המכתב הזה, שהכותרת שניתנה לו במארקר היתה ״הארץ כולה בוערת״, שווה קריאה מחדש, אבל הנה כמה שורות שטלטלו אותי ממש:

"מהניסיון העולמי בהתמודדות עם מגפות עולה שמעשים ומהלכים שנמנעים מהם בשל החשש מהחלטות קשות וכואבות יעלו בהמשך במחיר קשה כפל מונים. לצערי, מזה מספר שבועות מצפן הטיפול במגפה איבד כיוון. למרות התרעות שיטתיות וסדורות במערכות השונות, ובדיונים בפורומים שונים, אנו צופים בתסכול בשעון החול של ההזדמנויות הולך ואוזל. גם יעילות הטיפול ב'יישובים אדומים' על ידי הכרזה עליהם כאזור מוגבל על כל המשתמע מכך אינו הצעד היעיל ביותר בשלב זה.

סדצקי ספגה המון המון ביקורת בזמן אמת על האופן שבו ניהלה את המגפה. ועדיין, מנהלת מוכשרת או לא, היא ידעה לקרוא את העתיד היטב. עובדה - העתיד הזה הגיע

האזורים המוגבלים משתנים בתזזיתיות, הארץ כולה בוערת ממקרים, ולמרות שאני תומכת בנקיטת פעולות ממוקדות 'תפורות נסיבות' בהנהגת הרשויות המקומיות ובהכוונה המקצועית של משרד הבריאות, אני סבורה שלעת הזו השקעת המאמצים ב'מודל הסגרים' לא יוביל לתוצאות הרצויות. המונח 'חיים בצל הקורונה' או 'שגרה בצל הקורונה' אין משמעותו חזרה לתקופה שלפני פרוץ המגפה. כל שגרת קורונה אפקטיבית מחייבת תשלום אישי (למשל, חוסר נוחות עטיית המסכה), חברתי, וללא ספק גם כלכלי. הקורונה כאן ולהרבה זמן. המונח 'חיים בצל קורונה' מחייב הבנה עמוקה של אופי התחלואה והצעדים בהם יש לנקוט על מנת לשטח את העקומה. לא ייתכן להצליח במשימה ללא מחירים. לעומת זאת, ניתן לצמצם את המחירים ולנקוט בפעולות בהן היחס בין צמצום הדבקה לתשלום כלכלי הוא מינימלי".

סדצקי ידעה לקרוא טוב מרובנו את העתיד, או את מה שהיא הגדירה ׳המפה האפדמיולוגית׳. היא ספגה המון המון ביקורת בזמן אמת על האופן שבו ניהלה את המגפה. בשיחות שהיו לי עם גורמים במשרד הבריאות הם תיארו מקצוענית בתחומה, אבל כזו שלא יודעת לעבוד בצוות ולא מבינה איך לנהל את השטח. ועדיין, מנהלת מוכשרת או לא, פרופ׳ סדצקי ידעה לקרוא את העתיד היטב. עובדה, העתיד הזה הגיע.

2. אני לא אפידמיולוג, והאמת שאפילו אם כן הייתי נדמה שבעת הזו שני המחנות - יש/אין מגפה - כל כך חלוקים ביניהם על העובדות הכי בסיסיות, שאי אפשר באמת להכריע באיזה חלק של המפה האפדמיולוגית אנחנו נמצאים מבלי לגרור דיון אינסופי. אבל למרות הוויכוח, נדמה לי שעל דבר אחד אין מחלוקת: איבדנו שליטה.

ההגעה לסף הקיבולת של מערכת הבריאות לא מתרחשת ביום אחד, היא תהליך. אם חלילה נגיע לקצה הקיבולת של מערכת הבריאות המשמעות עלולה להיות מחרידה

איבדנו שליטה משום שהמספרים עולים מאוד. אפילו אם אני מתעלם לחלוטין ממספר החולים המאומתים החדשים (פונקציה של מספר הבדיקות, אבל לא רק), העלייה ביתר הפרמטרים, והעובדה שזה קורה בכל הארץ ולא רק באזורים מסויימים, מסמנת שאנחנו באובדן שליטה. 

מאז המכתב של סדצקי מספר המונשמים קפץ פי 4.25, וחצה את מספר המונשמים שהיה בשיא הגל הראשון, וזה עוד במצב שבו בתי החולים כבר לא מנשימים בכזו מהירות את החולים. 78% מהחולים המאומתים החדשים מגיעים מחוץ לאזורים אדומים. ברוב הימים בחודש האחרון מספר המתים הוא דו ספרתי. שלשום חצה את ה-20 ביום.

