היי, אתם מאזינים לחיות כיס, אני שאול אמסטרדמסקי.

האורך של הקטע הבא הוא שלוש עשרה שניות בדיוק:


מה נדמה לכם ששמעתם עכשיו? אוהדים מריעים במשחק כדורגל כשיש גול? קבוצת מעריצים שמחכים מחוץ לחדר ההלבשה של זמר מפורסם כשהוא בדיוק מגיע?

אז זהו, שלא.

מה שאתם שומעים כאן הוא בעצם סרטון וידאו קצר מאוד. הוא הועלה לרשת ב-30 בדצמבר 2017. השעה היא שעת לילה. לא רואים אנשים, אלא רק זוג ידיים מושך פוסטר שתלוי על עמוד. הידיים מושכות את הפוסטר מקצהו התחתון. מושכות, ומושכות, ובסופו של דבר מצליחות לקרוע את הפוסטר, וההמון, שנמצא מחוץ לפריים ורואים רק את הידיים שלו, שואג באקזסטה.

הסרטון הזה צולם בטהרן. והתמונה שהיתה על הפוסטר שההמון כל כך שמח כשאותו מפגין הצליח לקרוע אותו ממקומו? תמונתו של המנהיג העליון, האייתולה עלי חמינאי.

ברוכים הבאים לאיראן, זה לא נראה כמו שחשבתם.

ד"ר מאיר ג'בנדאפר: "יש 20% מהעם שמוכנים להרוג בשביל המשטר לא משנה מה. יש אנשים בתוך איראן שרוצים לשמור את המשטר כי הם שונאים את המעמדות האחרים בתוך המדינה והם יודעים שאם יש מהפכה הם יאבדו את המעמד שלהם בכלכלה את כל האינטרסים שלהם אז הם מוכנים להרוג".

זה ד"ר מאיר ג'בנדאפר. רגע, אני אתן לו לבטא את שם המשפחה שלו, כי זה מגניב:

"מאיר ג'בנדאפר. מרכז הבנתחומי, מרצה לפוליטיקה עכשווית של איראן".

עוד מעט אחזור אליו. הבאתי את הדברים שלו כבר בהתחלה בשביל להמחיש משהו שהרגשתי על בשרי בשבועיים האחרונים, כשעבדתי על הפרק הזה. החלטנו ליצור את הפרק הזה בניסיון להבין האם החזרת הסנקציות האמריקניות על איראן תצליח להביא לשינוי במדיניות הגרעין של המדינה. כלומר, האם היכולת להשפיע על הגיאו פוליטיקה עוברת דרך הכלכלה. ומהר מאוד, כשהתחלתי לדבר עם אנשים, הבנתי שבשביל לענות על השאלה הגדולה הזו, צריך להבין קודם כל איך נראית ומתנהגת הכלכלה האיראנית. וככל שהתקדמתי התחלתי להרגיש כאילו אני הולך על הירח. עם כל בן אדם נוסף שדיברתי איתו, עם כל מסמך שקראתי, כאילו נגלה לעיני עוד חבל ארץ בעולם שאני לא יודע עליו כלום. 

כמו ללכת על הירח. קו הרקיע של טהרן (צילום: שאטרסטוק)כמו ללכת על הירח. קו הרקיע של טהרן (צילום: שאטרסטוק)

הישראלי הממוצע, בטח ישראלים כמוני שנולדו אחרי המהפכה, מכיר את איראן דרך פריזמה אחת בעיקר: הנאומים של נתניהו, או משהו מהמשפחה הזו. כלומר, כישראלים אנחנו יודעים שיש את האיום האיראני, שהיא רוצה להפוך למעצמה גרעינית, ושהמשטר האיראני - לא האנשים עצמם, המשטר שונא את השטן הגדול - ארה"ב - ואת השטן הקטן - ישראל. ושהיה הסכם גרעין ועכשיו טראמפ הודיע שהוא יוצא ממנו.

אנחנו חושבים שזה שאנחנו שומעים את זה בחדשות באופן קבוע זה אומר שאנחנו יודעים משהו על איראן. אבל האמת שזה לא. כי צד אחד של הסיפור האיראני, צד מאוד מאוד חשוב ומרכזי של הסיפור האיראני, בכלל לא מופיע בסיקור החדשותי הישראלי - הצד הכלכלי. אבל לדעתי זה הצד הכי חשוב של הסיפור הזה. עובדה, זה בדיוק מה שארה"ב מנסה לעשות - להשפיע על המדיניות דרך הכלכלה.

