ג'ו פרי, גיטריסט להקת אירוסמית', אמר פעם שרוקנ'רול הוא האש שכולם אוהבים לרקוד לידה. אם כך, אז יוצרי הרוק הם הגחלים וחומר הבערה. הם מקריבים עצמם בעבור תהילת עולם על המזבח בשביל שהלהבה תמשיך לבעור. רבות הן הפעמים שבהן הם נשרפים לגמרי אבל לפעמים הם מתעשתים בזמן או שמישהו בא ושופך מים על המדורה (לפעמים זה כיבוי צופים). במקרה של אירוסמית' הם כמעט נשרפו לגמרי כמה וכמה פעמים ואיכשהו שוב ושוב התעשתו בזמן. בסופה של השריפה הכי גדולה בחייהם הם עלו מהעפר כמו עוף החול.

יש מעט מאוד להקות ומוזיקאים שהתחילו את דרכם בשנות ה-70, הצליחו עם רוק בימי הדיסקו והרוק המתקדם, שרדו את מתקפת הפאנק של סוף העשור, חטפו בראש מזוועת שנות ה-80, הצליחו לחזור בסוף העשור ואז שרדו את מתקפת הגראנג' של תחילת שנות ה-90 עם אלבום שמכר 20 מיליון עותקים ברחבי העולם. במקרה של אירוסמית', זה גם עבד לרעתם שכן האלבום Get a Grip קיבע אותם בתודעה כלהקת נייטיז מסחרית ולצד קודמיו -  Permanent Vacation (יצא בשנת 1987), Pump (יצא בשנת 1989)  וממשיכו - Nine Lives (יצא בשנת 1997), לצד הלהיט ההוא מארמגדון, יצר תחושת מיאוס מהלהקה. המבקרים מבטלים אותה כלהקה ללא אמירה אומנותית וללא השפעה אומנותית חשובה. אבל המבקרים יכולים לדבר עד מחר שכן מדובר באחת הלהקות האמריקאיות הכי מצליחות בהיסטוריה, אולי הלהקה האמריקאית הכי מצליחה בהיסטוריה. עם הצלחה כזו אי אפשר לטעון שאין להם השפעה אומנותית גם אם קשה לשים עליה את האצבע או אם אנחנו לא אוהבים את ההשפעה שלה.

ההצלחה הגדולה של אירוסמית' היא בכך שהם הצליחו לשלב בין שתי תרבויות אמריקאיות סותרות; בין תרבות השאוביז הקפיטליסטית למרדנות האמריקאית. כל זה יחד עם השורש המוזיקלי החשוב מכולם - הבלוז. בסופו של יום, מלכוד הרוקנרול, המקום בו מרדנות ובעיטה במוסכמות הופכות לקונצנזוס החדש שצריך למרוד ולבעוט בו. ההצלחה של אירוסמית' הפכה אותה ממרדנית ובועטת לקונצנזוס שצריך למרוד ולבעוט בו.

לציון חצי יובל לאלבום Get a Grip הקדשנו את ספיישל של חצות הפעם לאירוסמית' ולדרך הארוכה והמייגעת שהובילה להצלחה הגדולה והשנויה במחלוקת.