היי, אני צליל אברהם, ואתם על חיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. הפרק הזה שלנו לא מתאים לילדים. אם אתם מאזינים לנו עם ילדים בבית, עדיף לשמוע אותו בפעם אחרת.

לפני כמה שבועות פגשתי בן אדם שהלך עם העקרונות שלו עד הסוף. לאדם הזה קוראים צבי דביר. הסיפור שלו - זה לא יהיה סיפור ארוך - מתחיל בשנת 2012, כששוטר עצר אותו לא רחוק מהבית שלו, בדרך אבא חושי בחיפה.

צבי: "יצאתי לנסיעה וכעבור כמה זמן שוטר נוסע אחריי, מסמן לי לעצור בצד, אומר לי - ראיתי אותך לפני כמה דקות מדבר בטלפון סלולרי"

הוא אמר לשוטר שזה לא יכול להיות; הוא באמת דיבר בטלפון שלו אבל כמה דקות קודם, אבל בזמן שהוא חנה. הוא סיים את השיחה ורק אחר כך התחיל לנסוע.

צבי: "אמרתי לו תקשיב, אני לא דיברתי, אני מבקש בשביל שתוכיח את זה שתרשום את המספר שלי ותוציא דוח איכון להראות שבמקום היחידי שדיברתי זה היה בית איפה שיצאתי. אמר - אני לא מוכן לכתוב שום דבר, רשמתי בדברי הנהג שלא דיברתי. לא היה עם מי לדבר".

הוא קיבל דוח על אלף שקלים. צבי, מהנדס אלגוריתמים במקצועו ופעיל בסדנה לידע ציבורי בשעות הפנאי, ביקש להישפט.

במשרד בחברת הטכנולוגיה הרפואית שבה הוא עובד באזור התעשיה קיסריה הוא הראה לי את דוח האיכון מחברת הסלולר, שהראה שהמקום שבו השוטר ראה אותו מרוחק שתי אנטנות מהמקום בו התקיימה השיחה האחרונה בטלפון הסלולרי שלו. אבל בית המשפט קבע שזה לא מוכיח את חפותו, כיוון שיכול להיות שהוא דיבר בטלפון אחר.

צבי: "יצאתי כמובן אשם והלכתי על זה למחוזי וגם במחוזי לא קיבלתי את הסיוע והלכתי לעליון".

גם בית המשפט העליון קבע שהוא אשם. הוא גזר עליו קנס של 2000 שקלים.

צבי: "נותרתי עם דוח שצמח מ-1000 שקל ל-2000 שקל, ועם הרגשה שהאמת שלי לא מסתדרת עם האמת המשפטית".

וזה כבר לא היה עניין של כסף. צבי כבר הוציא על עורך דין יותר מ-2000 שקל. זה היה עניין של עקרון. הוא הרגיש שאם הוא ישלם את הקנס הוא כאילו יודה בפשע שלא ביצע, ויעשה שקר בנפשו. הוא חיפש דרך למחות על העוול שנעשה לו. להציק למערכת בחזרה.

ואז היה לו רעיון. ליד הסכום שנגזר עליו, 2000 שקל, הופיעו עוד כמה מלים. מלים שמופיעות ליד כל קנס פלילי. היה כתוב שם - 2000 שקלים או 20 ימי מאסר תמורתם.

צבי שילם 1,750 שקל, ואז, את 250 השקלים שנותרו, הוא לא שילם. במקום הקנס, הוא ביקש לשבת במאסר.

צבי: "אין הרבה עקרונות ששווים לשבת 20 ימי מאסר אבל 2 וחצי ימי מאסר זה משהו שאנשים לא כל כך רציונליים, או רציונליים שמרגישים שעשו להם עוול, יכולים לשקול".

אבל אז קרה דבר מוזר: המדינה פשוט לא הסכימה להכניס את צבי לכלא. 

