בשניים עשר במרץ 2014 קניתי לעצמי זוג נעליים חדשות, שחורות עם שפיץ מקדימה כמו שאני אוהבת ועקב לא מאוד גבוה. סולידיות. זה לא שאני עד כדי כך אובססיבית לבגדים כמו שבהמשך התברר שהנעליים האלה הן הן האקדח שהופיע במערכה הראשונה.

שלושה ימים אחר כך, בחמישה עשר במרץ - מוצאי שבת - לקחתי את הנעליים החדשות שלי לראיון עבודה. ואז לעוד אחד ואז לעוד אחד ואז לעוד שישה עשר ראיונות כאלה. אם לא הייתי מבטלת כמה אני והנעליים היינו חוצות יחד גם את קו ה-20. או יותר נכון מדדות יחד.

כמו שהבנתי באיחור קל של שני ראיונות, לקחת נעליים חדשות למרתון חיפוש עבודה מטורף, זה לא הרעיון הכי חכם. בסוף השבוע הזה כפות הרגליים שלי היו פצועות, לפחות כמו הנפש של חלק גדול מהאנשים שרצו לראיונות האלה לידי, עד היום אני מופתעת שהן והם השתקמו.

היום שלפני

עם כל הכבוד לי ולבחירות האפנתיות שלי, האירוע הטראומטי הזה לא נבע מגחמה שלי או מהבעיה הקשה שיש לי עם לוחות זמנים - למעשה ככה בדיוק, נראה אותו שבוע בדיוק, בשביל אלפי אנשים אחרים. ככה נראה שוק חיפוש העבודה של הסטודנטים למשפטים שרוצים למצוא לעצמם התמחות. ברוכים הבאים למרתון ההתמחויות המטורף של הסטודנטים למשפטים בישראל.

טל סוויסה: "יש התלבטות בין החולצה הזאת לחולצה הזאת, ואם יהיה חם במיוחד שהראיונות שלי מחר בתל אביב אז יש את החולצה הזאת. יש את המכנס הזה…."

וברוכים הבאים לארון הבגדים של סטודנטית אחת, "קצת" לחוצה - אחת משניים שנלווה לאורך הפרק במירוץ הזה - ול-11 במרץ אלפיים ושמונה עשרה:

טל: "אני סטודנטים למשפטים שנה ד באוניברסיטה העברית, מה עוד? מה קורה מחר? מחר אני מתחילה 10 ימים שיהיו לי בהם המון ראיונות, תקופה מלחיצה, אני מתכוננת אליה כבר שבועיים, מכירה כאלה שמתכוננים אליה הרבה יותר, מקווה שיהיה בסדר".

ומי שאתם שומעים עושה קפה ברקע הוא אלון -

אלון פרייזלר: "היי, אני אלון, גרתי בהרצליה והיום אני גר עם חברה שלי בחיפה".

בניגוד להרבה תחומים אחרים בשוק העבודה שלנו, שוק חיפוש ההתמחויות במשפטים הוא לא ממש שוק חופשי, או בעצם נכון יותר להגיד שהוא שוק ממש לא חופשי. יש לו חוקים משלו - כללי לשכת עורכי הדין.

ההתמחות הזאת היא לא עניין של בחירה. מי שרוצה להיות עורך דין בישראל חייב לעבור אותה. כיום היא נמשכת שנה, אבל מי שהתחיל את הלימודים ב-2017 כבר יצטרך להתמחות במשך שנה וחצי. לימודי המשפטים אצלנו נמשכים 4 שנים ולומדים בהם המון תיאוריה ופילוסופיה משפטית, אבל בתכלס גם הסטודנט הכי מצטיין במוסד הכי יוקרתי בישראל לא ידע איך להיות עורך דין ביום שבו הוא יוצא מהפקולטה. הלימודים אצלנו מאוד לא מעשיים וכדי להתחיל להתמקצע חייבים להתמחות. וזה לא חשוב רק למתמחה, זה חשוב בעיקר לנו הלקוחות של אותו עורך דין בעתיד, אם עורך דין לא כשיר ייצג אתכם - אתם עלולים לאבד את המשמורת על הילדים, להפסיד את הרכוש שלכם או לשבת בכלא על פשע שלא ביצעתם. וזו רק רשימת האסונות הראשונים שקפצו לנו לראש.