ד"ר ניצן פלדמן: "הכלכלה האיראנית מלכתחילה נמצאת במצב בעייתי. גם ללא סנקציות יש לה המון אתגרים שנובעים משחיתות ובעיה בבנק המרכזי ובעיות במערכת הפיננסית ובעיה במערכת הפיסקלית והמון בעיות".

זה ד"ר ניצן פלדמן, הוא עמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ובאוניברסיטת חיפה.

ניצן: "תחום המחקר שלי הוא כלכלה פוליטית בין לאומית ואני מתמקד בכלכלה הפוליטית של האזור, ומן הסתם בשנים האחרונות אנחנו נותנים המון פוקוס על איראן".

אז הנה מה שאתם צריכים לדעת על הכלכלה האיראנית בשמונה מילים: יש לה המון פוטנציאל, אבל היא על הפנים. יש לה פוטנציאל כי איראן היא אחת מחמש המדינות הכי עשירות במשאבי טבע, בעיקר בנפט ובגז טבעי וכי האוכלוסיה באיראן משכילה, ויש לה תרבות עתיקת יומין של מסחר.

רחוב בטהרן, ינואר 2018. תרבות עתיקה ואנשים משכילים (צילום: AP)רחוב בטהרן, ינואר 2018. תרבות עתיקה ואנשים משכילים (צילום: AP)

אבל בפועל הכלכלה על הפנים בגלל שילוב בלתי אפשרי כמעט של אחיזה מטורפת של הממשלה בכלכלה, ושחיתות ברמה עולמית. אבל גם בידוד חמור מהעולם וחוסר אמון של חברות חיצוניות ואפילו של הציבור האיראני עצמו, ביכולת של הכלכלה להשתפר.

בשלב הזה אני יכול לזרוק כל מיני מספרים. לספר שיצוא הנפט אחראי על 60% מהייצוא של המדינה, או שהתוצר לנפש באיראן גבוה מזה של לבנון, עיראק, ירדן או מצרים אבל נמוך מזה של ישראל. אבל בתכל'ס, אני מעדיף להתמקד בשני פרמטרים כלכליים בלבד: קצב האינפלציה, כלומר מהירות העליה ביוקר המחיה, במחיר של סל המוצרים של האיראנים, ושיעור האבטלה. וכשמסתכלים על שני אלה, מבינים עד כמה המצב של הכלכלה האיראנית בקנטים.

ניצן פלדמן: "עוד לפני 2012 כאשר ארה"ב הובילה את הסקנציות ללא שיתוף פעולה מאוד מאוד רחב, היא הצליחה להוביל לכך שהאינפלציה באיראן היתה מאוד מאוד גבוהה".
שאול: "מה זה מאוד גבוהה?"
ניצן: "ב-2012 זה היה משהו כמו 20% שנתי. אם תסתכל על הנתונים מאז המהפכה ועד 2015, האינפלציה באיראן למעט שנתיים היתה בשיעור דו ספרתי".

אז הסתכלתי על הנתונים שמפרסם הבנק המרכזי האיראני, ופלדמן צודק - למעט השנים 86' ו-91', מאז המהפכה החומייניסטית האינפלציה השנתית באיראן היתה תמיד דו ספרתית. ובממוצע, אנחנו מדברים על אינפלציה של כמעט 14% בשנה. שזה פשוט פסיכי. נסו לדמיין את המחיר של המוצרים שאתם צורכים עולה כל שנה ב-14%. תחשבו איך היתה נראית המחאה של 2011 אם היינו בקצב אינפלציה כזה. אז ככה נראים החיים של האיראנים. הכסף שלהם כל הזמן מאבד מהערך שלו.

במלים אחרות, ב-40 השנים שחלפו מאז המהפכה הכלכלה האיראנית היתה די על הפנים. האינפלציה היתה גבוהה כל הזמן, ואלמלא הנפט, האיראנים בכלל לא היו יכולים לעמוד על הרגליים. ואז ב-2012 האמריקנים החריפו את הסנקציות הכלכליות, שהיו גם קודם, בניסיון להוריד את המשטר על הברכיים. וזה באמת קרה. ב-2015 המשטר באיראן הסכים לחתום על הסכם הגרעין, והסנקציות הוסרו. ומה קרה? האינפלציה ירדה משמעותית, בפעם השלישית מאז המהפכה לשיעור חד ספרתי, של 8%.