בהחלטה של השופטים ג'ובראן, מלצר ושהם, מה-4 בפברואר 2014, נכתב: "מאחר שהמבקש שילם את מרבית סכום הקנס שהושת עליו, הננו מחליטים, לפנים משורת הדין, למחוק את יתרת הקנס שלא שולמה, על-מנת להביא פרשה זו לידי סיום". בית המשפט כל כך התנגד לרעיון שצבי יישב בכלא שהוא החליט, לפנים משורת הדין למחול לו על יתרת הקנס. כשקוראים את ההחלטה הזו כמעט אפשר לשמוע את השופטים מגלגלים עיניים, כאילו כתוב שם בין השורות, עזוב אותנו באמא שלך ולך מפה.
ויש בזה משהו הגיוני, כי למה שאדם כמו צבי יישב בכלא כי הוא לא שילם קנס? למדינה זה עולה יותר. עם כל הכבוד לחוק היבש, אין שום היגיון בלהכניס בן אדם כמוהו לכלא בגלל כסף.
אז זהו, מסתבר שכל שנה כ-360 אנשים דווקא כן נכנסים לכלא בגלל כסף.

2. איילת

הסיפור הבא הוא לא סיפור על אנשים כמו צבי, שמבקשים לשבת במאסר על עקרון. הוא סיפור על אנשים שיושבים במאסר פשוט כי אין להם כסף. הם אנשים שכמעט אף אחד לא שומע עליהם. עד לפני כמה שנים אף אחד לא ממש ידע כמה כאלה יש ומה מאפיין אותם. עד שיום אחד, בשנת 2011, צלצל הטלפון במשרדי הסנגוריה הציבורית. לבחור שהתקשר קראו אולג גוסקוב.

איילת עוז: "וגוסקוב התקשר מהכלא כשמה שקרה זה יום אחד התקשרו להורים שלו ואמרו שהמשטרה מבקשת לזמן אותו לבירור הוא הגיע ונעצר"

זאת ד"ר איילת עוז.

"אני ד"ר איילת עוז, אני מנהלת את תחום המשפט המנהלי בסנגוריה הציבורית הארצית".

גוסקוב סיפר לעורכי הדין בסנגוריה שכשהוא הגיע לתחנת המשטרה בלוד השוטרים אזקו אותו ושלחו אותו מיד למאסר. ושהוא שם כבר כמה שבועות, אבל הוא לא יודע למה. עורכי הדין של הסניגוריה ביררו וגילו שהיה לו קנס בן שש שנים שלא שילם, על אחזקת סמים ורכוש גנוב, בסך 20 אלף שקל.

איילת: "זה הפך להיות תיק גדול בביהמש העליון. הוא אמר, לא יכול להיות שהוא לא יודע על מה הוא נעצר".

מיה רוזנפלד ורענן גלעדי, מהסנגוריה הציבורית, הצליחו לשחרר את גוסקוב. הם גם קבעו תקדים בבית המשפט העליון - מאז פסק הדין הזה אי אפשר יותר להודיע לבן אדם - היי, אתה במאסר מעכשיו. חייבים להודיע לו מראש שמוציאים נגדו פקודת מאסר ולאפשר לו להשמיע את הטענות שלו לפני שמממשים אותה. זה נקרא: הלכת גוסקוב.

אבל התקדים הזה גרם לעורכי הדין של הסנגוריה להבין שיש פה משהו בסיסי, עמוק יותר, שעובד לא נכון. גוסקוב נשאר בראש שלהם עוד זמן מה אחר כך.

איילת: "אבל מאז אותו פסק דין, מאז אותה שיחה עם גוסקוב. הסנגוריה התחילה להתעניין בדבר הזה. אני כשהתחלתי לחשוב על זה כשנכנסתי לתפקיד אמרתי - זה בטח לא בסדר, אבל אפילו אם הם כן יודעים על מה. אם לבן אדם אין כסף. מה המשמעות של לעצור אותם רק בגלל שאין להם כסף? אמרתי, אוקיי, אני רוצה להבין יותר לעומק את הסיפור".