טל: "אני סטודנטית שנה רביעית, לא התראיינתי בשנה השלישית כי בכלל לא הייתי בטוחה שאני רוצה את התחום, לקח לי זמן להבין את זה. לאט לאט מתחילים למלא ולהגיש מועמדויות לאט לאט מתחילים לומר לך אם אתה מוזמן לראיון או לא, אפשר לומר שמתחילת ינואר אני מתעסקת בזה אקטיבית ואפילו מדצמבר אני שמה את הקבצים עוקבת אחרי ההצעות שעולות מינואר אני קובעת ראיונות ממש."

עד לפני כמה שנים כשמשרד ראיין סטודנטית למשרת התמחות והיא מצאה חן בעיניו הוא יכול היה להציע לה עבודה ולסגור איתה במקום. כמעט כמו בכל תהליך חיפוש עבודה אחר. הסטודנטים היו קובעים את הראיונות הראשונים שלהם במקומות שהם הכי היו רוצים לעבוד בהם, המשרדים היו מזמינים את הסטודנטים הנחשקים ביותר לראיונות הראשונים וסוגרים עניין.

הכללים האלה דחקו את הסטודנטים לקיר. כי אם משרד כלשהו רצה בהם, הוא הציע להם עבודה על המקום, מיד אחרי הראיון, עוד לפני שהם בכלל ראו אפשרויות אחרות. ככה נוצר מצב שהרבה סטודנטים סגרו התמחות שלא ממש רצו רק מחשש שלא תהיה להם אלטרנטיבה. גם למשרדי עורכי הדין זה יצר מצב משונה של לחץ. הם מיהרו לקבל החלטות ולגייס מתמחים עוד לפני שראו את כל המועמדים, רק מתוך פחד שמשרדים אחרים יחטפו להם מישהו טוב שהם כבר ראו. אבל אולי אחריו ברשימה הייתה מישהי טובה יותר?

בשנת 2014 שינו את הכללים. היום למשרדי עורכי הדין מותר לראיין סטודנטים למשפטים במשך עשרה ימי ראיונות, שמתחילים ביום גורלי אחד - השנה זה היה השניים עשר במרץ. רק אחרי עשרת הימים הנוראים האלה מותר להם להציע התמחות למי שהם מעוניינים בו. ככה יש לכל הצדדים זמן לבדוק את כל האפשרויות, לשאוב מידע ולקבל החלטה מושכלת יותר. אבל גם השיטה הזו יוצרת סוג אחר של לחץ. לחץ שאין בשום תהליך קבלה לשום עבודה אחרת.

טל: "השבוע מצפים לי 14 ראיונות שפרוסים על 4 ימים, אפשר לומר שה-4 ימים האלה יקבעו את המשך הקריירה שלי".

זאת טל. ביום שלפני עשרת הימים הנוראים היא יושבת ליד השולחן במטבח בבית של ההורים שלה בהר אדר ומנסה לדלות מהזיכרון ולשנן חומר שלמדה אי שם בשנה א'. טל לא מגזימה - ההתמחות היא השער של פרחי המשפטים לעולם עריכת הדין ועד היום היא עדיין נחשבת לצומת קריטית בקריירה, כזו שמכתיבה את המשך הדרך של המשפטנים. התמחית בעליון? יש סיכוי כלשהו שתחזרי לשם כשופט, התמחית אצל פליליסטית? רוב הסיכויים שבשנים הבאות תערוך היכרות צמודה עם מפת ארגוני הפשיעה. כמעט תמיד התחום שעשית בו התמחות הוא התחום שתישאר בו וכמעט אין מעברים בין קליקה לקליקה. למה? ככה. זו התרבות.