כך נוצר מעגל הקסמים של האינפלציה באיראן:

איראן מייבאת הרבה מאוד מוצרים מחו"ל. למעשה, הייבוא מהווה חמישית מהכלכלה האיראנית. וכשארה"ב או העולם כולו מטילים עליה סנקציות, המשמעות היא שהייבוא הופך להיות יקר יותר, כי יש מגבלות סחר חמורות. וכשהייבוא יקר יותר, המחיר של המוצרים המיובאים יקר יותר, ויוקר המחיה הכללי עולה.

ואם זה לא מספיק, מאחר שהנפט אחראי לפחות לשליש מהכנסות הממשלה, הטלת סנקציות על היכולת של איראן למכור נפט לעולם פוגעת משמעותית ביכולת של הממשלה האיראנית להמשיך לתפקד ולספק משכורות ושירותים לציבור. ומאחר שבאיראן הבנק המרכזי אינו עצמאי, הממשלה פשוט ניגשת ומבקשת שילווה לה כסף, מהלך שכמוהו כהדפסת כסף. והדפסת כסף, יודע כל מי שעשה אפילו שיעור אחד במבוא לכלכלה, הדפסת כסף מעלה את האינפלציה.

בקיצור, מעגל קסמים שלילי.

סעודת איפטר בטהרן. הממשלה מעדיפה לעזור לעניים בסוריה ובעזה (צילום: AP)סעודת איפטר בטהרן. הממשלה מעדיפה לעזור לעניים בסוריה ובעזה (צילום: AP)

הפרמטר השני שמעיב מאוד על החיים של האיראני הממוצע הוא שיעור האבטלה. הוא נורא נורא גבוה.

ניצן: "שיעור האבטלה באיראן הוא 12% וזה משהו די קבוע, זה נקרא שאין גמישות תעסוקתית ביחס לתוצר".

שאול: שזה דבר קצת מוזר. הייתם מצפים שאם התוצר עולה, כלומר שיש יותר פעילות כלכלית ויותר מקומות עבודה והכל, אז שהאבטלה תרד, ולהיפך. אבל באיראן זה לא קורה. וחוצמזה, הממוצע מסתיר מאחוריו תמונה עגומה יותר:

ניצן: "יש אבטלת צעירים מאוד משמעותית, הרבה יותר גבוהה מ-12%. מגיעה ליותר מ-20%."

למעשה, לפי הנתונים שאני מצאתי, מדובר על כמעט 30% של אבטלת צעירים.

אז למה הכלכלה האיראנית במצב כל כך דפוק?
זה לא רק הבידוד והסקנציות וכל זה. יש עוד הסברים. הנה אחד שממש הפתיע אותי:

ניצן: "אחד הדברים שמאפיינים את כלכלת איראן הוא שהמשמרות מאוד מעורבות בפעילות הכלכלית. התפקיד המקורי של משמרות המהפכה לשמור על השלטון בעצם במסגרת הזו הם התחילו לבנות או לשקם את איראן אחרי מלחמת איראן עיראק והם תפסו נכסים בחברות בניה בבנקים במסחר בנפט
הם מאוד מאוד מעורבים בכלכלה וזו אבן ריחיים על כלכלת איראן. אנחנו ראינו שגם אחרי שהסנקציות הוסרו, הרבה חברות חששו להגיע לאיראן כי הן חוששות להתעסק עם משמרות המהפכה".

שאול: אבן ריחיים זו כנראה האנדרסטיימנט של העשור. לפי מקורות מידע שונים, משמרות המהפכה שולטים בשליש מהפעילות הכלכלית האיראנית. המשמרות מחזיקים ביותר מ-100 חברות ממשלתיות או חצי ממשלתיות או איך שלא תרצו לקרוא לזה, שפועלות באינספור תחומים. בחברת בזק האיראנית, בתעשיית הרכב המקומית (שמעסיקה בערך 10% מהעובדים באיראן), בחברות בתחום הבניה והתשתיות ויש להם אפילו רשת של מרפאות לניתוחי עיניים בלייזר. יותר מהכל זה הזכיר לי את ההסתדרות של תחילת ימי המדינה, רק על סטרואידים.

