אולם קולנוע ריק
צילום: אי-פי

החיים הם לא סרט: המגפה לא חיסלה את האנושות - וגם לא את הקולנוע

2020 הייתה שנה קשה לקולנוע, אבל תעשיית הסרטים לא חווה משבר אלא אבולוציה הכרחית של המדיום. כדי ש-2021 תיראה אחרת צריך להפסיק להילחם בשינוי - ולהתחיל לקבל אותו
אריק רוזנברג
01 בינואר 2021
12:23

אם אתם חושבים ש-2020 הייתה נוראית, דמיינו איך התפשטות של מגפה עולמית הייתה נראית אם החיים שלנו היו סרט הוליוודי. כל מה שחווינו בשנה החולפת היה הרבה יותר דרמטי ומוקצן. העומסים בבתי החולים היו מביאים לכך שגופות המתים מהנגיף היו נערמות בשטחים ציבוריים; נדבקים היו נשלחים לבידוד במחנות ריכוז, תוך שהם נעקרים מידי משפחותיהם ואהוביהם; עוצר על ערים נגועות היה נאכף על ידי כוחות מזוינים; המשבר הכלכלי היה מוביל למעשי אלימות וביזה ברחובות.

אלו אותן תמונות שלמדנו להכיר מאין ספור סרטים על "סוף העולם", "יום הדין", או איך שלא תרצו לקרוא לזה. אבל כשהקורונה הגיעה גילינו שהחיים הם לא סרט, אלא קצת יותר מורכבים. המאבק בנגיף, שעדיין נמשך, הוא קשה, ארוך, סיזיפי ומעצבן. כן סגר, לא סגר. יש תחלואה, אבל לא תמיד רואים אותה. כך או כך, העולם לא הגיע אל סופו וגם לא התקרב אליו.

אפשר היה לומר שהסצנות האפוקליפטיות נותרו על מסך הקולנוע, רק שהשנה לא היה ממש קולנוע. לפחות לא במובן הקלאסי שלו. אבל גם במקרה של המדיום הוותיק - לא צריך לקפוץ למסקנות סופניות של מוות ואבדון. המציאות מעט יותר מורכבת.

לא רק קורונה: אלה רגעי התרבות הגדולים של 2020

הקולנוע קיבל בעיטה

מלחמת ההישרדות של הקולנוע לא התחילה עם הקורונה, וזה לא שהכול היה מושלם בתעשיית הסרטים והתנהל על מי מנוחות עד להגעת הנגיף. לאורך 125 שנותיו, בכל דור ודור קמו לקולנוע "אויבים" שאיימו על קיומו. ל-2020 אין בלעדיות על ההכרזה - "הקולנוע מת". פעם זאת הייתה הטלוויזיה שגרמה לתעשיית הסרטים לחשב מסלול מחדש, היו את מכשירי ה-VCR וה-DVD, אחר כך הגיע האינטרנט וההורדות הלא חוקיות. מול כל אלה הצליח הקולנוע להמציא את עצמו מחדש. כל פעם עלתה השאלה האם קהל ימשיך למלא את האולמות, ותמיד הגיעו היוצרים והסרטים שהצליחו למשוך את הקהל אל מחוץ לבתים.

בעשור האחרון ניצב מול הקולנוע מתחרה חדש ועוצמתי – הסטרימינג. זה התחיל עם נטפליקס, שכל שנה נגסה עוד קצת ועוד קצת ממנת חלקם של אולפני הסרטים הגדולים, כשהיא מציעה לצופים שינוי רדיקלי בהרגלי הצריכה של אותם התכנים שאפשר למצוא על המסך הגדול. אחר כך הצטרפו עוד חברות לחגיגה, ושוב החלו הדיבורים על סופו של הקולנוע כמו שאנחנו מכירים אותו – אולם, קהל, מסך גדול, פופקורן. פתאום נדמה שכולם רוצים לראות סרטים בבית, עם לעצור באמצע, ללכת לשירותים ולעשות קפה, אולי בכלל להמשיך את הצפייה ביום אחר...