ליאל: "מה רמת הלחץ שלך מ-1 עד 10?"
טל: "12, ואני מתראיינת עכשיו במקום להמשיך לקרוא את הפסק דין, טירוף"

כן, היא לומדת במוסד מוביל, סטודנטית מצטיינת שחזרה לא מזמן מתכנית חילופים יוקרתית בבריסל ובכל זאת היא יושבת בלחץ במטבח של ההורים - הכל בגלל הכללים. כי עכשיו, כשהמשרדים לא יכולים לסגור התמחות במקום, והם חייבים להמתין עשרה ימים, לא מספיק שטל תהיה יותר טובה מכל מי שנכנס לחדר לפניה, אלא גם יותר טובה מכל אותם עשרות סטודנטים שיבואו להתראיין אחריה, וגם להצליח איכשהו להותיר חותם על המראיינים, כך שהם בכלל יזכרו אותה אחרי עשרה ימים ועשרות מרואיינים. אם פעם בתור סטודנטית באוניברסיטה העברית היא היתה בראש הרשימה - עכשיו, כשיש למשרדים זמן לראות עוד המון סטודנטים, היא צריכה להתחרות בעוד עשרות אנשים שקודם היא בכלל לא הייתה צריכה לקחת בחשבון. מצד שני עם כל הכבוד לטל - השיטה הזאת גם סוף סוף פותחת את הדלת להרבה אנשים שקודם נשארו בחוץ. אנשים שלא למדו באוניברסיטה העברית או בתל אביב ושממוצע הציונים שלהם לא נושק ל-90.

עורכת דין בעמית-פולק-מטלון: "ב-12, 13 יש לנו ראיונות ראשונים, שזה כבר לו"ז שנשלח אליכם"

ברוכים הבאים לחמ"ל של משרד עורכי הדין עמית פולק מטלון בתל אביב. על פי דירוג דן אנד ברדסטריט הוא המשרד ה-13 בגודלו בישראל, ולכן צריך להתחרות עם כל המשרדים שמדורגים מעליו על סטודנטים מצוינים. זה עוד לפני שלוקחים בחשבון את התחרות עם השופטים שמחפשים מתמחים ועם המגזר הציבורי.

עו"ד בפולק מטלון: "אתם תקבלו את קורות החיים של המרואיינים לפני, תלמדו אותם, תכירו אותם, ראיונות שניים נקבע תוך כדי".
עו"ד במשרד: "ולרשום תוך כדי כי אחרי הראיונות אנשים מתמזגים לתאומים סיאמים".

אנחנו רגילים לשמוע שיש הצפה של עורכי דין בישראל, ואני לפחות הייתי מצפה שבמצב כזה המעסיקים ישלבו ידיים ויתנו לסטודנטים להזיע באודישן. אבל האמת היא שזה לא ככה. היום משרדי עורכי הדין הגדולים שואפים להיות מה שנקרא one stop shop - כלומר המקום האחד והיחיד שאליו הלקוח צריך להגיע עם כל בעיה שיש לו, לא משנה אם מדובר בסכסוך עם ועד הבית, בגירושים, או בעסקת ענק עם מיליארדר סיני. ובעידן שבו המשרדים רק הולכים, מתמזגים ומתנפחים - גם בעמית פולק מטלון מתכוננים לעשרת הימים האלה כמו לקרב. אף אחד שם לא רוצה להפסיד, חס וחלילה, פרח משפטים מבטיח לטובת משרד מתחרה.

👔#jobinterviewoutfit

A post shared by Allyn Bryan (@allynnnnnn) on

עו"ד אהרן פולק: "יש אגדה אורבנית. כולם חושבים שמתמחים הם נחותים, שיש יותר היצע של מתמחים מאשר ביקוש של משרות".