העובדה שמשמרות המהפכה מהווים חלק כל כך מרכזי בכלכלה האיראנית היא לא רק אנדקוטה. מדובר בארגון שמשרת ישירות את המנהיג העליון של איראן, האייתולה עלי חמינאי. לעיתים, הוא ממש פועל נגד הממשלה עצמה, אם זה מה שהמנהיג העליון הגדיר. אנחנו תופסים את זה כגוף צבאי, אבל זה לא רק. ויש לו מטרה אחת בחיים - לשמור על המהפכה. ואם זה אומר שצריך לזרוע אלימות, הרס ופורענות, אז שיהיה. ואם המחיר הוא יצירת אי ודאות כלכלית שמבריחה כל משקיע זר שיש לו טיפה של שכל בראש, שיהיה.

ד

וכתוצאה מזה, ואני קצת מקדים את המאוחר, למשמרות המהפכה יש אפילו אינטרס שהסנקציות האמריקניות יחזרו, כי זה ירחיק משקיעים מבחוץ ולכן יחזק את האחיזה שלהם בכלכלה האיראנית:

ניצן: "יש גופים שהולכים ליהנות מהסנקציות. "הזכרתי שמשמרות המהפכה קשורים בחברות האיראניות. בגלל שחברות זרות נכנסו המשטר ניסה להזיז אותן ולשלוח אותן לסוריה. להם אני לא בטוח שיש אינטרס שהסנקציות לא ישובו. הם יכולים ליהנות במידה מסוימת מבידוד כלכלי של איראן".

 אה כן, וגם יש את העניין הזה עם הדולר.

*

שאול: "דבר ראשון שאני רוצה שתעשי זה שתציגי את עצמך, איך קוראים לך ומה את עושה בחיים".
ד"ר תמר עילם גינדין: "ואז ייגמר הזמן שלנו".
שאול: "נראה לי שיהיה בסדר".
תמר: "אני ד"ר תמר עילם גינדין. ההגדרה העצמית שלי זה שאני בונה גשרים ופוקחת עיניים".

שאול: ד"ר תמר עילם גינדין חיה ונושמת איראן. אנחנו יושבים בדירה שלה בכפר סבא ביום שישי, והיא עמוסה בספרים בעברית ובפרסית. על אחד המדפים יש אפילו טרופית איראנית. היא נמצאת בקשר עם איראנים ששולחים לה דברים בוואטספ ובמסנג'ר ומה שאתם לא רוצים. והיא מספרת שאם יש נושא כלכלי אחד שמעסיק בימים אלה את האיראנים יותר מכל נושא אחר, זה שער החליפין של המטבע המקומי - הריאל - מול הדולר. כי כשהאינפלציה היא כל כך גבוהה, והמטבע המקומי מאבד את ערכו, צריך משהו להיאחז בו, וזה הדולר:

תמר: "הדולר משפיע על הכל כי שכר דירה זה בדולרים מחירים של מכוניות זה בדולרים סחורות מיובאות. הם מייבאים המון מסין כמו כולם זה בדולרים. ולכן התנודתיות של הדולר מאוד מאוד משפיעה על המחירים. יוקר המחיה זה אחד הדברים שהכי מטרידים את האיראני הממוצע".

ומה שקרה לשער החליפין של המטבע האיראני - הריאל - מול הדולר בחודשים האחרונים נובע בראש ובראשונה מתוך הציפיה של הציבור באיראן שנשיא ארה"ב דונאלד טראמפ יחזיר את הסנקציות הכלכליות על המדינה.

תמר: "הריאל התחיל לצנוח לא כשטראמפ הודיע שהוא יוצא מההסכם אלא חצי שנה לפני זה. כשהוא אמר אולי אני אצא.הריאל התחיל לצנוח והדולר התחיל לזנק".

לפי ד"ר מאיר ג'בנדאפר, יליד איראן שהיגר לבריטניה עם משפחתו כילד ובהמשך עלה לישראל וכיום מלמד במרכז הבינתחומי בהרצליה, בגלל הציפייה לסנקציות, כל מי שיכול פשוט הבריח דולרים מחוץ למדינה, מהר מהר לפני שהסנקציות יחזרו ושאי אפשר יהיה לסחור איתם או להחזיק מט"ח או מה שזה לא יהיה. וכשכל הדולרים האלה יצאו החוצה מאיראן, ונשארו פחות דולרים בפנים, שער החליפין של הדולר זינק עוד יותר:

מאיר: "יש הרבה אנשים שאין להם תקווה. בגלל זה 3 חודשים לפני שטראמפ הכריז שהולך לצאת מההסכם, איראנים הוציאו 30 מיליארד דולר מהמדינה לגיאורגיה. מחפשים נדלן בגיאורגיה. חיפשו, עכשיו יותר קשה. גם פתחו חשבונות בנק בגיאורגיה. חיפשו נדלן בטורקיה. קונים המון נדלן שם".