בנקודה הזאת הגיעה הקורונה. כמו בעיטה שקירבה את הקולנוע עוד יותר לתהום. אם עד 2020 תעשיית הסרטים עוד הרשתה לעצמה להתעלם במובן מסוים מהשינוי שקורה סביבה (בעצם לטמון את הראש בחול בחלק מהמקרים), ולהמשיך לנהל סוג של "מלחמת מדיה" מול שירותי הסטרימינג, כשהגיעה הקורונה כבר לא היה מקום לתמרון. אין יותר בפנים או בחוץ. בחוץ יש סכנה לבריאות, אז חייבים להישאר בבית. ומה שקרה הוא שהאיום התיאורטי של חברות הסטרימינג לגנוב מבתי הקולנוע את הקהל, הפך למעשי כשהנגיף פשוט סגר פיסית את האולמות. וזה החלק המשמעותי בכל הסיפור – על הטלטלה שתעשיית הסרטים חוותה ב-2020 בגלל הקורונה מדברים במונחים של "מוות" ו"סוף" בגלל התשתית לשינוי שהייתה שם עוד לפני המגפה.

לא הכול היה מושלם בתעשיית הסרטים והתנהל על מי מנוחות עד להגעת הנגיף. לאורך 125 שנותיו, בכל דור ודור קמו לקולנוע "אויבים" שאיימו על קיומו

כל עולם התרבות קיבל נוק-אאוט מהקורונה, אבל בהרבה תחומים הפגיעה אמנם הייתה קשה אך ברורה. בספורט לדוגמה, יש איזשהו סדר בכל הבלגן. נכון שאין קהל במגרשים וזה לא אידיאלי, אבל הפורמט של צפייה במשחקים מהבית כבר היה מספיק מבוסס לפני המגפה כדי שגם הספורטאים וגם האוהדים יוכלו להשלים עם המצב ולהמשיך ליהנות למרות המגפה. וברגע שאיום הנגיף יחלוף, ברור שהאוהדים שכמהים לצפות במשחק כדורגל כשהם מצטופפים בין אלפי אנשים אחרים – יחזרו ליציעים, ומי שחי בשלום עם הצפייה בטלוויזיה או באינטרנט יישאר בבית. והכול בסדר. בצד השני נמצאים התחומים שנעצרו לגמרי – התיאטרון, ההופעות החיות. המצב שם באמת רע, אבל שוב – הוא ברור. אין תיאטרון בלי קהל באולם, ואין גם הופעה בלי קהל. הדברים האלה לא ישתנו. כל עוד הקורונה ממשיכה להתפשט, תחומי התרבות האלה יישארו לצערנו בהקפאה. כשהסכנה הבריאותית תיעלם, אף אחד לא יבחר לראות הצגה או מופע מוזיקלי בזום על פני הדבר האמיתי.

בקולנוע המצב לא ברור. כי השינוי לא התחיל ב-2020, והתחושה היא שהוא גם לא יסתיים ב-2021, או מתי שהמגפה הזאת כבר תעוף לנו מהחיים. יש פחד אמיתי שגם אחרי הקורונה הקולנוע כבר לא יהיה מה שהוא היה.

אבל למה הפחד הזה קיים בכלל? מי אמר שהקולנוע צריך להמשיך להיות מה שהוא היה? חלק מהיופי בקולנוע נובע גם מההיסטוריה שלו כמדיום שכל הזמן נמצא בקונפליקט מול השינויים שמביא הזמן, ומצליח למרות הכול להתחדש. אם כבר, המשבר שבא עם הנגיף דווקא נותן לתעשיית הסרטים הזדמנות להתאפס על החיים שלה, ובמקום להתעלם מהתהליך – לקבל אותו ולהוציא ממנו את המיטב. להבין שלא מדובר בסוף הסרט. זאת נקודה באבולוציה שהמדיום חייב לעבור, כפי שכבר עשה בעבר.

אי אפשר להכתיב לצופים את הדרך שבה הם ייהנו מסרטים

השנה  הקולנועית החולפת הייתה כאוטית כי הקורונה יצרה נקודת שבר בתוך האבולוציה הזאת. זה היה ניכר בסיכומי השנה בתרבות, כשהחלקים שעסקו בקולנוע היו דלילים מבשנים עברו, והסרטים שכן צוינו היו ברובם כאלה שבכלל לא בטוח שהקהל ראה. צריך לומר שהמצב בישראל קשה יותר מבהרבה מדינות אחרות, כי בתי הקולנוע היו סגורים לחלוטין לאורך כל תקופת המשבר, והרבה מרשתות הסטרימינג לא זמינות בארץ, כך שהקהל הישראלי בעצם נמצא בסוג של עוצר סרטים חדשים כבר כמעט שנה.

