מתוך הסרט "שתיקת הכבשים", 1991
צילום: אולפני יוניברסל

שתיקה שווה זהב: 30 שנה לקניבל שכבש את המסך

הוא אפל, מטריד ועוכר שלווה, ומציג מערכת יחסים מוזרה בין סוכנת FBI צעירה לקניבל רצחני. כל אלה לא מנעו מ"שתיקת הכבשים" לסחוף בתחילת 1991 את הקהל והמבקרים, לזכות להצלחה היסטורית בטקס האוסקר, ולהפוך בחלוף השנים לקלאסיקה קולנועית
אלון פרוכטר
30 בינואר 2021
13:04

בקיץ 1989 השתתף השחקן הוולשי אנתוני הופקינס במחזה "מ. באטרפליי" שהוצג בלונדון. ערב אחד התקשר אליו הסוכן שלו ושאל אם קרא כבר את התסריט האחרון שהעביר לו - "שתיקת הכבשים". "חשבתי שמדובר בסיפור ילדים", ענה הופקינס שהשתכנע לבסוף לקחת את החוברת הכרוכה בידיו. "התחלתי לקרוא את זה. אחרי עשרה עמודים התקשרתי בחזרה לסוכן שלי ושאלתי 'זו הצעה אמיתית? זה התפקיד הטוב ביותר שקראתי מימיי!'".

הטריילר לסרט "שתיקת הכבשים" (1991)

היום לפני 30 שנה בדיוק הוצג לראשונה בניו יורק הסרט "שתיקת הכבשים". המותחן הפסיכולוגי שביים ג'ונתן דמי על פי ספרו של תומאס האריס, הימם את צופי הקולנוע. סיפור המצוד של סוכנת ה-FBI הצעירה קלריס סטרלינג אחר הרוצח "באפלו ביל", בסיוע הרוצח הסדרתי והקניבל המתוחכם ד"ר חניבעל לקטר, גרף לא פחות מ-273 מיליון דולר מסביב לעולם ודורג חמישי ברשימת הסרטים המרוויחים של 1991.

"זה אחד הסרטים הכי אפלים שאני מכיר", מספר מבקר הקולנוע רון פוגל, שראה את "שתיקת הכבשים" בקולנוע עם צאתו, ומאז לדבריו כבר מכיר אותו בעל פה. אחד הגורמים החשובים שלדבריו העצימו את האפקט שיצר הסרט הוא שתי הדמויות הראשיות שבו - הסוכנת סטרלינג והקניבל הרצחני חניבעל לקטר. "אני לא חושב שראו דמות כזאת מורכבת של רוצח סדרתי לפני כן בקולנוע. אתה נורא מחבב אותו, אבל הוא מאוד מרתיע ומאוד חמקמק. זה נבל שאתה רוצה לאהוב, שזה כבר עניין מסקרן", אומר פוגל. "בנוסף, יש כאן דמות נשית מאוד חזקה. סוכנת FBI צעירה, בעולמות מוחלטים של גברים. היא תמיד אישה כמעט בודדה בפריים. לא במקרה יש פרפר בכרזה, כי היא כאילו מגולם הופכת לפרפר".

בשלושת העשורים שעברו מאז יצא הסרט, הפכו דמויותיהם של פוסטר והופקינס לאייקוניות. הופקינס בן ה-83 עדיין נתקל במעריצים שמדקלמים בפניו כמה מהשורות הידועות ביותר של לקטר, דמות שהותירה חותם על כל מי שצפה בסרט, אך למרבה הפלא הופיעה על המסך 16 דקות בלבד. אלא שמסתבר שהשחקן השייקספירי הוותיק התקשה לגבש את דמותו של הרוצח הסדרתי - עד לרגע שבו נדלקה המצלמה.

במפגש בין שני השחקנים מספרת פוסטר כי  כשהופקינס הקריא את השורות הראשונות היא הרגישה "צמרמורת צפה ומקפיאה את החדר. כמעט חששנו לדבר איתך אחר כך"

באיחוד (דרך הזום, כיאה לתקופה) של שני השחקנים, שארגן מגזין הבידור האמריקני ורייאטי לציון 30 שנה לסרט, נזכר הופקינס ביום הצילום הראשון: "הייתי מאוד לחוץ, מטבעי, כאדם אנגלי שצריך לגלם רוצח סדרתי אמריקני. ג'ונתן (דמי, הבמאי) הרים את המצלמה וכיוון אותה אליי ואמר פתאום: 'אלוהים אדירים, זה זה. אתה כל כך מוזר!'. בהמשך רצו להכניס לתא בו עמדתי תאורנית. כשהיא נכנסה שאלתי: 'מה לעזאזל את עושה?'. דמי אמר: 'אוי, אלוהים', ואז ידעתי - לחצנו על הכפתור הנכון".

לפוסטר והופקינס לא יצא לשתף פעולה פעם נוספת מאז "שתיקת הכבשים". שניהם מתארים במפגש ביניהם את העבודה על הסרט כהרפתקה משנת חיים. "לא הספקנו לשוחח זו עם זה לפני הקראת התסריט הראשונה", סיפרה פוסטר בת ה-58. לדבריה, כשהופקינס הקריא את השורות הראשונות בדמותו של לקטר "הרגשתי שצמרמורת צפה ומקפיאה את החדר. מבחינה מסוימת, כמעט חששנו לדבר איתך אחר כך".

על גילום הסוכנת סטרלינג מספרת פוסטר: "אמא שלי שאלה אותי אז 'למה את רוצה לגלם את הדמות הזאת? היא כל כך שקטה וממעטת במילים'. הייתה בדמות הזאת מעין בושה על שאינה גדולה או חזקה מספיק, והבנתי שזה הכוח שלה. העובדה שהיא ידעה להזדהות עם הקורבנות הפכה אותה לגיבורה".