זה עורך דין אהרן פולק, הוא השותף הבכיר והמייסד בעמית פולק מטלון, נמצא במקצוע יותר מחמישים שנה והוא כאן כדי לשבור לכם כמה מיתוסים. למשל, שבשוק יש יותר מדי עורכי דין. זה לא נכון. יש מלא עורכי דין, אבל לא מספיק עורכי דין טובים:

אהרן פולק: "האמת ניתנת להיאמר בצורה פשוטה מאוד: חסרים עורכי דין טובים בישראל. בתי הספר למשפטים בישראל לא מוציאים מספיק אנשים טובים שימלאו את השורות של המשרדים שמחפשים רמה גבוהה של מקצועיות".

אם תשאלו את אהרן המיתוס הזה הוא מה שגרם ללשכת עורכי הדין ליצור את הכללים, כדי לתת גם לסטודנטים עם קורות החיים הפחות מרשימים הזדמנות לנסות להרשים את המעסיקים ולא סתם להסתפק בשאריות של המצטיינים. לתת גם להם קצת כוח מול המעסיקים. בפועל - הוא חושב שהסטודנטים הרבה יותר חזקים ממה שנראה ובתכלס הוא חושב שהכללים האלה די טיפשיים.

ויש עוד סיבה שגם המשרדים לחוצים מאוד בתהליך הזה. נכון, יש לא מעט עורכי דין, אבל תחשבו שאתם צריכים לגייס בבת אחת 30 עובדים, או חטיבה שלמה, כשאלה יהיו העובדים היחידים שתוכלו להעסיק לאורך כל השנה הבאה. ודמיינו שבאותו זמן כל הקולגות במקביל מחפשים גם הם לגייס חטיבה שלמה. התוצאה: עשרה ימים שבהם כל התחום עוסק אך ורק בקבלת המתמחים. כולם לחוצים לראיין ראשונים את הטובים ביותר. הדבר היחיד שמדברים עליו הוא מי מתראיין אצל מי, מי מעסיק את מי, מי מפנק את המועמדים איך השנה, איזה משרד מתכוון להתרחב, ומי העלה השנה את רף הקבלה שלו. ואם היום הראשון מתוך עשרה הימים האלה נופל על שבת? אז מתראיינים במוצאי שבת.

טל: "המשרדים עושים המון ערבים, ובואו אלינו ותאכלו סושי, הם סוגרים פאבים, בתי קפה לסטודנטים".
בשנה שלי למשל הכיבוד נע בין סנדביצ'ים מפונפנים לסושי מאחת המסעדות היקרות בתל אביב. המסעדים גם הזמינו אותנו המועמדים לערבי שתיה, עם אלכוהול ברמה די גבוהה. ובקטע כזה של פסיכולוגיה הפוכה אני מודה שככל שהכיבוד היה יקר יותר - ככה האטרקטיביות של המשרד ירדה.

המרוץ נפתח

אז עכשיו, כשאנחנו יודעים בדיוק כמה מלחיץ הרגע הזה אנחנו יכולים לצאת עם טל ואלון לקרב הגדול.
טל מקווה לסגור התמחות במגזר הציבורי, באחת הפרקליטויות או בתי המשפט. כדי להגיע ליעד הזה היא קבעה לעצמה לא פחות מארבעה עשר ראיונות התמחות. ולכן עכשיו, בתשע אפס אפס בבוקר, שניים עשר במרץ, חמושה בנעליים החדשות שלה, היא צועדת לעבר בית המשפט המחוזי בתל אביב ומקדימה בחצי שעה לראיון. לזכותי ייאמר שהמלצתי לה להביא איתה זוג כפכפים בתיק ולהחליף רק ממש בכניסה לראיון.