אז איך מגיעים לכלא בגלל כסף? ככה זה קורה.

כשאתם קוראים בעיתון שמישהו קיבל עונש מאסר על איזושהי עבירה, כמעט תמיד הוא קיבל עוד עונש, קנס, שאותו לא מציינים בכלל, או לפעמים רק בהמשך הידיעה. כשאלה עברות כלכליות, אנשים שהורשעו בקבלת שוחד או בהונאה, אלה קנסות מאוד גדולים. אבל בשאר המקרים אלה סכומים לא גדולים יחסית. בחודשים האחרונים, למשל, תושב שגב שלום אחמד אל-גרגאוי שהורשע בירייה באוויר לפני חתונה, קיבל עונש של 18 חודשי מאסר, וקנס של 10,000 שקלים. בית משפט השלום בנתניה הרשיע את דמיטרי קנדלר בהתעללות בבעלי חיים וגזר עליו עשרה חודשי מאסר וקנס של 10,000 שקל. ובית משפט השלום בכפר סבא גזר על תושב השרון שהחזיק בביתו שניים וחצי ק"ג קנביס 300 שעות עבודות שירות, ו-4,000 שקל קנס.

וליד הסכום של הקנס מופיע עוד משהו: ימי מאסר תמורתו. זה מה שנקרא: מאסר חלף קנס. אחמד אל גרגאוי קיבל קנס של 10,000 שקל - או 90 ימי מאסר תמורתו. דמיטרי קנדלר קיבל 10,000 שקל - או עשרה ימי מאסר תמורתם. ובמקרה האחרון, עם הקנביס, 4,000 שקל או 90 ימי מאסר תמורתו. ואם זה נשמע לכם שרירותי אתם צודקים, אין שום מפתח. אין מחירון לכמה כסף שווה יום מאסר.

אז למה בכלל לתת גם כלא וגם קנס?

איילת עוז: "אז ניקח רגע צעד אחורה. הבסיס, בהתחלה, ההצדקה המקורית לקנסות, וגם ההצדקות שכותבים עליהן במאמרים, הן בדרך כלל לנסות להפחית מאסרים. אם אני יכול להשית על אדם קנס הוא ישלם איזשהו מחיר אבל הוא לא ישלם את כל העלויות של הכליאה. לא מפריד אותו מהמשפחה. זה דבר מצוין. ואז באמת הרעיון הוא, נגביר את השימוש בקנסות ונפחית מאסרים. זה למשל קורה בהרבה ממדינות אירופה. אנחנו רואים 70 אחוז שימוש בקנסות ומאסר נמוך יותר"

שזה יופי של דבר -

איילת: "מתי נוצרת הבעיה? כשמשתמשים לא נכון"

איילת מסבירה שאחד ההסברים המשפטיים למאסר חלף קנס הוא דבר שנקרא: עקרון ההכבדה האקווילנטי.

איילת: "כשהרעיון הוא די פשוט - ביהמש רצה לתת עונש ואמר אוקיי, אני אתן חצי שנת מאסר ועוד 20 אלף שקל קנס. אם האדם לא משלם, 20 אלף שקל קנס שווה לי 200 ימי מאסר, אוקיי שישלם את 200 ימי המאסר"

שזה נשמע על פניו כמו רעיון הגיוני, אבל שימו לב איזה בעיה יש פה. המשוואה היא, לצורך העניין: 20 אלף שקל שווים 200 ימי מאסר. אבל צד אחד של המשוואה, 20 אלף שקל, הוא כשלעצמו לא שוויוני. 20 אלף שקל הם לא אותו דבר עבור אנשים שונים - בשביל חלק מהאנשים זה עונש סביר, בשביל אחרים - עונש כבד מאוד.
ויש עוד בעיה, עם הצד השני של המשוואה, שאומר ש-20 אלף שקל שווים 200 ימי מאסר:

