שער ברנדנבורג - ברלין
צילום: אי.פי

"דממת מוות" או איך מסכמים חודשיים בברלין?

בירת גרמניה הפכה בחסות הקורונה לעיר נעולה והדימוי הגרמני של עם ממושמע וצייתן - מהונדס לכאורה - נגוז. הגרמנים נראים לפתע אבודים ואנושיים מתמיד, פגיעים וחולים. דב גיל-הר חוזר לישראל | טור פרידה
דב גיל-הר
03 בפברואר 2021
12:53

אתמול החזרתי ציוד לאנטוניה ימין, שליחתנו המעולה לאירופה, אמא טרייה למאריבל החמודה, עיתונאית לוחמת שרק מפאת העניין הפעוט הזה – לידה – היתה צריכה עזרה פה בתחזוק העמדה. אז איך מסכמים חודשיים בבירת אירופה? לכאורה תקופה ממש קצרה, אבל עוצרת נשימה. למה עוצרת נשימה? מי רוצה לנשום בימים האלה ליד אנשים אחרים...

ברלין אצלי עמוק בדם מאז דצמבר 1990 ואולי אפילו לפני. ב-1987 יצא סרטו המופתי של וים ונדרס "מלאכים בשמי ברלין" ויחד איתו יצאו חצי מהצופים מקולנוע "לב" עוד לפני מחצית הסרט. לחצי שנשאר היתה צפויה חוויה מפעימה – פואטיקה מהמעלה הראשונה. שיר פיוטי לעיר המהממת-מצלקת-מצולקת הזו, עם שני המלאכים דמיאל (ברונו גאנץ) וקסיאל שמתבוננים בעיר מלמעלה, יושבים גבוה על הכתפיים של המלאך בעמוד הזיכרון בטירגארטן, משוטטים בספריה העירונית וקוראים את מחשבות הקוראים, כמובן מתאהבים בנערת הטרפז היפהפיה (סולבג דמרטין), וכואבים את כאבה של ברלין השסועה ובליבה חומה.

כמו סרט נבואי קוסמי, כעבור שנתיים נובמבר 1989 נפלה החומה, עם דחיפה קלה במרפק. פעורי פה התבוננו במראות ששידר יגאל רום מברלין, אל הסלון של חדווה ואיזי בירושלים, ובדצמבר 90' כבר הייתי פה בביקור ראשון, כשעשן מכוניות הטראבי המזרח גרמניות מציף את הצד המערבי, רגע לפני האיחוד הרשמי בין הגרמניות.

"ענייה אך סקסית" כינו אז את ברלין, כינוי שלא היה מתקבל היום מכל וכול. למה ענייה? אפשר היה אז לרכוש פה נדל"ן במחירי רפיח. למה סקסית? בטור הבא. מי חשב אז על טיסות ישירות תל אביב-ברלין, אנחנו עוד הספקנו לנחות פה בטמפלהוף באחת הטיסות האחרונות של שדה התעופה האדיר אך המטורלל של הצורר, ומאז המריאו ונחתו פה מאות אלפי ישראלים  במחירים מגוחכים, טורפים את העיר שב-1990 עוד חשבתי שהיא רק שלי.

"העיר שכל כך אהבתי נראית ממש ממש שונה. היא ריקה. לא מסעדות, לא בתי קפה, לא חנויות מעוצבות, לא מועדונים. לא ענייה ולא סקסית. נעולה"

זום אאוט, זום אין לדצמבר 2020 – שלושים שנה אחרי, והעיר שכל כך אהבתי נראית ממש ממש שונה. היא ריקה. מזל שבימים הראשונים עוד הספקתי להצטייד במעיל טוב, וכמה זוגות גרביים ספייר – וזהו. ננעלה העיר. לא מסעדות, לא בתי קפה, לא חנויות מעוצבות, לא מועדונים. לא ענייה ולא סקסית. נעולה.