נכון, קצב העלייה בחולים הקשים אינו אקספוננציאלי. אני לא יודע למה יש אנשים שחושבים שזה מרגיע, כי מה שחשוב הוא שיש עלייה. לא יציבות, ולא ירידה. המספרים עולים. כולם. בהתמדה. מה שאומר שבמוקדם או במאוחר אנחנו נגיע לסף הקיבולת של מערכת הבריאות. בוודאי אם מביאים בחשבון שהחורף עוד לפנינו.

ההגעה לסף הקיבולת של מערכת הבריאות לא מתרחשת ביום אחד, היא תהליך. וכפי שכתב צוות הברומטר שהקים גמזו - צוות שמנטר את היכולת של מערכת הבריאות לתת מענה רפואי - התהליך הזה לא מתרחש באופן זהה בכל ישראל, אלא מתחיל מהחוליות החלשות יותר בשרשרת ומתפשט משם. 

כבר עתה הדיווחים של רופאים ומנהלי חדרי מיון ומחלקות קורונה בבתי החולים בצפון ובירושלים, שונים מאשר (חלק) מהדיווחים של רופאים ומנהלי מחלקות באזור המרכז. מלכתחילה הקיבולת - היקף המיטות, כוח האדם המתאים, המכשור הרפואי וכו׳ - קטנה יותר בפריפריה מאשר במרכז. וכשהתחלואה בירושלים ובאזור הצפון גדולה יותר, היא פוגשת את חלקיה הפחות שריריים של מערכת הבריאות.

אם חלילה נגיע לקצה הקיבולת של מערכת הבריאות המשמעות עלולה להיות מחרידה. בשיחה שערכתי השבוע עם ד״ר איתי פסח, מנהל בית החולים לילדים של שיבא וחבר צוות הברומטר, הגעה לקצה הקיבולת אין פירושה שבית חולים מפסיק לעבוד. זה אומר שאיכות הטיפול נפגעת. למשל, ייתכן שבית החולים יבקש מחולים לא להגיע לטיפולים והבדיקות שנקבעו להם. ייתכן שבית החולים יפנה מאושפזים חדשים לבתי חולים אחרים. ייתכן שהוא יאשפז אותם במסדרונות, בחניות תת קרקעיות. בין אם אלה חולי קורונה או חולים אחרים.

זה אומר שצוותים רפואיים - רופאות ואחים - מתחילים להיות פחות זמינים. פחות זמינים לחולי קורונה, פחות זמינים לחולים ומטופלים אחרים. זה אומר שיש פחות ציוד. פחות מחלקות זמינות. בבית החולים בני ציון בחיפה כבר סגרו מחלקת טיפול נמרץ אחת בגלל העומס.

בשורה התחתונה, אם המגמה תמשיך, ובעוד שבועיים שלושה שלושה עד 5% מהחולים החדשים היום יהפכו להיות קשים, המשמעות היא שחלק מהם כבר לא יקבלו טיפול רפואי מיטבי. הם, או אחרים. ובסופו של דבר, אם לא נצליח להשתלט על המספרים ובעוד שבועיים לא יהיו 4,000 חולים חדשים ליום אלא 6,000, המשמעות תהיה שיותר ויותר אנשים ימותו. מקורונה ולא מקורונה. זה לא קורה ביום אחד, זה נכון. אבל זה גם לא תהליך שלוקח שנה. הוא לוקח משמעותית פחות זמן ממה שאפשר לדמיין. ואגב, זה גם לא נמשך לנצח. זה "פיק". גם בצפון איטליה וגם בניו יורק בתי חולים הגיעו לפיקים האלה. בשני המקומות המשמעות היתה תמותה עודפת.

3.להגעה לקצה הקיבולת של מערכת הבריאות יש חשיבות כפולה. גם בריאותית, אבל גם כלכלית. וזו בעצם היתה מטרת כתיבת הטור הזה - לנסות להבין את המשמעות הכלכלית של מה שעלול לקרות כאן בשבועות הקרובים.

אם נגיע, חלילה, לממדים כאלה של חולים חדשים, הכלכלה תתחיל להיסגר מעצמה, גם בלי שום הנחייה ממשלתית

אם נגיע, חלילה, למימדים כאלה של חולים חדשים, ומשם לפגיעה של ממש באיכות הבריאות שמערכת הבריאות יכולה לספק, הכלכלה תתחיל להיסגר מעצמה גם בלי שום הנחייה ממשלתית. בחודש אוגוסט טסו לחו״ל רק 55 אלף ישראלים, למרות רשימה לא קצרה של יעדים שאפשר היה לטוס אליהם ולחזור מבלי בידוד בכל אחד מהצדדים. רק 55 אלף ישראלים בחרו לעשות זאת. למה? רבים חוששים לבריאותם, אחרים חוששים לפרנסתם העתידית ולכן מעדיפים לחסוך עכשיו היכן שלא חייבים להוציא. אם התחלואה תחמיר, אם יותר ישראלים יכירו באופן אישי אנשים שחלו, ולאחר מכן אנשים שחלו באופן קשה, ולאחר מכן אנשים שמתו מקורונה, הכלכלה תתחיל להיסגר מעצמה. האדישות הציבורית תתחלף בדאגה ממשית.