איילת: "ולמה שהם יהיו שווים 200 ימים בכלא רק למי שעני? זאת אומרת, מי שעני - זה הגיוני שהוא ישב יותר בכלא, ולגבי מי שעשיר זה לא הגיוני. זה גם לא כל כך משכנע".
צליל: קשה להאמין ששופטים שולחים אנשים לכלא כלאחר יד.
איילת: “אני חושבת שהם לא באמת חושבים שהם הולכים לכלא. זה מהפסיקה שאתה אומר: אוקיי, הוא באמת באמת יילך לכלא? ובימש אומר - לא, אני לא באמת התכוונתי שהוא ילך לכלא. אם הייתי רוצה הייתי נותן עוד זמן בכלא. אז אני חושבת שבתי משפט רגילים לומר, אוקיי, אני אתן לו קנס, אני ממש רוצה שהוא ישלם את הקנס אז אני אעשה לו נו נו נו. ב-99 אחוז מהמקרים זה יעבוד. הוא כנראה ישלם את הקנס".

30 אלף איש מקבלים כל שנה קנס עם חלופת מאסר. מתוכם עשרה אחוז, 3,000, לא משלמים במשך שנה, ומקבלים מהמרכז לגביית קנסות פקודת מאסר.
ורובם, אחרי שהם מקבלים את הפקודה, משלמים. 99% מהאנשים - משלמים את הקנס.

איילת: "אנשים רגילים כמונו לא נכנסים למאסר חלף קנס. אבל השאלה היא מי באחוז שנשאר".

3. יצחק

"אתה יצחק? היי, אני צליל, נעים מאוד"

פגשתי את יצחק בהוסטל חלופת מעצר בית בקריית חיים. זה בית פרטי ישן, כזה עם שפריץ על הקירות, שנמצא בלב שכונת מגורים. הוא לא כל כך גדול אבל הוא מרגיש ריק מאוד, מרוהט באופן אקראי, כמו קומונה או דירת סטודנטים שמישהו אסף אליה חפצים מכל הבא ליד. חוץ מיצחק נמצאים שם עוד כמה אנשים מבוגרים, שהוטל עליהם מעצר בית, אבל לדעת בית המשפט אין בבית שלהם מישהו שכשיר לפקח עליהם במעצר. יש גם מדריכה שאחראית עליהם וכלב קטן. ההרגשה שם היא באמת קצת כמו במעצר בית. לא צריך להיות שם הרבה זמן כדי להרגיש כמה הזמן שם נמתח.
יצחק בן 66, רזה וכפוף ומדבר בקול חלש, נראה מבוגר מכפי גילו. הוא הגיע לכאן אתמול אחרי חודש בכלא הדרים.

יצחק: "לא הכי נעים אבל אין מה לעשות אני בידיים שלהם. הם עושים מה שהם רוצים".

עד שהגיע להוסטל הזה יצחק גר עם בת הזוג שלו בדירת עמידר ברמת גן. היא עובדת במעדניה בסופר. הוא עובד בעבודות מזדמנות, בגננות, מתקן אופניים. הם בקושי מצליחים להחזיק את הראש מעל קו העוני. במשך שנים הוא עבד כנהג משאית, אבל לקחו לו את רישיון הנהיגה בגלל חובות.
תחשבו על זה רגע: אם לוקחים לאדם שמתפרנס מנהיגה את הרישיון שלו בגלל חובות, מה יקרה לפרנסה שלו? איזה תזרים מזומנים חדש שלילת הרישיון הזו תביא לחייו? זה פשוט לחפור בור עמוק יותר.
לפני 11 שנים הוא הורשע בגניבת צינור ממפעל מתכת, וקיבל קנס של אלף שקל. הוא שילם 200 מתוכם. מאז החוב של 800 שקל תפח ותפח.

יצחק: "לא שילמתי עוד 800 שקל כי שכחתי. 11 שנה הם לא הגיעו אליי לא כלום".
צליל: "11 שנה כלום?"
צליל: "לא אזהרה לא כלום, שום דבר".