#jobinterviewoutfit #interviewready

A post shared by Misty Hudgins (@beautiful8586) on

בראיון הזה היא תתבקש לספר על עצמה, למה בחרה ללמוד משפטים ולמה היא מעוניינת להתמחות דווקא אצל השופט הזה (ותודה לאל על גוגל). המראיין יבקש ממנה לספר על סוגייה משפטית מעניינת שלמדה לאחרונה, והיא במקרה תשלוף אחת מהשרוול. בהרבה מקרים גם יציג לה קייס משפטי - כלומר איזשהו תיק מורכב - ויבקש ממנה להציע פיתרון. אם הראיון יילך כמו שצריך, בשלב מסוים יתהפכו היוצרות. המראיין יתחיל להסביר לה למה ממש כדאי לה להתמחות אצלו, וטל תראיין אותו.
טל נכנסת לבית המשפט ותוך 15 דקות היא כבר בחוץ.

טל: "זה היה הראיון הראשון של השבוע הזה, של היום הזה, של הכל. אני קצת מאוכזבת מעצמי כי לא יצרתי כאן לפי דעתי מספיק את הרושם שאני ממש מתעניינת בתחום שבו הוא מתעסק. אני מקווה שקורות החיים שלי יצרו את הרושם שאני כן מעוניינת".

למרות הרצון לנבור ב-15 הדקות האלה בלי סוף ולתחקר את האירוע - לטל אין באמת זמן. היא רצה לראיון הבא בסנגוריה הציבורית.

ב-13 במרץ במשעה 7 בבוקר טל יוצאת ליום הראיונות השני והעמוס ביותר שלה - מצפים לה 6 ראיונות בסך הכל. התראיינתם פעם לשישה מקומות עבודה באותו יום? לפחות היום היא לא תצטרך להתרוצץ בין משרדים שונים - המשרדים, שרובם מתל אביב מגיעים לראיין את הסטודנטים מהעברית באוניברסיטה עצמה, ויחסכו לה זמן התרוצצות. מין פריבלגיה כזו לסטודנטים בפקולטה שנחשבת באופן היסטורי לטובה מכולן. לאורך כל היום הזה הפקולטה למשפטים תיראה כמו שדה קרב, לכל מעסיק הוקצה חדר משלו והשם שלו מופיע על דף A4 שהודבק לדלת, לידו יש דף עם רשימת שמות של המרואיינים, כמו בתור לרופא. ובין החדרים יש עשרות סטודנטים שמתרוצצים בהיסטריה ומתכוננים.

ב-09:05 טל נכנסת לראיון הראשון. ב-10:20 לשני. ב-11 לשלישי. ב-13 לרביעי. ב-14:30 לחמישי. ב-17:40 לשישי. ואז כשהיא חושבת שהיום נגמר - המראיין מהראיון השישי מחליט שהיא פשוט חייבת לפגוש את הבוס שלו לריאיון נוסף. היא נכנסת ב-18:20, ברבע לשבע היא סוף סוף בחוץ. אפשר לסכם את היום השני כמוצלח.

היום השלישי למרוץ

9:00 בבוקר, 13.3, היום השלישי רק התחיל ובעמית פולק מטלון כבר הספיקו עד לרגע זה לראיין בערך מאה איש.

עו"ד אהרון פולק: "קודם כל אני בוחן את האדם. אנחנו בוחנים את האדם באשר הוא, ללא כל קשר למקצועיות שלו. מה הוא הספיק לעשות, מה הוא עשה, איך אנחנו מתרשמים ממה שנקרא, מהאדם שהוא. יכול להיות אדם מאוד מוכשר ומוצלח, אבל אם אנחנו לא חושבים שהוא מתאים בתכונות האישיות הבסיסיות שלו להצטרף למשרד, לא ניקח אותו".

אז עם כל הכבוד למילים היפות - מה בעצם מחפשים במשרדי עורכי הדין? קודם כל חשוב להם איפה למדת. אוניברסיטה עדיפה על מכללה, העברית או תל אביב עדיפות על כולן. ממוצע ציונים גבוה, חברות במערכת כתב העת של הפקולטה, עבודה כעוזרת מחקר, השתתפות בקליניקה משפטית ומכתב המלצה יפה ממרצה בכירה - כל אלה ישמשו כנקודות זכות. שירות צבאי משמעות והתנדבות יוצאת דופן גם הם שימושיים. ובסוף בסוף - כריזמה, קסם אישי, ולהיות דומים למי שמראיין אתכם - זה ממש לא מזיק.