אפילו לא חברים. גם הם נגוזו. אם בערב הראשון עוד היה וולקאם דרינק על גלו-ויין בעמידה בכניסה לאחת המסעדות בפרנצלאוור ברג, ותמונות גרופ שוט סלפי שמחות – גם זה נגמר. בוטל הגלו-ויין, אין יותר כינוסים שמחים בכניסה למסעדות – רק דממת מוות של עיר שחרדה אל הבאות.

הלכתי הרבה פה, שלוש שעות כל פעם, קרויצברג - אלכסנדר פלאץ - שער ברנדנבורג - טירגארטן -קודאם. מעט מאד אנשים. קור מקפיא, בעיקר בערבים, ורחובות ריקים. שמחה לא ראיתי. אפילו תאורת הכריסמס על עצי התרזה של אונטר דן לינדן לא שימחו אף אחד – כי איש לא היה שם כדי לשמוח. בערב השנה החדשה היו בעיקר אלפי שוטרים משביתי שמחה. מלחמות הזיקוקים שהתחוללו בין הגגות יותר הפחידו בפיצוציהם מאשר שובבו בתאורתם.

אז מה נשאר פה לעשות – חוץ מלסקר את המלחמה הנואשת של הקנצלרית וראשי 16 המדינות בקורונה? בעיקר להיזכר בימים כיפיים יותר. הנה כאן מצאנו את סטילוורק כשריהטנו את הדירה שלנו (האב הרוחני של דן דיזיין) וחשבנו שגילינו את אמריקה, פה עמדנו בתור הארוך (בלי ריחוק) בקרדיטציה לפסטיבל, הנה פה אהבנו עם הלאב פרייד האחרון שצעד, פה הילדים טיפסו על מתקן ענק של חבלים ואתגרים, וכאן לא הצלחנו למצוא איזו מסיבה טובה, למרות שהתברר שהיתה ממש מתחת לאף.

"יש רק אספקט חיובי אחד בקורונה בגרמניה. פתאום הדימוי של העם המהונדס לכאורה נגוז בחודשיים. פתאום הם נראים אבודים ואנושיים מתמיד"

שואה? כן יש כאן המון שואה. אי אפשר שלא לזכור. לוחות הזיכרון המרתקים צצים בכל פינה. פתאום יש זמן להעמיק בהם ולקרוא. לא רק על השמדה של עם, אלא על השמדה של דמוקרטיה. כאן שרפו ספרים, וכאן שרפו את הרייכסטאג. אנדרטה מצמיתה לעם היהודי, מרגשת לצועני, ומקפיאה את הדם ל-70 אלף המוגבלים, פיזית ונפשית, שהיטלר רצח הרבה לפני הפתרון הסופי, וכמובן לקהילת הלהט"ב.

אי אפשר שלא להיות מהופנט מברלין, כיהודי וכאדם. מהבניינים האלה יצא הרוע הצרוף הזה, אש מאכלת שחרכה את העולם? כמה חוסר סובלנות, שנאה, מגלומניה, הערצה עיוורת יכולים לשטוף את הראש במשך 12 שנה? האם באמת הדביק הווירוס הזה את כולם? כמה היו שהתביישו במה שראו, והלכו חפויי ראש לדרכם? היו בכלל?

יש רק אספקט חיובי אחד בקורונה פה בגרמניה. פתאום הדימוי של העם המהונדס לכאורה, הממושמע והצייתן, שמסתער על כל משימה כדי לפרק אותה ולהרכיבה, המדוייק והמרוחק – נגוז בחודשיים. פתאום הם נראים אבודים ואנושיים מתמיד. פגיעים וחולים. מפוחדים זה מזה. כבר לא אומת הסימנס או הטיסנגרופ.

שלום חברים, אני נוסע. מתגעגע הביתה. לאשה ולילדים. וגם - יש מערכת בחירות נוספת בכאוס ניישן. אבל היי, יש הרבה חיסונים לכולם, וגם מזג האוויר יותר טוב.

תגיות:
גרמניה