בספטמבר יצחק ובת הזוג שלו הגיעו למעבדת טלפונים ומסרו טלפון לתיקון. כשהם הגיעו לאסוף את הטלפון התפתח ויכוח בין יצחק לבין בעל החנות. בעל החנות איים על בת הזוג ויצחק איים עליו בחזרה. למחרת יצחק הגיע שוב לחנות, הפעם הוא הביא איתו מברג. הוא איים על בעל החנות, שתקף אותו במברג משלו. התפתחה ביניהם קטטה ובעל החנות התלונן במשטרה. יצחק נעצר, ולבית המשפט הודעה בשבילו. היי, זוכר את ה-800 שקל, האלה, מלפני 11 שנים?

יצחק: "כשנעצרתי עכשיו בתיק הזה אמרו לי - אתה תשב עכשיו ארבעה חודשים. 105 יום. מאלף שקל נהיה 1500 שקל עם הריבית. ריבית והצמדה".

105 ימים תמורת 1500 שקל. כמו שאתם רואים, שום עקביות.

יצחק: "רציתי לשלם את זה אבל לא היה לי את האפשרויות, אני לא עובד, לא קורא, לא כותב".

אחרי ערעור המאסר קוצר לחודש.

יצחק: "שמעי, החיים לא קלים בבית סוהר. קשים מאוד. אני ישבתי עד 91'. ב-91' השתחררתי ועשיתי דרך. הייתי נרקומן. שיניתי את החיים שלי. יש לי אישה, ילדים, נכדים, לא מתאים לי שיבואו לבית סוהר. לא מתאים לי להיות בבית סוהר בגיל הזה".

אחרי שדיברנו על המעצר והמשפט ביקשתי מיצחק שיספר לי את סיפור החיים שלו. הוא נולד בשכונת התקווה, אחד מארבעה אחים במשפחה לא מתפקדת. אביו היכה את אמו, והוא והאחים שלו היו בורחים מהבית כדי לא לראות את זה. מי שבעצם גידל אותם היה דוד שלהם. העבירה הראשונה שלו היתה גניבה של לחם וחלב ממכולת. אחר כך הוא עבר לגנוב מתכות. הוא נכנס לכלא בגיל צעיר והתחיל להשתמש שם בסמים קשים. בשנת 91 הוא השתחרר ונגמל.

יצחק: "יצאתי מהבית סוהר, העמסתי דברים על האוטו, נסעתי לטבריה, הייתי בטבריה איזה חודשיים, בעל חוף אמר לי - מה אתה עושה פה, סיפרתי לו את קורות חיי, אמר אכפת לך פה להיות שומר?
משומר נהייתי שם כמו סגן בעל הבית. מה שרציתי עשיתי בחוף. נגמלתי, קניתי אופנוע ים, קניתי ג'יפ, הכל. וזה החיים. היום כבר אין לי כוחות. מ-91' עד היום זה 25 שנה לא הגעתי לבית סוהר".

עכשיו, אחרי שהוא ריצה את המאסר, יצחק גמר סוף סוף עם הקנס הזה. הוא מחכה בהוסטל למשפט שלו על הקטטה בתיק החדש. יש לו שלושה ילדים. הוא סיפר לי בגאווה שהוא לא נתן להם להיכנס למעגל של האלימות והסמים. שהכל תלוי בסביבה ובחברה, ושהם אפילו לא מעשנים סיגריות.

יצאתי משם עם תחושה כבדה. תהיתי איך זה עוזר בדיוק להכניס אדם במצב כזה לכלא. זאת אומרת, ברור שזה לא בסדר לגנוב צינורות ובטח לא לאיים על אנשים, אבל מה יש להכניס לכלא בן אדם שיש לו חוב של 800 שקל כשברור מעבר לכל ספק שאין לו כלום? שהחובות לקחו ממנו אפילו את משלח היד שלו?