בשביל לא להגיע למצב הזה, גמזו הציג לקבינט הקורונה ביום חמישי ארבע אפשרויות - מהקלה ביותר (המשך המצב הנוכחי והידוק ההגבלות באזורים האדומים) ועד לחלופה החמורה ביותר - סגר מלא. גמזו דחף לאפשרות השנייה מהסוף - ריסון מהודק. כלומר, העברת מערכת החינוך ללמידה מרחוק למעט עד כיתה ד׳, צמצום המסחר ומקומות העבודה ל-50%, סגירת מסעדות למעט משלוחים, ודברים מהסוג הזה. זה די דומה לסגר של מארס-אפריל, אולי טיפה יותר נושם (בעיקר בגלל שהכיתות הצעירות עוד ילמדו בבית הספר). שרי קבינט הקורונה התווכחו, אנשי משרד הבריאות לחצו לסגר מלא, ובסופו של דבר זו החלופה אליה דחף ראש הממשלה (ארבעה משרי קבינט הקורונה הצביעו נגד).

ברגע שההחלטה התקבלה, כל הלחץ הכלכלי הנגדי התחיל לצאת החוצה. התעשיינים, המסעדנים, בעלי הקניונים, מפעילי חדרי הכושר, העצמאים - כולם התחילו ללחוץ חזרה. גם חלק משרי הממשלה כבר בעניין. בוודאי אנשי משרד האוצר. הם לא מוכנים לסגר מוחלט בשום פנים ואופן. אפילו במארס/אפריל, הם אומרים, לא היינו בסגר מוחלט. אפילו בימי הסגר ההוא שליש ממקומות העבודה עדיין עבדו. אי אפשר לסגור אותם ולהשאיר חיוניים בלבד, המשק לא יעמוד בזה, הם אומרים.

והאמת? הם צודקים. לסגר יש מחיר כלכלי כבד, ולכן גם מחיר אנושי/בריאותי כבד. סגר, וקל וחומר סגר שני, יגרום לזינוק חד באבטלה. חלק מהעסקים כבר לא ישרדו את זה. מספר התיקים של ההוצאה לפועל יזנק. הכל יזנק, בדיוק כמו ממדי התחלואה. 

אז מה עושים? לדעתי השאלה לא צריכה להיות ׳לאיזה מהתסריטים יש מחיר כבד יותר׳, בשביל לבחור בתסריט השני. לדעתי השאלה צריכה להיות ׳איך עושים מינמקס: איך משיגים מינימום תחלואה במקסימום כלכלה׳. כל המומחים שדיברתי איתם מאז ישיבת הקבינט הסבירו לי ששיעור ההדבקה במקומות העבודה אינו גבוה. משרד עורכי דין שבו כולם יושבים בחדרים נפרדים עם מסכות הוא לא מקום מסוכן. גם חנות רחוב קטנה שנכנסים אליה מעט אנשים בכל פעם, כולם עם מסכות, היא לא מקום מסוכן.

מה שכן, כל המומחים שדיברתי איתם מסכימים שישיבה של הרבה סועדים ללא מסכות בתוך מסעדה זו בעיה. ייתכן שגם קניונים מקורים. בוודאי פאבים, מועדונים ומקומות אחרים מהסוג הזה. וכן, גם בתי כנסת. וכנראה שגם הפגנות המוניות. לו זה היה תלוי בגורמי המקצוע, הדרך להשגת המינמקס הזה - מינימום תחלואה במקסימום כלכלה - היתה לאפשר את מקומות העבודה כמו היום ללא הגבלות, לצמצם משמעותית את הנוכחות בקניונים הסגורים, להשאיר את חנויות הרחוב פתוחות, להתיר מסעדות בעיקר במשלוחים בשלב הראשון, ובשלב השני רק בישיבה בחוץ בהיקף חלקי, וזהו. בלי בתי כנסת, בלי הופעות ואירועי תרבות, בלי הפגנות. זה מתווה שגם רוב אנשי הבריאות וגם רוב אנשי האוצר היו יכולים לחיות איתו, בעת הזאת.

אלא שזה לא תלוי בגורמי המקצוע, זה תלוי בפוליטיקאים, ובצדק. הממשלה היא זו שקיבלה את אמון הכנסת שקיבלה את אמון העם. האחריות היא על נבחרי הציבור. נבחרי הציבור - קבינט הקורונה, במקרה הזה - בחרו באפשרות המחמירה יותר. הם בחרו לשלם מחיר כלכלי כבד יותר. נשאלת השאלה, למה?

