מחאה במצרים
צילום: אי-פי

עשור לאביב הערבי: מה נשאר מהחלומות על דמוקרטיה במזרח התיכון?

עשר שנים עברו מאז שנשבר מחסום הפחד בעולם הערבי, ואזרחים יצאו באומץ נגד הרודנים ששלטו בהם ביד ברזל במשך עשרות שנים. "לחם, חירות, כבוד", צעקו האנשים ברחובות. והעולם צפה בדרמה הרומנטית הזו, ומיהר לפנטז על דמוקרטיות שצומחות במזרח התיכון כמו דקלים בנווה מדבר. אבל כרגיל בשכונה שלנו – פנטזיות
רועי קייס, פרשנות
02 בינואר 2021
11:00

עשר שנים עברו מאז שאנשים בעולם הערבי אמרו: "די נמאס לנו", ויצאו באומץ נגד השליטים ששלטו בהם ביד רמה במשך עשרות שנים. איזו תקופה זאת הייתה, "האביב הערבי" קראו לה, והסיסמאות היו כל כך רומנטיות – "לחם, חירות וכבוד" צעקו אנשים ברחובות. והעולם צפה בדרמה הרומנטית הזו ומיהר לפנטז על דמוקרטיות במזרח התיכון שצומחות כמו דקלים בנווה מדבר. אבל כרגיל בשכונה שלנו – פנטזיות לחוד ומציאות לחוד.

אי אפשר להגיד שלא קרה כלום. מחסום הפחד בעולם הערבי נשבר. הפחד המשתק ממשטרות חשאיות ושכירי החרב של השלטון, השביחה בסוריה ובלטגיה במצרים, אילף מאות אלפי אזרחים לשתוק. אבל מרגע שניצתה אש המחאה, כבר אי אפשר היה לעצור אותה. מה שהתחיל ב-2011 לא הלך לשום מקום.

רק בשנתיים האחרונות זה קרה שוב ושוב, מנהיגים באלג'יריה וסודאן, שעלו לשלטון עוד באלף הקודם, גורשו ממנו. בלבנון ובעיראק ראשי ממשלה נאלצו להתפטר כשהזעם התפרץ ברחובות. זה מעולם לא קרה במזרח התיכון בקצב כזה. וזה הבהיר למנהיגים באזור שאף אחד לא חסין מהדחה והגיע הזמן להתנהג בהתאם, או לפחות להעמיד פנים שהם עובדים עבור האזרחים.

למרות זאת, אם תשאלו לא מעט אנשים במדינות ערב, סביר להניח שהם יסבירו לכם שלא בטוח שהמצב היום טוב ממה שהיה פעם. הם יסבירו שהחיים תחת דיקטטורים אכזריים לא היו קלים בכלל, אבל הם היו יציבים. ולפעמים זה עדיף ממה שקרה מאז שפרץ האביב הערבי – כאוס אדיר ברחובות, מלחמות אזרחים עקובות מדם, עלייה של ארגוני טרור אכזריים ומעצמות כמו טורקיה ואיראן שהופכות את מדינות ערב לכלים במחשקי הכס שלהן.

אפשר לסכם שבשנת 2020 בוגרי האביב הערבי עדיין תקועים בין הפטיש לסדן. בין הכמיהה ליציבות ובין הרצון להתקומם ולדרוש חיים טובים יותר

ואם כבר מדברים על מי שהרוויח מהמצב, זה הזמן לדבר גם עלינו. הרבה אנשים במדינות ערב הבינו ש"השטן הגדול" שעליו סיפרו להם בספרי הלימוד, הוא לא אויב הציוני – אלא זה שנמצא בתוכם: הרודנים שהשאירו אותם רעבים, מפוחדים ומוסתים.

אבל, וכאן האבל הגדול, ההבטחה הגדולה של האביב הערבי לא התגשמה. אחרי עשרות שנים של דיקטטורים ורודנים, הדמוקרטיה לא שטפה את מדינות ערב. קשה לצפות שברגע אחד של הפגנות עממיות מיליונים פשוט יחליפו דיסקט. כששלטון דיקטטורי נופל בפתאומיות האזרחים האבודים חוזרים למקורות – כמו לתנועת האחים המוסלמים, שהצליחה לשמור על כוחה במחתרת. או שהצבא תופס את השלטון באמצעות הכוח שלו וזה שיש עליו קונצנזוס עממי.

אז אחרי עשר שנים האם יש מדינה שהאביב הערבי עשה לה טוב? אפשר לדבר על תוניסיה, זו שבה הכל התחיל. היום יש בה כביכול ממשל דמוקרטי, אבל גם שם לא ממש מושלם. ואם זה הדגם הכי מוצלח באזור, אפשר לסכם שבשנת 2020 בוגרי האביב הערבי עדיין תקועים בין הפטיש לסדן. בין הכמיהה ליציבות ובין הרצון להתקומם ולדרוש חיים טובים יותר.

אז מה יקרה בעשר השנים הבאות? אחרי שמחסום הפחד נשבר האזרחים במדינות ערב למדו לצעוק את שחסר להם, והם בהחלט יכולים להעביר את האביב הערבי גרסת 2.0. וכשזה המצב, המנהיגים בשכונה שלנו צריכים לישון עם עין אחת פתוחה. דבר אחד בטוח, "לחם, חירות וכבוד" זה ממש לא משהו שמוותרים עליו בקלות.