את הבלגן הזה אפשר ממש לראות בעיניים, בטח אם עברת אותו בעצמך. ביום השלישי כשעברתי בשדרות רוטשילד בתל אביב, אזור מוצף משרדים, יכולתי לזהות את עדר הסטודנטים למשפטים שהתרוצץ ברחוב בין ראיונות. רואים שהחולצות המכופתרות עדיין לא יושבות כמו שצריך על הגברים והנשים בשלב הזה כבר קצת צולעות. העניין הזה עם הנעליים, אני אמורת לכם, באמת שזה לא צחוק.

I’ll take a mirror selfie if I wanna take a mirror selfie... #jobinterviewoutfit

A post shared by David Shunk (@davidshunk) on

ורק כדי שתאמינו לנו שטל ואלון לא לבד ושלא מצאנו סתם את שני המשוגעים היחידים שקבעו לעצמם מספר דו-ספרתי של ראיונות הנה קצת מספרים: בעשרת הימים שבין 12 במרץ ל-22 השנה, כ-3000 סטודנטים יצאו לחפש לעצמם התמחות. 59% נשים, 41% גברים, הגיל הממוצע שלהם הוא 28 וחצי. מנתוני חברת ההשמה קודקס, שדרכה עובדים רוב המעסיקים בתחום, כל סטודנט שלח קורות חיים מ-38 מעסיקים בממוצע וזומן לתשעה ראיונות. ובואו לא נשכח שממוצע רגיש לערכי קיצון, כך שקחו בחשבון שיש סטודנטים עם נתונים לא מרשימים שזומנו רק לשלושה ראיונות, אבל גם כאלה שזומנו ל-20 ויותר.

עו"ד אהרן פולק: "אני חושב שאנחנו פוגשים בני נוער וצעירים בעלי יכולות גבוהות מאוד, מאוד מחושבים, לא ספונטניים במיוחד".

לפי קודקס, בית המשפט העליון הוא המעסיק המבוקש ביותר על ידי המתמחים, יחד איתו בראש הרשמה כמה יחידות מאוד מבוקשות במגזר הציבורי: במשרד המשפטים - מחלקת הבג"צים, מחלקת ייעוץ וחקיקה של המשרד, והפרקליטויות שעוסקות היום בתיקים החמים ביותר כמו פרקליטות מיסוי וכלכלה והמחלקה הכלכלית שמטפלות בתיקי נתניהו.

מעבר לזה גם המשרדים הפרטיים הגדולים, בשתי העשיריות הראשונות, כמו עמית פולק מטלון, מבוקשים מאוד. המשרות המבוקשות ביותר הן בתחומי הליטיגציה המסחרית, כלומר ניהול סכסוכים עסקיים וייצוג חברות או אנשי עסקים בבתי המשפט - התחום שבו אלון רוצה להתמחות, ההייטק והמשפט המסחרי. בשנה האחרונה אומרים בקודקס מסתמנת גם מגמה חדשה יחסית של ביקוש לתחום דיני העבודה.

רוב המתמחים מקווים שהמשרד שיתמחו בו יבחר להעסיק אותם כעורכי דין מן המניין גם בתום ההתמחות. גם זה סמל סטטוס. מתמחה שנשאר לעבוד במשרד, נתפס ככזה שהצליח להרשים את המאמנים שלו, מי שמחפש לעצמו עבודה במשרד אחר אחרי ההתמחות, יצטרך להסביר למה לא השאירו אותו.

עו"ד אהרן פולק: "אנחנו לא מחפשים מתמחים. אנחנו מחפשים אנשים שימשיכו לבנות את המשרד הזה בעוד עשר ועשרים שנה".