ואם אותו כן, אז למה את צבי דביר, המתכנת שביקש להיכנס לכלא, לא?

איילת אומרת שיש שתי קבוצות של אנשים כאלה.
הראשונה היא אסירים. אנשים שכבר יושבים בכלא. הם קיבלו גם עונש מאסר וגם קנס.

איילת: "במקרה הגיע אליי לאחרונה זה מישהו שהוטלו עליו 80 חודשים בכלא ועוד 50 אלף שקל קנס. ואז הוא פנה לגוף הרלוונטי, למרכז לגביית קנסות, וביקש לפרוס את זה. פרסו לו לתשלום ראשון של 30 אלף ואחר כך 5000 שקל לחודש. הבן אדם עובד בכלא והוא אמר - אני יכול לשלם 250 שקל לחודש".

צליל: אסירים מרוויחים בין חמישה ל-30 שקלים ליום, ובממוצע כ-800 שקל בחודש.

איילת: "אז זה אפילו לא סוגר את הריביות וההצמדה. זה אפילו לא סוגר את הריבית".

אני רוצה שנייה להבהיר מה בדיוק קורה בסיטואציה הזו, כי גם לי לקח זמן להבין. בן אדם נכנס לכלא. הוא מאבד, מן הסתם, את פרנסתו. באותו יום שבו הוא נכנס לכלא הוא אמור לגייס ולשלם 50 אלף שקל. בדרך כלל כבר בבית המשפט פורסים לו את זה לתשלומים, ואז הוא צריך נניח לגייס 5,000 שקל בחודש. בזמן שהוא בכלא. אם לא היה לו סכום כזה בצד מראש, אין לו מתי לעבוד ולחסוך את הכסף הזה. איילת אומרת שבדרך כלל אנשים עסוקים בהתמודדות הנפשית והמשפחתית עם המאסר, ושוכחים מהעניין הזה עם הקנס. זה תופס אותם בוועדת השליש.

איילת: "בחור שהיה דר רחוב. בתוך קטטה הוא הרג דר רחוב אחר והוטל עליו באמת פיצוי של 100 אלף שקל. הוא באמת נכנס לכלא. עכשיו בתוך הכלא הוא עובר תהליכי שיקום. משתקם ומשתלב ומתחיל להיות במסלול חיובי. ובהתחלה בוועדת שחרורים אומרים לו - בכלל לא התחלת לשלם. הפגיעה בהליך השיקומי היא עצומה. הוא אומר: אני מתאמץ, אני משקיע, אני בכל הקבוצות, אני בכל הטיפולים, אני נגמלתי מסמים - ולאף אחד לא אכפת. כי אמרו לי תשלם את המאה אלף שקל האלה שגם אם ינערו אותי לא יהיה לי מאיפה לשלם אותם".

עורכי הדין של הסנגוריה הצליחו לשכנע את בית המשפט לשחרר את האסיר הזה בכל זאת, בגלל שהוא השתקם מהרבה בחינות אחרות. אבל הוא השתחרר עם החוב.

איילת: “החוב הזה לא הולך לשום מקום. את המחיר הוא ממשיך לשאת. הריביות ממשיכות. יותר מזה, אחד הדברים שהמדינה טענה נגד שחרורו - אם הוא ייצא כבר לא נוכל לחזיר אותו לכלא על זה אז למה שהוא ישלם? הם לא מבינים שזה ממשיך שנים ארוכות וחלקם הגדול לא מצליחים לשלם אף פעם".

הסוג השני של אנשים שנכנסים לכלא למאסר חלף קנס, הם אנשים שעדיין לא יושבים בכלא, אבל מצבם הכלכלי כל כך רע שאין להם מאיפה לגרד את הכסף.