אחת הבעיות העיקריות עם הסגר, היא שאנחנו יודעים שהוא עלול להיות לחינם - אם בסופו של דבר נגיע לקצה השני של הסגר מבלי שפיתחנו תשתיות מתאימות להתמודדות עם המגפה ביום שאחריו

4. אחת הבעיות העיקריות עם הסגר - מעבר לכל הבעיות של הסגר - היא שאנחנו יודעים שהוא עלול להיות לחינם. לחינם אנשים יאבדו את מקום העבודה שלהם, לחינם אנשים יאבדו את העסק שלהם, את מקור פרנסתם. לחינם אנשים ישקעו בבדידות. לחינם הורים לא יוכלו לעבוד. אם בסופו של דבר נגיע לקצה השני של הסגר מבלי שפיתחנו תשתיות מתאימות להתמודדות עם המגפה ביום שאחרי הסגר, הכל יהיה לחינם. ומאחר שזה בדיוק מה שקרה בסגר הראשון - המערכות הללו לא הוקמו ולא הוכנו - הכל היה לחינם. והציבור, בצדק, מניח שזה מה שיקרה גם עתה, ולא מוכן לעבור את זה שוב. לא מוכן לשלם את המחיר הזה.

אז למה הממשלה בחרה דווקא במתווה הזה? מכל מה שהצלחתי להבין מהאנשים שהיו בדיון ביום חמישי שדיברתי איתם, יש לזה סיבה עיקרית אחת - יצירת תחושת חירום, תחושת דחיפות. לו הממשלה היתה מאמצת את העמדה של גמזו, כלומר סגר חלקי, שדומה יותר לימים של מארס/אפריל אבל עם יותר מקומות עבודה פתוחים, עם מערכת חינוך שעובדת חלקית וכו׳ - שום דבר לא היה משתנה בהתנהגות של הציבור. כולם היו ממשיכים לעשות בדיוק את אותו הדבר, כי כבר היום אנשים רבים לא שומעים להנחיות בשום צורה. 

השרים החליטו שהממשלה לא יכולה להרשות לעצמה מצב כזה, והלכו על מתווה מחמיר יותר, למרות המחיר שלו. אחד הגורמים שעזר להם לקבל את ההחלטה הזו היא העובדה שמדובר בתקופת החגים, כלומר שממילא ישנם פחות ימי עבודה, וממילא ישראלים רבים מתכננים להיות בחופש. לכן גם השרים החליטו על המתווה הזה לשבועיים בלבד, ואחר כך לעבור למתווה של גמזו. כך, הם חושבים, הנזק הכלכלי יהיה מצומצם יותר.

ואגב, למה הוחלט להשאיר את התפילות? לפי מספר גורמים רק משום שהיתה הבנה שהממשלה לא תוכל לאסור על הפגנות. ואם יש הפגנות, אין דרך לאסור על תפילות.

בכל מקרה, לדעתי זה לא יישאר כך. לדעתי הלחץ הכלכלי שמגיע מהרחוב יגרום לכך שביום ראשון, בישיבת הממשלה, יש סיכוי לא רע שההחלטה הזו תשתנה ושהתוצאה הסופית - הסגר הסופי - יהיה קל יותר.

אם גם הפעם נצא מהסגר עם מספרים נמוכים יותר אבל בלי שום מערכים שיאפשרו לשמור על המספרים האלה - המספרים ישובו לעלות ונגיע לסגר שלישי

בכל מקרה, הציבור מוכרח לדרוש מהממשלה שהסגר הזה, לא משנה באיזה מתווה ולא משנה כמה קצר או ארוך, לא יהיה לחינם. אם גם הפעם נצא ממנו עם מספרים נמוכים יותר אבל בלי שום מערכים שיאפשרו לשמור על המספרים האלה נמוכים, ובלי אכיפה משמעותית ששומרת על ההנחיות, ובלי נורמות ציבוריות שמוקיעות אנשים שמפרים את ההנחיות, המספרים ישובו לעלות ומתישהו נגיע גם לסגר שלישי.

אחת הדרכים המרכזיות להבטיח שאנשים לא יהיו בלחץ לצאת מהסגר, ואז הכל יהיה לחינם, היא להבטיח שקט כלכלי (יחסי) לאוכלוסייה. דמי אבטלה לעובדים בחל״ת או באבטלה, מענקים מיוחדים לעצמאיים, כאלה. את כל אלה כבר יש. זה הזמן להפעיל כלים משמעותיים יותר לענפים שסובלים יותר מכל וימשיכו לסבול בעתיד הנראה לעין. לא, תודה, אין צורך במענקים חד פעמיים שעולים מיליארדים כל אחד. אלה נועדו לצורכי בחירות וממילא לא עוזרים לכלכלה בשום צורה. רוצים לסייע לנזקקים? תכפילו לשנה הקרובה את תקציב הרווחה, אני בעד.