רגע ההחלטה

השעה 8:00 בבוקר בעשרים ושניים במרץ הגיעה וזו השעה שבה על פי הכללים מותר למראיינים להתקשר סוף סוף לסטודנטים. 8 בבוקר, ולא דקה לפני. רוב הסיכויים שהמתמחים יאמרו כן למשרד הראשון שמתקשר מבין אלה שמצאו חן בעיניהם. הם יכולים גם להגיד שרוצים זמן לחשוב - אבל הם לוקחים את הסיכון שהמקום שלהם יתפס.

בעמית פולק מטלון פתחו שוב חמל והתיישבו על הטלפונים. הם לא רוצים שהמועמדים המועדפים עליהם יקבלו שיחה ממישהו מהמתחרים דקה לפני ויסגרו איתם. בשיחת הטלפון הזאת הסטודנטים צריכים לתת תשובה מיד - כן, מיד. זה קורה באותו זמן בכל משרד ומשרד ברחבי הארץ. ביום שאחרי ימי הראיונות, בשעה 8 בבוקר, כל משרד ירים טלפון ויתקשר לסטודנט שהוא הכי רוצה לקבל. אחריו לסטודנט השני ברשימה, ולשלישי, וכן הלאה.

אבל האמת שזה לא מדויק - כשהמשרד בונה את הרשימה הזאת, של למי הוא מתקשר ראשון, יש עוד משהו שצריך לקחת בחשבון: האם הסטודנט הזה יגיד כן, או שהם קיבלו ממנו בראיון את הרושם שהוא לא באמת בעניין שלהם, והוא יסרב. אז הם יצטרכו להמשיך לסטודנט הבא, ויכול להיות שהוא כבר יהיה תפוס. זה ממש מסובך. לכן אולי עדיף לוותר על המועמד המבריק, ולהתקשר קודם למישהו שהוא הימור בטוח.

כדי לפתור את הבעיה הזו, למשרדים אסור אמנם לומר למתמחה שהם רוצים אותו לפני שעברו ימי הראיונות - אבל כן מותר להם "לאותת" - שזה אומר להגיד כן בלי להגיד כן. אחרי הריאיון הם מתקשרים ואומרים: "מצאת חן בעינינו", "נשמח להתקשר ולהציע לך עבודה ביום חמישי". ואז הם מגששים באלגנטיות של פיל - "מה דעתך עלינו?" "אם נתקשר ונציע לך עבודה מה תגידי?" "אפשר לבנות עלייך?".

מי שיודעת לשחק את המשחק תאמר לכל המשרדים שהיא מ א ו ד רוצה לבוא לעבוד רק אצלם, שהיא התראיינה רק במשרדים שהיא ממש בקטע שלהם, ותשאיר לעצמה את כל האופציות פתוחות. המציאות מלמדת שהמשרדים עצמם עושים את השיחות האלה להמון סטודנטים, בלי שום קשר למספר המשרות שיש להם להציע. סוג של תעודת ביטוח.

בשמונה אפס אפס, כשאלון, בדרך ללימודים הטלפון של אלון מצלצל.

אלון: "סגרתי התמחות באופן סופי ורשמי, בתל אביב, אופי מסחרי כמו שרציתי. עכשיו אפשר להוריד את המתח, להוריד את הלחץ, להחזיר את הדברים למסלול שלהם. במשך שבוע וחצי תיזזתי ברחבי הארץ ב11 משרדים 3 אחרים ביטלתי, המון נסיעות, אני מרגיש כאילו אני חי בתחבורה ציבורית, המון התעסקות המון חששות אבל בסוף הגעתי לתוצאה רצויה".

אצל טל בירושלים, לעומת זאת, דממת אלחוט. הטלפון פשוט לא מצלצל.

טל: "לא היו לי שיחות טלפון. אז אני למעשה לא סגרתי התמחות".

בניגוד לאחרים, טל היא כנראה לא שחקנית הפוקר הטובה ביותר. למשרדים שלא הייתה מעוניינת בהם היא כבר הבהירה איפה היא עומדת במהלך השבוע, כדי לא לתפוס להם סתם מקום ברשימות. מאלה שהיא כן הייתה מעוניינת בהם היא קיבלה איתות חיובי במהלך השבוע.

