צילום: שאטרסטוק

אמהות משקיעניות, צאו מהארון

למה לחוש רגשי נחיתות מול אמהות שמכינות עוגיות בוב ספוג לילדי הגן, אם ברור שהן עושות את זה בשביל עצמן? יום אחד הן יודו בזה
אורית נבון
20 בינואר 2017
12:08
עודכן ב 22 ינואר 10:53

אין לי שום דבר טוב להגיד על בצק סוכר. גם לא על זילופי שושנים. אוכל זה אוכל, ושיעור מלאכה זה שיעור מלאכה, כשמערבבים בין עוגות ליצירות אמנות זה מאכזב פעמיים: מצד אחד אי אפשר לתלות את זה, מצד שני אי אפשר לאכול את זה.

אם הבת שלי הייתה מביאה לקבלת שבת בגן עוגת שוקולד עם סוכריות, ואבא שבת היה משקיע הרבה יותר, הייתי אומרת למיקה דבר פשוט: מיקה, העוגה שלנו פי אלף יותר שווה. פי אלף! אז תשמחי בחלקך בובה שלי, ועכשיו בואי לא נעלה פוסט שיימינג על האמא שהעזה להשקיע יותר מאיתנו.

* * *

הפוסט הוויראלי של יעל שליש-פרץ גמר אותי, אני מודה. אמנם מי שקצת מסתובבת בקבוצות פייסבוק של אמהות כבר מורגלת בקיטורים על המשקיעניות למיניהן, אבל הפוסט הזה היה אחר משתי סיבות: ראשית, הוא עסק בעיקר באכזבה של הילדה ולא בזו של האם, ושנית, הוא היה כתוב כל כך טוב, שיכולתי ממש לראות בעיניי איך אמא של שבת מביטה בעצב בצ'ופרים שהביא חברה לגן, כשמסביבה הילדים מתאכזרים - "העוגה שלך לא טעימה!". ילדים יכולים להיות מפלצות קטנות, נו מה חדש.

אז הפוסט נגע ללבי, אבל אני במקומה הייתי גונזת אותו. עם כל הכבוד, זכותה של אמא להביא לגן מה שבא לה. הפרסים היו מגניבים מדי וזה מעצבן נורא? אוקיי, תתמודדי. ותלמדי גם את הבת שלך איך להסתדר עם רגשות תסכול ואכזבה בסיטואציות חברתיות שבהן היא כביכול המפסידה. רמז: שיימינג בפייסבוק זה לא הפתרון.

שלא לדבר על זה שהאשמה כאן כולה על הגננת. סליחה, את אשת חינוך או לא? איך קורה שאמא של שבת יוצאת בוכה מהגן שלך? אם היית שומרת את הפרסים לסיום הטקס, הילדים היו נהנים מהעוגה עם הסוכריות, אמא של שבת הייתה מקבלת את תשומת הלב שכה ציפתה לה, והילדים היו מקבלים בסוף פרס נחמד.

על הסיפור הזה אחראית הגננת, חד משמעית. זה לא אומר שלא הגיע הזמן לדרוש מהאמהות המשקיעניות לצאת מהארון.

* * *

לי אין בעיה עם האמהות שמבזבזות כסף על מותגים, אם כבר אני שמה לב למשקיעניות המוכשרות באמת. אלה שבפורים תופרות לילד תחפושת של גביע קוטג 5%, בחנוכה מביאות לגן לביבות ריקוטה וצימוקים בתוך צנצנות מאויירות, בימי הולדת מכינות עוגת ברבי-רקדנית-שלוש-קומות, ולקבלת שבת בגן מביאות עוגיות מעוצבות עם הכיתוב: שבת שלום מיואבי. וגם מתנדבות להעביר סדנת סריגה ביום המורה. הצילו, מורות למלאכה השתלטו על חיינו!

אבל האמהות הללו עושות את זה בשביל עצמן, זה ברור לכם, כן? לא בשביל הילדים. 

מדובר בתחביב גורף מחמאות שכיף להן להשקיע בו, ריפוי בעיסוק שמקורו בעודף זמן פנוי כי בואו נודה, לא לכולן יש אפשרות לעמוד שעות במטבח ולהכין מאפים לילדים, באמת סליחה שיש לי דברים יותר מעניינים לעשות.

אכן, מעתה אל תאמרו "אמהות משקיעניות" אלא "אמהות משועממות". אין לזה שום קשר לילדים או להורות טובה, אולי בגלל זה הן לא גורמות לי לקמצוץ של קנאה או רגשי אשם.

יש אמהות שמתעצבנות: "למה להעלות לנו את הרף? עכשיו הילדים לא יסתפקו בעוגה פשוטה ונצטרך להכין להן אחת מעוצבת!". אותי זה מצחיק. איזה רף, מה רף? אני רוצה לראות את הילד דורש ממני עוגה מעוצבת, אראה לו תמונות מההריון ואשאל אותו דוגרי: האם לא הקרבתי מעצמי מספיק למענך? הבט ב- 20 הקילוגרמים העודפים, בשיער הנושר, בחצ'קונים בכל מקום; אחרי כל זה אני עוד צריכה להכין לך עוגיות בוב ספוג ממולאות בגנאש שוקולד?

* * *

ובאשר למותגים, אני הבאתי לגן עוגות ממותגות דווקא בגלל שאני לא יודעת להכין פשוטות. לא נעים להודות: אין לי בבית אפילו מיקסר. אז קניתי עוגה עם הדפס של אלזה או של בוב הבנאי ותאמינו לי, היה כיף. 

אני לא חושבת שהילדים שלי אי פעם חשו מקופחים בגלל שאני לא משקיעה באפיית יצירות אמנות; אני ודאי שלא חשתי מקופחת. לא נולדתי עם שקית זילוף ביד, מה לעשות. אני מחבקת ומנשקת, נותנת עצה טובה וחינוך טוב – זו האמהות שלי, ואני שלמה איתה כי אני יודעת שאני עושה כמיטב יכולתי. וזה מספיק.