כשאני שואל את שניהם, את תמר ואת מאיר, האם המצב הקשה של הכלכלה יוצר תמונות שאנחנו מכירים ממדינות אחרות, תמונות של מדפים ריקים בסופרים ותורי ענק ללחם, שניהם עונים באופן מאוד ברור: 

מאיר: "יש מוצרים. באיראן יש כל מה שאתה רוצה. אפילו אם אתה רוצה וויסקי אתה יכול להזמין ויביאו לך עד הבית. רוצה סמים רוצה נשים. זה מדינה שעם כסף אפשר לקנות את הכל. יש הרבה מוצרים בסופר אבל זה לא אומר שכולם יכולים לקנות אותם. יש פחות אנשים שקונים בשר למשל".

דד"ר תמר עילם-גינדין. "הפשירו להם מיליארדי דולרים. למה העם לא מרגיש את זה בכיס שלו?" (צילום: עומר עילם)

העניין הזה עם הבשר מסמל משהו רחב יותר. גם אנשים נוספים שדיברתי איתם הזכירו את חוסר היכולת לקנות בשר. ולפי עילם-גינדין, המצוקה הזו אפילו הולידה אפליקציה.

תמר: "יש אפליקציה בשם נזריאהב. נזרי זו סעודת מצווה. כשאדם נפטר המשפחה שלו עושה סעודת מצווה לזכרו, ויש אפליקציה שמוצאת לך את הנזרי הקרוב לביתך. ויש לזה יתרון כפול: אתה גם מקבל בשר בחינם, וגם בנים ובנות יכולים להתערבב שם".

אז האבטלה בשמיים והאיראנים נאנקים תחת יוקר המחיה והולכים לניחום אבלים של אנשים שהם לא מכירים רק בשביל לאכול בשר בחינם, ואם כל זה לא מספיק, אז המשטר גם מוציא להם את העיניים. כי בזמן שהמצב הכלכלי קשה, האיראנים עומדים ורואים כיצד המשטר מזרים מיליוני דולרים באופן קבוע למקומות אחרים. המשטר לא מסתיר את זה. הוא מתגאה בזה שהוא מזרים כספים למימון המלחמה בסוריה, למימון סיוע לפלסטינים בעזה, לפעילות צבאית בתימן, ועוד היד נטויה. וזה, מספרת עילם-גינדין, זה כבר מתחיל להוציא את האיראנים מהכלים. את חלקם, בכל אופן.

תמר: "האיראנים מאוד מוחים על זה שהממשלה לוקחת את כל הכספים. מ-2015 עד עכשיו שחררו את הסקנציות, הפשירו להם מיליארדי דולרים. מה הם עשו איתם? למה העם לא מרגיש את זה בכיס שלו?
כי כולם הלכו לסוריה ללבנון לתימן, לעזה. עכשיו רמזאן, חודש רמדאן. הם שלחו 250 אלף מנות איפטר, הארוחה ששוברת את הצום, לעזה, בזמן שאצלם יש אנשים שהם באמת עניים וצריכים את העזרה הזו.
המדינה משקמת מבנים וגשרים ובתי ספר בלבנון, בסוריה, משקיעה המון, בזמן שבאיראן יש בתי ספר שבהם הילדים יושבים על אבנים והמורה עומדת, לפעמים באוהל. יש בתי ספר כאלה בעיקר באזור בלוצ'יסטן, בעיקר במזרח המדינה".

בסוף מאי, בהפגנות בעיר קזרון שבמחוז פארס, בדרום מערב איראן, מפגינים שיצאו לרחובות קראו קריאות כמו "בעזה תומכים, בקזרון בוגדים":



ועוד לפני כן, ב-2009, מוסטפא בדקובאי (badkoobei), שתמר מגדירה בתור 'המשורר הלאומי של איראן' פרסם שיר עם שתי שורות חצופות מאוד כנגד המשטר:


תמר: "השורות ששמענו אומרות מה לנו ולמסכנות של לבנון ופלסטין בזמן שהאומה נאנקת וכורעת תחת הנטל. תסתכל מסביב, הכורדים והבלוצ'ים הם אלה שרעבים ללחם, והם בתוך המדינה שלך".