טל: "כשהתקרבנו לרגע האמת, ביום רביעי, חמישי, הבנתי שהם לא מדברים איתי, וזה סוג של הבהיר לי שהם לא הולכים לקרוא לי. אז כן, המקומות האלה אותתו לי וחיזרו, אבל כשהתקרבנו למועד הקובע הם לא עשו את זה".

בימים הבאים היא המשיכה להתראיין למעט המשרות שעוד נותרו פתוחות. ואז יומיים לאחר מכן זה קרה. סוף סוף גם הטלפון שלה צלצל סגרה על התמחות במחלקה יוקרתית בפרקליטות המדינה שמצאה את עצמה עם תקן פנוי. גם זה קורה.

Ok lets nail this! :) #interview #jobinterview #jobinterviewoutfit

A post shared by Rick (@turbofredy) on

היום שאחרי

ההתמחות של אלון וטל תתחיל רק בעוד שנה. וכדי להיות עורכי דין של ממש הם יצטרכו לעבור את בחינות לשכת עורכי הדין בתום תקופת ההתמחות. בחינות שהופכות קשות יותר ממועד למועד, בגלל הניסיון של הגילדה המשפטית לסגור את השוק.

לתנאי העבודה של המתמחים אפשר להקדיש פרק שלם בפודקאסט הזה, אבל אנחנו כבר באמת רגע לפני סיום, אז רק נספר לכם שהשכר של המתמחים במשרדים הגדולים ביותר נע בין 8500-9500 שקל בחודש ברוטו. במשרדים הבינוניים-גדולים – 7500-9000, בקטנים בין שכר מינימום ל-7500 ובמגזר הציבורי – מינימום + שעות נוספות. כל זה לימי עבודה של יותר מ-12 שעות ביום. כן, על זה הם נלחמו.

ובאמת שקשה לתאר את הרגע הזה שאת נכנסת למשרד, והופכת מהסטודנטית המחוזרת שנורא רצו שתבוא להתמחות שם לחברה בקאסטה הנמוכה ביותר במקום הזה. עוד אחת שיושבת בחדר בלי חלון וצריכה לכתוב בדיקה משפטית ולא לשכוח ליישר את הטקסט לשני הצדדים. ונשבעת שאהבתי כל רגע.
מעבר לרצון ולצורך למצוא עבודה עשרת הימים האלה אומרים הרבה גם על התחום המשפטי. הם גם סוג של טקס חניכה לגילדה המשפטית. אנחנו מדברים על תחום טוטאלי, כזה שעובדים בו שעות ארוכות, מדרגים דירוגים ונלחמים על המקום הראשון כל הזמן. האנשים שמגיעים לתחום הזה הם ברובם גם כאלה. צורת הראיונות הזאת משקפת בהרבה מובנים את האופן שבו תיראה הקריירה של מי שיבחר לנסות ולהעפיל לפסגה בתחום הזה.

*

אם חשבתם בכלל ללמוד רפואה ועכשיו אחרי ששמעתם את הפרק הזה אתם מתים לעבור למשפטים, אם אתם עורכי דין אבל חולמים על קריירה כזמרי קריוקי, או סנדלרים ויש לכם רעיון לנעלי עקב נוחות במיוחד - כתבו לנו, נשמח לתת את הבמה לסיפור שלכם.

אפשר למצוא אותנו בטוויטרים שלנו או בפייסבוקים שלנו או בעמוד הפייסבוק שלנו - כאן כלכלי - או בקבוצה שלנו - חיות כיס.

כל הפרקים של חיות כיס זמינים באפליקציית כאן OD ובאפליקציית הפודקאסטים החביבה עליכם ובאתר כאן. תודה לאיש הסאונד אסף רפפורט, לעורכת צליל אברהם ולמפיק והעורך שלנו רום אטיק. אני הייתי ליאל קייזר. תודה רבה לכם שהאזנתם.