t
מטרופולין

הבעיה בתחבורה הציבורית שלא מדברים עליה

אוטובוסים שמגיעים בזמן זה לא מספיק, חברות האוטובוסים צריכות לשים לב גם לתחזוקה שלהם. הבעיה היא בנוסעים, שסופגים בשקט טינופת ולא מתלוננים.
תומר שלפניק
17 בינואר 2017
16:48
עודכן ב 18 ינואר 17:54

אני משתמש בתחבורה ציבורית מבחירה. מבחינתי, עיכובי הרכבת עדיפים על חיפושי החניה, הישיבה החולמנית באוטובוס עדיפה על הצורך לשמור על ערנות ברכב פרטי, שלא לדבר על העלויות הגבוהות הכרוכות ברכישת רכב ותחזוקו. אפילו אין לי רישיון נהיגה. כן, עד כדי כך אני מוכן לשים את מבטחי במערך ההיסעים שמשרד התחבורה תכנן והזכייניות הוציאו אל הפועל. אבל אם יש משהו שמטריף אותי, שגורם לי להצטער שהאמנתי יותר מדי למשרד התחבורה ולזכייניות השונות, זו ההיגיינה באוטובוסים.

תבינו, אני לא אדם סטרילי במיוחד. אבל לפני שבוע, כשעליתי על קו  370 של חברת מטרופולין מתל אביב לבאר שבע, האוטובוס התמלא עד אפס מקום ואני חשבתי שהמשפחה החביבה שיושבת לידי תהיה היחידה שאראה בנסיעה הזאת. עשר דקות אחרי שהאוטובוס עזב את התחנה המרכזית בתל אביב, שהיא בעצמה לא היגיינית בכלל, נוכחתי לגלות שלא רק בני אדם עלו על האוטובוס. אל המסע לבאר שבע התגנבה משפחה נוספת - משפחת מקקים.

לא הייתי מוכן לזה. הרי בנסיעות באוטובוס אתה מצפה לתפוס תנומה קצרה, לשקוע בטלפון הנייד או להאזין למוזיקה. המחשבות שלי נדדו ושמתי לב לאותם נוסעים לא רצויים רק כשאחד מהם ניסה לטפס עליי, הוא והמחושים שלו. מיד קפצתי מהמקום. האוטובוס היה מלא ונותרה עוד שעת נסיעה שלמה עד היעד, אבל העדפתי לעמוד ליד היציאה האחורית, סופר את הדקות לאחור בדריכות נוראית, ולסבול בשקט.

חשבתי לעצמי שלא משנה אם אקום ואצרח, אגש לנהג ואתלונן בפניו או שאטלפן למוקד של החברה – זה לא יעזור לי. מטרופולין לא תשלח מדביר שיתפוס אותנו על הכביש המהיר והנהג לא יעצור בשוליים, חמוש בנעל במידה 44 וייצא למסע טיהור. הג'וקים כאן כדי להישאר, והעובדה שקמתי אין בה כדי לפתור את הבעיה.

לג'וק המצולם אין קשר לכתבה (צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

הבעיה היא שזה סיפור נדיר פחות משאפשר לחשוב. נתקלתי במקרים כאלו בעבר ואחרי ששיתפתי חברים בחוויה המפוקפקת, גם הם שיתפו אותי בסיטואציות דומות. הרי כשחושבים על זה, הגיוני מאוד שג'וקים ימצאו באוטובוסים אחלה בית שבעולם: הם אוהבים את החום של האוטובוס, את הצינורות, את הזוהמה שאנחנו משאירים, את הריפוד. בית גידול מושלם, לא?

מדובר בתופעה רחבה ומוכרת שחברות האוטובוסים פשוט לא מטפלות בה. אני מניח שאחת הסיבות היא שנוסעים רבים, כמוני, מעדיפים לא לעשות רעש. אנחנו מקבלים את הדין, ומעבירים בהכנעה את הזמן בחברת מקקים דוחים בתוך קופסת פח סגורה עם אפשרויות תנועה מוגבלות. זה אגב, בניגוד לתלונות רבות שאנחנו כן יכולים להשמיע נגד זמני ההגעה של האוטובוסים, או תודעת השירות הנמוכה של הנהגים.

נוסעים באוטובוס (צילום: דניאל שיטרית, פלאש 90)

נכון, שר התחבורה ישראל כ"ץ לא יכנס מסיבת עיתונאים, נערי האוצר לא ימצאו תקציב ייעודי ונתניהו לא יתייחס לכמה ג'וקים שמצאתי באוטובוס. אבל עדיין, נדמה שמרוב שאנחנו עוסקים באובססיביות אחרי זמינות האוטובוסים, אנחנו שוכחים את חווית הנסיעה בהם. הרי מה שמעצבן אותנו, המשתמשים הנאמנים בתחבורה הציבורית, היא הצפיפות הרבה והמושבים המעופשים, הלחות הנוראית והחום, ריחות הגוף העזים והקלמנטינות - הו הקלמנטינות. כן, גם הג'וקים מצטרפים לרשימה.

אז בפעם הבאה שאתם מצטופפים באוטובוס ורואים תיקן מטפס על המושב לידכם, על החלון או על הנעל – תרימו טלפון לחברה המפעילה ותדרשו ריסוס וניקיון יסודי של הרכב. זה קטנוני, מעט פולני ולא באמת חשוב, אבל רק אנחנו יכולים להציף את הבעיה. כמובן שלא מדובר בפתרון מידי, אבל בזכות סולידריות בין הנוסעים וחשיבה לטווח ארוך, נוכל ביחד לשפר את הנסיעה הבאה של כל אחת ואחד מאיתנו.