השיר הזה, אגב, עלה למשורר ב-18 חודשים בכלא אווין, בית כלא לאסירים פוליטיים בטהרן.
בקיצור, המצב הכלכלי באיראן על הפנים, והאיראנים מרגישים את זה היטב על בשרם, ומתחיל להישבר להם. חלקם יוצאים לרחובות הערים בחודשים האחרונים, להפנות נגד המשטר. ככה הגענו ל-13 שניות האלה מתחילת הפרק הזה, של המפגינים שמריעים כשמישהו מצליח לתלוש את התמונה של המנהיג העליון חמינאי מאחד העמודים ברחוב.


הסבב הנוכחי של ההפגנות באיראן נגד המשטר התחיל בסוף השנה הקודמת, ומאז לא באמת פסק. בכל פעם זו הפגנה בעיר אחרת, ומסיבה אחרת. היו הפגנות אחרי מותו של אחד השחקנים המפורסמים באיראן, שהיה אחד מהסמלים האחרונים של משטר השאה, על כך שרשות השידור האיראנית צנזרה אותו לאורך השנים. יש שביתות של נהגי משאיות שדורשים העלאת שכר. יש שביתות של לולנים שמוחים על הורדת מחירי הביצים. ויש גם גל הפגנות ארצי של נשים שמורידות את החיג'אב שלהן בפומבי למרות האיסור המפורש ללכת בלי.

וזה כבר מביא אותנו לשאלה הגדולה באמת - האם החזרת הסנקציות והחרפת המצב הכלכלי יגרמו לציבור האיראני ללחוץ על המשטר עד כדי הפלתו? כלומר, האם אפשר לשנות את הגיאו פוליטיקה דרך הכלכלה? ולפי רוב האנשים שדיברתי איתם, התשובה היא… ובכן...
לא.

*

שניה לפני שנדבר על מה יעשו הסנקציות, בואו ניישר שניה קו. כי בתכלס, כשאף אחד לא שומע, אנחנו לא באמת יודעים מה כוללות הסנקציות האלה, מתי הן היו, לאן הן הלכו ומה צפוי לקרות עכשיו, נכון? ואם לא נעים לכם להודות, אז אני אעשה את זה בשבילכם - אני לא ידעתי. הנה שוב ד"ר ניצן פלדמן שעושה סדר:

ניצן: "התפריט של הסנקציות מתחלק לשניים, 90 יום ו-180 יום. הסנקציות של ה-90 יום הן על היכולת של הממשלה האיראנית לקנות דולרים. אסור למכור לאיראנים דולריים ולעשות עסקות משמעותיות בדולרים. התפריט של הסנקציות מתוכנן כמלאכת מחשבת. מחזירים את הסנקציות שהטילו מ-2006 ל-2012. כל סנקציה מוסברת בצורה ברורה. הם יודעים שהלחץ על המערכת הפיננסית באיראן שגם ככה במצב בעייתי, יסב נזק משמעותי. לגבי היכולת למכור נפט, מה שהאמריקאים עושים הם רוצים למנוע מגופים לקנות נפט איראני".
איך הם עושים את זה?
"הם מכניסים את הבנק המרכזי של איראן לרשימה שחורה ומי שעושה עסקים עם הבנק המרכזי של איראן בנפט... יימנע ממנו או הוא יקבל קנסות במערכת האמריקנית וזה המפתח".

ד

או בקיצור, אסור יהיה לסחור במטבע האיראני, ואסור יהיה לקנות נפט של איראן. אם תעשו אחד מאלה, לא תוכלו לעשות עסקים בארה"ב. ככה, פשוט.