ג'ודי פוסטר ואנתוני הופקינס במפגש האיחוד שקיים אתר "וראייטי" בשבוע שעבר

השילוב בין תצוגות המשחק הייחודיות של הופקינס וג'ודי פוסטר לאווירת האימה המצמיתה שמייצר הבמאי ג'ונתן דמי, הפך את הסרט גם ליקיר המבקרים. במארס 1992 הוא היה לסרט השלישי בהיסטוריה (עד כה) שקטף חמישה פרסי אוסקר בקטגוריות המובילות: על הבימוי, התסריט, השחקנים הראשיים וכמובן - לסרט הטוב ביותר. רבים מייחסים לסרט את ההישג ההיסטורי כיחיד מז'אנר האימה שזכה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר עד היום. אך למעשה ההגדרה המדויקת של הז'אנר הקולנועי שאליו משתייך "שתיקת הכבשים" היא מורכבת - מה שאולי גם תרם להצלחתו הכבירה.

"בהתחלה הוא קוטלג כסרט אימה. אבל יותר ויותר אנשים שהלכו לראות אותו אמרו 'זה לא כזה מפחיד, בעצם לא רואים שם יותר מדי', ואז הוא התחיל לצבור מומנטום", אומר פוגל. לדבריו, השילוב בין אימה למתח אפשר לסרט לפנות להרבה יותר קהלים במקום רק לחובבי אימה מושבעים.

"זה סרט שמדבר גם לראש שלך וגם לבטן שלך", מוסיף פוגל. "מסוג הסרטים שאתה מכסה את הפנים ביד אבל אז פותח את האצבעות. כל הדברים שהבמאי יצר ביד אמן הביאו ליצירה שבצדק זכתה ב'גראנד סלאם' של האוסקר. האקדמיה נתנה את כל הפרסים לסרט מאוד טורד את המנוחה. המבקרים אהבו אותו כבר על ההתחלה, וזו יצירה מאוד נבונה שלדעתי גם לא התיישנה".

מימין לשמאל: הופקינס, פוסטר ודמי בליל האוסקר, מארס 1992 (צילום: אי-פי)

כמו ברוב המקרים בהוליווד, עם ההצלחה - בא התיאבון. הקניבל הידוע לשמצה חזר שוב לבתי הקולנוע - יותר מפעם אחת. בשנת 2001 יצא סרט המשך בשם "חניבעל" בכיכובם של הופקינס וג'וליאן מור שהחליפה את פוסטר, שנחל הצלחה מסחרית גדולה עוד יותר מקודמו. "דרקון אדום", ו"חניבעל: מקור הרוע", שני סרטים נוספים שקדמו לעלילת "שתיקת הכבשים", יצאו ב-2002 ו-2007 בהתאמה.

ב-2013 עלתה ברשת NBC האמריקנית הסדרה "חניבעל" עם השחקן הדני מאדס מיקלסן בתפקיד לקטר, ששודרה במשך שלוש עונות. בחודש הבא תעלה ברשת CBS הסדרה "קלריס" שתעקוב אחר סוכנת ה-FBI שנה לאחר אירועי "שתיקת הכבשים". לתפקיד הראשי לוהקה השחקנית האוסטרלית רבקה ברידס.

פוסטר והופקינס לא היו הבחירות הראשונות

על אף שהיום, 30 שנה אחרי, קשה לחשוב על שחקנים אחרים בסרט, למרבה הפלא פוסטר והופקינס שמזוהים כל כך עם הדמויות הראשיות, לא היו בחירות הליהוק הראשונות. בריאיון שהעניק ג'ונתן דמי המנוח בפסטיבל הסרטים של אוסטין ב-2015 (שנתיים לפני מותו), סיפר כי פוסטר כלל לא עלתה ברשימת המועמדות לתפקיד סוכנת ה-FBI הצעירה. על אף שזכתה בפרס אוסקר על תפקידה בסרט "הנאשמים" בשנת 1988, דמי שקל ברצינות ללהק לתפקיד את מג ראיין, מישל פייפר או לורה דרן.

הקדימון לסדרה "קלריס" שתעלה בחודש הבא בארצות הברית

אלא שראיין, נישאת על גלי התהילה מהקומדיה הרומנטית "כשהארי פגש את סאלי" שיצא ב-1989, דחתה את התפקיד שהוצע לה בטענה שהתסריט קודר ועגמומי. פייפר, לדבריו, דחתה את התפקיד מאותה הסיבה. דרן שנותרה כמועמדת המתאימה ביותר - על סמך מבחני הבד שקיימה, לא קיבלה לבסוף את התפקיד בטענה שאינה מוכרת מספיק ולא תמשוך צופים אל בתי הקולנוע. דמי, שסירב מלכתחילה ללהק את פוסטר על אף פנייתה האישית אליו, השתכנע לבסוף - והשאר היסטוריה.

בריאיון אחר שהעניק תסריטאי הסרט טד טאלי למגזין "רולינג סטון" בשנת 2016, סיפר כי כשביקש לעבד את ספרו של תומאס האריס לקולנוע התברר לו שזכויות העיבוד נמצאות בידי השחקן האמריקני ג'ין הקמן. הקמן, כך מסתבר, מינה עצמו כבעל הזכויות לתסריטאי, לבמאי ולתפקיד חניבעל לקטר. לדברי טאלי, מי שלבסוף הניאה את הקמן מהפרויקט הייתה דווקא בתו של השחקן, שקראה את הספר והביעה התנגדות. ההחלטה הזו, כך נראה, השתלמה הן לטאלי הן להופקינס - ובעיקר לנו הצופים.