החתימה על ההסכם עם האמירויות ובחריין
צילום: אי-פי

בין מורשת למשבר מנהיגותי: פעמוני השלום צלצלו, אך התחלפו במהרה באזעקות

תור הזהב המדיני שהחל עם הסכמי אוסלו ונגדע עם המשכה של האינתיפאדה השנייה, התחדש לו עם המאבק באיראן. כשיש אויבים משותפים, הדרך לשיתוף פעולה גלוי הופכת לקלה יותר. למרות הכל, הרקטות הזכירו לכל הנוכחים - שלום עושים עם אויבים | פרשנות
גילי כהן | פרשנות
16 בספטמבר 2020
10:42

השלום מתחיל בתוכנו. או לכל הפחות, השלום התחיל ברגע שבו שר החוץ של איחוד האמירויות, עבדאללה בן זיאד, ביקש מראש הממשלה בנימין נתניהו עזרה בפענוח של מה כתוב בעברית בחוזה השלום הזה שעליו הוא חותם. "אתה תצטרך גם לעזור לי בערבית!", השיב נתניהו, וקיבל הבטחה פומבית ראשונה משר החוץ.

במשך יותר מחודש ימים, אז הודיע הבית הלבן על ההסכמה הישראלית-אמירותית לכונן יחסים רשמיים בין המדינות, עסקו נציגי הצדדים בניסוחים שיהפכו את השלום הזה למילים. מאות טיוטות עברו בין המשלחות, עד שגובשו ארבעת העמודים של "חוזה השלום, היחסים הדיפלומטיים והנורמליזציה המלאה" בין איחוד האמירויות לישראל. כמעט עד הרגע האחרון לא היה ברור מה בדיוק ייחתם ואיך.

נתניהו נזדקק בוושינגטון לג'סטה משר החוץ אשכנזי, שנישאר בארץ, על מנת שיוכל בכלל לחתום על ההסכם ההיסטורי האמירויות ובחריין, שפרטיו הופצו לציבור כמעט ארבע שעות לאחר שנחתמו ברוב טקס והדר. אז התברר שהמילים "מדינה פלסטינית" אמנם לא מוזכרות במסמך השלום, אבל מי שקורא את המשפט "צרכים לגיטימיים ושאיפות של שני העמים", שמופיע בהסכם, מבין בדיוק על מה מדובר. 

בלי מדינה פלסטינית אך עם הכרה בשאיפות לגיטימיות לשני העמים: ההסכם עם האמירויות ובחריין

הדרך ליום הבאמת חגיגי הזה נסללה ב-20 השנים האחרונות. מתחת לפני השטח, ישראל הייתה שם כל הזמן: בפעילויות של המוסד, במשלחות חשאיות של משרד החוץ, בפעילות של אנשי עסקים, ביטחוניסטים, סייבריסטים, יהלומנים, ועוד ועוד. לא פחות מ-500 חברות ישראליות פעלו - מי באמצעות קשרים ישירים ומי על ידי חברות-בת במזרח התיכון - מול מדינות המפרץ והוכיחו שהקשר בין העמים יכול וצריך להעמיק. 

תור הזהב המדיני שהחל עם הסכמי אוסלו ונגדע עם המשכה של האינתיפאדה השנייה, התחדש לו עם המאבק באיראן. במידה רבה, לנשיא ארצות הברית הקודם ברק אובמה יש חלק מרכזי בכך. הסכם הגרעין עם איראן, שהתקבל בעין ביקורתית גם בירושלים וגם בבירות המפרץ, הביא להגברת שיתופי הפעולה בין המדינות. וכך קרה שכאשר מכליות של האמירויות מותקפות על ידי איראן, המוסד הוא זה שמעביר את המידע, שמוצג אחר כך במסדרונות האו"ם. וכשיש אויבים משותפים, הדרך לשיתוף פעולה גלוי הופכת לקלה יותר. 

טבילת הרגליים במים נרשמה בחודש יוני האחרון. בטקס סיום קורס טיס, ראש הממשלה נתניהו הודיע כי ישראל ואיחוד האמירויות ישתפו פעולה במאבק בקורונה. התגובות שהתקבלו - באבו דאבי, בדובאי, בירושלים ובתל אביב - היו אוהדות. זה סימן אור ירוק לכך שאפשר להמשיך ולהתקדם במהלך. וכשהבית הלבן התניע מנועים לקראת עסקה, והסיפוח שבק חיים (לכל הפחות לעת הנראית לעין) - האפשרות לנורמליזציה מלאה התחילה לבצבץ. מכאן, הדרך לטקס החגיגי בבית הלבן כבר הייתה קצרה. 

"הקורונה תעבור, אבל הסכמי השלום יישארו", הבטיח נתניהו לקהל צופיו בפייסבוק, בסרטון קצר שהעלה מחצר בית הארחה הרשמי של הבית הלבן. גם הוא יודע שבסופו של דבר, את הציבור בישראל מעניין כרגע דבר אחד: איך שורדים את החודש הקרוב - מבחינה כלכלית ומבחינה בריאותית. ולמרות זאת, גם כאשר נתניהו הבטיח לעוקביו ש"אנחנו כבר יוצאים מכאן", ראש הממשלה נשאר עוד חצי יממה בוושינגטון.

דווקא ברגע שבו נתניהו חוגג את ההישג המדיני הגדול ביותר שלו, הוא נמצא עמוק במשבר מנהיגותי. ולמרות הכל, פעמוני השלום אכן צלצלו, אך התחלפו במהרה באזעקות

נכון שהיו פגישות עם שר החוץ של ארצות הברית מייק פומפאו, וסגן הנשיא מייק פנס, אבל אלו נגמרו בשעות אחר הצהריים, והמשלחת הישראלית המריאה רק לאחר חצות. התייחסות לירי הרקטות, שהכניס שוב מאות אלפי ישראלים למקלטים, בדיוק כאשר בוושיגנטון חוגגים שלום? את זה שמענו מנתניהו רגע לפני העלייה למטוס. 

"הטיימינג של האירוע הזה די מחורבן", הודה בפניי אחד מחברי המשלחת. דווקא ברגע שבו נתניהו חוגג את הההישג המדיני הגדול ביותר שלו, את ה"לגסי" המיוחל כל כך, ראש הממשלה נמצא עמוק-עמוק במשבר מנהיגותי. זה לא רק הטיפול הכושל במגפת הקורונה, הביקורת הציבורית - מימין ומשמאל, והמיתון הכלכלי האדיר שישראל צועדת לעברו. זה גם המשך המשפט המתקרב, ההפגנות המרובות, והחשש שתכף הכל ייגמר. אחרי ארבע שנות רומן זוגי לוהט עם טראמפ, ייתכן שבחודש ינואר ייכנס בשערי הווסט ווינג של הבית הלבן נשיא אחר, שלא ייטה אחר רצונותיו של נתניהו - מפרישה מהסכם הגרעין, וכלה בבחירת העיתונאית הישראלית לה ישיב הנשיא לשאלות.

ולמרות הכל, פעמוני השלום אכן צלצלו אתמול בנעימים בבית הלבן. אבל במהרה הם התחלפו באזעקות, שהזכירו לכל הנוכחים - שלום עושים עם אויבים. ולישראל, עדיין נותרו עוד כמה כאלו בסביבה.