הסנקציות האלה, כפי שאומר פלדמן, הן פשוט שידור חוזר של הסנקציות שהוטלו על איראן בעבר. ואז, אנחנו כבר יודעים, הן עבדו. האינפלציה זינקה לשמיים, ובסופו של דבר ב-2015, אחרי שאחמדיניג'אד סיים את הקדנציה שלו ובמקומו נבחר הנשיא הנוכחי רוחאני, שנחשב למתון, איראן הסכימה להיכנס למשא ומתן עם המעצמות, עד שחתמה בסופו של דבר על הסכם הגרעין, שהביא להסרת הסנקציות.
רק שמאז הסרת הסנקציות לא חלף מספיק זמן. בסך הכל שלוש שנים. בזמן הזה האינפלציה אמנם פחתה, אבל המצב הכלכלי נשאר די גרוע. בין היתר כי חברות זרות רבות חיכו על הגדר ולא נכנסו בהשקעות בקנה מידה גדול לכלכלה האיראנית כי לא היה ברור אם ארה"ב תתמיד בהסכם, וגם כי משמרות המהפכה בעצמן העבירו מסר ברור שלא כדאי להן להיכנס פנימה:

תמר: "מאז הסכמי הגרעין ביולי 2015 מעצרי אזרחים איראניים שיש להם אזרחות כפולה עלו פי שניים. הרבה מהם זה אנשים שחיים בחול באו לאיראן לעשות עסקים או לייצג חברות ונעצרו. כמובן בעוון ריגול לטובת ישראל. עוצרים הרבה יותר אזרחים זרים ואחת הסברות היא שזה איתות של משמרות המהפכה לחברות הזרות אל תתעסקו איתנו".

ולכן, לא בהכרח בטוח שהחזרת הסנקציות באמת תשנה משהו מבחינת האיראני הממוצע.
מבחינת הכלכלה נטו, זה הולך שוב להרוס הכל. הנה התחזית של ניצן:

ניצן: "בטווח הקצר נראה עליה בשיעור האינפלציה, ירידה בשיעור ההשקעות הזרות, נראה סטגנציה ביכולת ליצור מקומות עבודה, עליה באבטלה, נראה מחסור במט"ח, נראה בידוד בנקאי, נראה שיותר ויותר בנקים מתקשים לבצע עסקאות ברחבי העולם,ייתכן שיתפתח משבר בנקאי באיראן".

אבל, יש גם אבל:

ניצן: "ראינו הרבה מקרים שסנקציות גרמו נזק משמעותי לכלכלות של מדינות אבל לא הובילו לשינוי המדיניות. לדוגמא עיראק. סדאם חוסיין. עיראק ספגה סנקציות, ניסו לכמת את זה בכל מיני מחקרים אקדמיים, זה משול לכמה פצצות אטום, הנזק שזה עשה לילודה מוות של אוכלוסיות שלא היו נגישות לתרופות, סנקציות מאוד חמורות, ולא ראינו שזה השפיע בצורה משמעותית על השלטון. בספרות האקדמית של הסנקציות יש ויכוח מאוד משמעותי האם סנקציות גורמות לשינוי מדיניות, אין ויכוח לגבי השאלה אם סנקציות יכולות לעשות נזק כלכלי".

גם תמר חושבת שההתדרדרות הכלכלית לא בהכרח תתורגם ללחץ ציבורי להפלת המשטר. הנה הניתוח שלה:

תמר: "התמיכה של המשטר זה איזשהו ציפוי מאוד דק על שטח שבוער ורוחש. הבעיה שהשטח הזה לא מאוחד. ההפגנות זה כל פעם קבוצת אינטרסים אחרת במקום אחר וחוץ ממחאת החיג'אב שהיא בכל המדינה ועושה יותר גלים זה לא מאסה קריטית והיא לא מאוחדת. זה לא רק שאין הנהגה, אין מטרה משותפת. מטרה של הפלת המשטר היא מאוד גבוהה ולאו דווקא משותפת לכולם
יכול להיות שהלולנים אם יעלו להם את מחיר הביצים זה סבבה. ובקזרון אם לא יחלקו אותם, ובחוזסטאן אם ישוו את הזכויות של הערבים והאיראנים של הפרס אז זה כן ירגיע אותם. אנחנו לא באמת יודעים מה חושב כל העם, זה נורא קשה לדעת מה כולם חושבים".

או כמו שסיכם את זה ד"ר מאיר ג'בנדאפר:

מאיר: "יש 20% מהעם שמוכנים להרוג בשביל המשטר לא משנה מה. יש אנשים בתוך איראן שרוצים לשמור את המשטר כי הם שונאים את המעמדות האחרים בתוך המדינה. והם יודעים שאם יש מהפכה הם יאבדו את המעמד שלהם בכלכלה את כל האינטרסים שלהם אז הם מוכנים להרוג".