נטפליקס נכנסה ל-2020 כשהיא כמה צעדים לפני כולם. מבחינתה לא הייתה סיבה למצמץ ברגע שבתי הקולנוע נסגרו, ובכך היא הפכה לספקית הכי בולטת של תוכן קולנועי איכותי בשנה החולפת, עם סרטים של כמה מהיוצרים הכי נחשבים בהוליווד – ארון סורקין ("משפט השבעה משיקגו"), ספייק לי ("הזהב של נורמן"), דיוויד פינצ'ר ("מאנק"). שאר הרשתות גמגמו. גם כאלה שמפעילות שירות סטרימינג משלהן. הייתה התלבטות – לחכות לבתי הקולנוע או לשחרר כבר לצפייה ביתית? יציאת הרבה מהסרטים המצופים של 2020 פשוט נדחתה ל-2021, מתוך מחשבה לא ברורה שבטח בשנה הזאת הכול יחזור להיות בדיוק כמו פעם.

מה שכן הגיע לבסוף לסטרימינג יצא במין סוג של כניעה וקול ענות חלושה, וסרטים רבים לא זכו לתהודה שהיו אמורים לקבל. הרבה מזה קרה גם, ואולי בעיקר, בשל הלחצים של רשתות בתי הקולנוע. מה גם שהרבה מהאולפנים שחררו לבסוף חלק מהסרטים לצפייה ביתית מבלי ששירותי הסטרימינג שלהם מבוססים, או קיימים בכלל, במספיק שווקים בעולם. כך למשל יצא, כאמור, שדווקא אנחנו הישראלים עוד לא זכינו לראות את גל גדות עושה חיל ב"וונדר וומן 1984", שאולפני האחים וורנר הוציאו ב-HBO MAX.

זה לא צריך להיות ככה. מה שקרה ב-2020 צריך להבהיר ליוצרים, לאולפנים, לבעלי האולמות, וגם לחלק מהקהל – השינוי כבר כאן. הוא קורה. אי אפשר להכתיב לצופים את הדרך שבה הם ייהנו מקולנוע. שינוי בכיוון הנכון הגיע מאולפני האחים וורנר, שקיבלו החלטה אמיצה ולפני כחודש הודיעו שכל הסרטים שמיועדים לצאת ב-2021 – יצאו לבתי הקולנוע ולשירות הסטרימינג של HBO MAX במקביל. הרבה זעקות שבר נשמעו אחרי ההודעה הזאת, אבל באמת שלא ברור למה. למה לא לתת לקהל לבחור?

אין פה עניין של מוות, חורבן ומלחמה. אין על מה להילחם, כי הקולנוע לא ימות מהדרך שבה אנשים יראו סרטים – הקולנוע ימות מזה שאנשים לא רואים סרטים, וזה מה שקרה בחלק מהזמן ב-2020. מהרבה מאוד צופים נמנעה האפשרות לראות סרטים. וזה לא בגלל הקורונה, זה בגלל שיש אנשים אחרים שעוד לא שינו את הלך המחשבה שלהם לגבי הקולנוע. כאילו שאם אי אפשר לראות סרטים באולמות – אז אף אחד לא יראה סרטים בכלל. אבל זה לא קולנוע. קולנוע הוא אומנות על זמנית שלא תיעלם אף פעם, והיא גם לא מתקיימת רק באולמות קולנוע מפוארים. וכדי שאנשים ימשיכו ליהנות ממנה ומהקסם שלה היא חייבת להיות דינמית, להתאים את עצמה לשינויים. גם אם זה אומר שינויים רדיקליים בדרך שבה היא מופצת ונצרכת. כך זה תמיד היה.

מה שקרה ב-2020 צריך להבהיר ליוצרים, לאולפנים, לבעלי האולמות, וגם לחלק מהקהל – השינוי כבר כאן. הוא קורה

לצפייה בסרטים באולם קולנוע יש מעלות רבות. וכן – אנשים עוד ילכו לבתי הקולנוע גם בעתיד כדי לקבל את החוויה שאי אפשר לקבל מצפייה ביתית. לא צריך לזלזל בקהל, ולחשוב שהוא לא מבין את ההבדלים. לבטח אין סיבה להכריז שהקולנוע מת אם יש צופים שרוצים שההנאה מסרטים תהיה קצת יותר נגישה.   

שנת 2020 הייתה טראומתית, לאנושות בכלל ולקולנוע בפרט. אנשים צריכים עכשיו איזה סרט טוב כדי לעבד את כל החוויות שהם צברו בשנה החולפת. אולי לפרוק קצת מתחים בסרט אסונות על סוף האנושות – מסוג הדברים שאפשר לראות רק על המסך, לא משנה איזה מסך. אין סיבה למנוע את זה מהם. בשביל זה הקולנוע קיים.

תגיות:
קולנוע