איילת: "זה באמת אותו סבל ממזרח ירושלים שמרוויח 3000 שקל ומפרנס 13 נפשות והוטל עליו מאסר חלף קנס, תהפכי אותו גם עם הראש למטה ולא יהיה לו מאיפה לשלם את הכסף. כל פעם זה איזשהי אומללות נוראית שאתה אומר, אין אדם נכנס לבור הזה".

4. חקירת יכולת / קשקוש יכולת

"בכל פעם שאת תמצאי בכלא בן אדם שנכס לכלא בגין אי תשלום קנס - או כמעט בכל פעם - זה פדיחה. זה טעות מאוד גדולה של המערכת".

זה פרופ' תומר עינת, מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן. הוא מסביר שכל המטרה של הקנס מלכתחילה היא לא להכניס אנשים לכלא. כי כלא - ויש על זה היום קונצנזוס בכל מערכת אכיפת החוק ובמחקר - במקרה של עבירות לא חמורות, כלא זו האפשרות הכי גרועה מכולן. היא הופכת את העבריינים לעבריינים גדולים יותר, את המכורים לסמים למכורים קשים יותר, והחובות של האסירים תופחים בזמן שהם בכלא. כלא לא מונע פשיעה, הוא מגדיל אותה. עדיף למצוא פתרון אחר.וזה לא כל כך מסובך לעשות את זה - כל מה שצריך לעשות זה להבין כמה בן אדם מכניס, כמה כסף יש לו, ולהשית עליו קנס שיכביד עליו - אבל שהוא יוכל לעמוד בו. כי אם הוא לא יוכל לעמוד בו ויילך לכלא זה מפספס את כל הרעיון. ובדיוק בדבר הזה מערכת המשפט הישראלית נופלת.
בבדיקה.

תומר: "וכדי לעשות את כל התהליך הזה אתה צריך לעשות חקירת יכולת. בארץ באופן מאוד מוזר, אבסורדי, אני לא הצלחתי לפענח את האניגמה הזאת, בהליך הפלילי למעט מקרים די בודדים, שמדובר על עברות של תאגידים, עברות פיננסיות, ברוב המוחלט של המקרים, בבתי המשפט אין חקירת יכולת. יש קשקוש יכולת".

תומר מסביר שלפי החוק, שופט שמטיל קנס על נאשם צריך להעריך את יכולתו הכלכלית. במחקר שלו הוא דיבר עם שופטים שאמרו שהם העריכו את היכולת הכלכלית לפי הג'ינס של הנאשם, לפי הנעליים שלו, לפי המכונית שלו שהם ראו בחניה. במקרים אחרים הם מקבלים איזשהם מסמכים שמעידים על המצב הכלכלי של הנאשם. זו לא בדיקה יסודית שנעשית על ידי גוף כלכלי או משפטי שמתמחה בזה ומוציא תוצאה בסוף. זו הערכה.

כששאלתי את מנהל המרכז לגביית קנסות, דורון תשתית - איך הם בודקים שהחייבים אשכרה יכולים לשלם את הקנסות הוא ענה: אנחנו לא.

דורון תשתית: "במידה וקובע שופט שהוא צריך לשלם 50 אלף שקל אז לכמה אנחנו יכולים לפרוס כדי לא להפוך את הפסיקה למגוחכת. אנחנו יכולים לפרוס, יש לנו איזו טבלה שאנחנו פורסים לעשרה, 15 תשלומים. זו לא הלוואה בתנאים נוחים, זה עונש. צריך להבין אנחנו לא עוסקים פה בחוב אזרחי של מישהו שלקח דירה והסתבך. מדובר פה בעבריינים ששופט בישראל קבע להם קנס והם צריכים לשלם".

גם דורון מנקודת מבטו צודק. הוא יכול לפרוס את הקנס. אבל אין לו סמכות לקבוע שאדם לא יכול לשלם אותו. הוא לא יכול לפרוס אותו ל-40 שנה. זה התפקיד של בית המשפט. אם בית המשפט קבע עונש, מי הוא שימתיק אותו? התפקיד שלו הוא לאכוף.