*

אז זו הנקודה שאנחנו נמצאים בה. העם האיראני נאבק תחת כלכלה במשבר כבר עשרות שנים, עם סנקציות ובלי. היתה לו הקלה מסוימת של שלוש שנים, מאז החתימה על הסכם הגרעין, אבל רק מסוימת, כי חלק גדול מההקלה התגלגל לכיס של המקורבים למשטר או ולמטרות צבאיות מחוץ לאיראן.
כל זה הביא לכך שחלקים בציבור האיראני, הבינו שאין להם מה להפסיד יותר, ולכן התחילו לצאת שוב לרחובות, למרות שהם מסכנים את חייהם. אנשים נעלמים, אנשים נעצרים, אנשים נהרגים, אבל התסיסה החברתית נמשכת כל העת.

עכשיו נותר לראות האם החזרת הסנקציות בידי ארה"ב בתחילת אוגוסט תעשה משהו לאיראנים עצמם או לא. כלומר, האם הם ימשיכו לחיות בהכנעה עם מצב כלכלי דפוק, כפי שהם עושים כבר עשרות שנים, או האם יהיה להם כל כך רע עד כדי מהפכה. גם אם איכשהו התרחיש השני יתרחש, לא בטוח שזה יקרה מהר. אנשים שדיברתי איתם מדברים על נקודת זמן אפשרית לשינוי אחרי מות המנהיג העליון, עלי חמינאי. הוא בן 78 והשמועות אומרות שהוא חולה, אז לכו תדעו.

אה, ויש עוד משהו שלא דיברנו עליו. כל הסיפור הזה עם הסנקציות? זו תהיה טעות לראות את הסיפור הזה רק בפריזמה האיראנית. זה נשמע מוזר, אני יודע, אבל הסיפור עם הסנקציות על איראן לא קשור רק לאיראן. הוא קשור גם למדיניות הכלכלית הגלובלית של טראמפ נגד הסינים, והאירופים, שלעת עתה לא מוכנים לצאת מתוך הסכם הגרעין.

ניצן: "מעניין לדעתי לקשור את הסנקציות למלחמת הסחר העולמית. אתה רואה את התסכול של האירופאים מטראמפ והם כורכים את זה במדיניות הסחר שלו. האמריקאים לא יגידו לנו מה לעשות. הם מונעים פה מתסכול פחות מהאינטרסים הכלכלים של איראן. איראן היא לא שחקן מקרו משמעותי לאירופה. וזה, לדעתי, הפרק הבא שאתה צריך לעשות: איך כל הדברים האלה קשורים למלחמת הסחר ולכל השינויים הגיאו פוליטיים הכלכליים הגדולים ברחבי העולם"

אם התיאבון שלכם לדעת מה קורה באיראן לא בא על סיפוקו בפרק הזה, אתם מוזמנים להירשם לפודקאסט של ד"ר תמר עילם גינדין - איראניום מועשר - שמפרסמת באופן קבוע פרקים מעמיקים על החיים ברפובליקה האיסלאמית. אגב, תמר תפרסם בפודקאסט שלה את השיחה המלאה שלנו, שרק חלק קטן ממנה נכנס לפרק שהרגע שמעתם. ואתם מוזמנים גם לעקוב בטוויטר אחרי שרונה מזליאן שמעלה באופן קבוע תובנות לגבי מה שקורה ברחובות ערי איראן וגם קטעי וידאו ותמונות עדכניות ששופכות אור על מה שהולך שם. ואגב, גם לד"ר ניצן פלדמן וד"ר רז צימט יש פרק בנושא בפודקאסט של המכון למחקרי ביטחון לאומי, אז אתם מוזמנים לחפש גם אותו. בכל מקרה שמנו לינקים לכל הדברים האלה בעמוד של חיות כיס.

אם עוד לא הצטרפתם לקבוצה שלנו בפייסבוק, זה לגמרי הזמן. אפשר לשים שם הצעות לפרקים נוספים, או סתם לשאול שאלות על דברים כלכליים שמטרידים אתכם ולקבל תשובות. חפשו חיות כיס בפייסבוק והצטרפו.

עד כאן הפרק השבועי של חיות כיס. העורך והמפיק שלנו הוא רום אטיק, איש הסאונד הוא אסף רפפורט. תודה מיוחדת לשרונה מזליאן שעזרה לי להגיע לאנשים הנכונים בשביל ליצור את הפרק הזה. אני שאול אמסטרדמסקי, וכרגיל, תודה רבה שהאזנתם.