ועובדה - רוב הזמן, הוא מצליח. 99% משלמים.

דורון: "רוב רובם של האנשים לא מתעלמים. וזה גם כן צריך להבוא. רוב רובם גם של האסירים משלמים את חובם. רוב רובם. בכל קשת החובות שאנחנו מטפלים בהם אם זה דוחות תנועה, אנשים נורמטיבים רוצים לשלם. גם כשלא נעים להם. גם כשאין להם".

הרעיון הזה נקרא: the miracle of the cell. נס תא הכלא. נס תא הכלא, כמו נס פך השמן, אומר כזה דבר: כשתשלח לאדם פקודת מאסר - כשהוא יבין שהוא באמת הולך להיכנס לכלא בגלל כסף - הכסף יצוץ פתאום.

איילת: "אני קוראת לזה מיתוס הדולרים מתחת לבלטות. אם הוא באמת יבין מה המחיר הוא כבר ימצא את הכסף".

צליל: איך בדיוק אנשים משלמים גם כשאין להם? תשמעו את זה.

איילת: "לגבי חלק אני חושבת שמה שקרה זה שהם הלכו לסבתא או לדודה עם הפנסיה והם אמרו אם את לא תשלמי את הפנסיה שלך עכשיו הנכד שלך ילך לכלא. ואז הם מוציאים את כל מה שיש להם ואת כל מה שאין להם כי אם לא ישלחו את הנכד שלהם לכלא. זה לא, יהיה לו חוב".
צליל: "זה משהו שראית? שהולכים לדודה?"
איילת: "מה שכן ראיתי אנשים עושים זה לוקחים הלוואות מאוד מפוקפקות כדי להצליח: אוקיי, קודם אני אסגור את הבור הזה ואז נפתח בור חדש. יש לזה הרבה מאוד מחירים. אנשים הולכים לחזר על הפתחים של כל מי שהם מכירים לנסות לקושש משהו. כן לגמרי".

5. מה עושים

אז מה הפתרון?
לדעת איילת עוז, ועמיתה למחקר ד"ר רביע אגבריה, התשובה היא פשוטה - צריך לתקן את החוק ולאסור על מאסר חלף קנס.
בעולם יש עוד פתרונות. במדינות מערב אירופה וסקנדינביה, כשנותנים לאדם קנס השופט לא קובע כמה כסף הוא ישלם, אלא כמה יחידות קנס. הערך הכספי של כל יחידה כזו נקבע לפי מצבו הכלכלי של האדם. כלומר, לא קונסים אדם באלפיים יורו, אלא בסכום ששווה ערך למשל ל-20 ימי עבודה - תלוי בהכנסה שלו, מינוס הכסף שהוא זקוק לו לקיום מינימלי. ככה מענישים אנשים לא ב-5,000 שקל - שעבור אחד זה שום דבר ועבור אחר זה קצבת זקנה של חודשיים - אלא בכמות זהה של ימי עבודה. וככה דואגים שהמטרה של הקנס לא תפוספס - כלומר, הם ישלמו מחיר כבד, גם אם הם עשירים, אבל הם לא יתדרדרו למאסר, גם אם הם עניים.
גם באוסטרליה המערבית, הגדולה במדינות הפדרציה שמרכיבות את אוסטרליה, יש היום דיון ציבורי ער באפשרות לבטל את המאסר חלף קנס, אחרי שאבוריגי'נית ענייה נכנסה למאסר חלף קנס ומתה מזיהום בכלא.
ובאמריקה? באמריקה יש את ג'ון אוליבר.

איילת: "בעיניי, השאלה היא כמה המדינה יכולה לאיים על אדם לשלם כסף. יכולנו להגיד לאנשים גם - אם לא תשלם את הקנס נפוצץ אותך מכות. המדינה לא עושה את זה. והיא לא אומרת לו תשלם את הקנס ואם לא אז נעצור את אחותך.יש הרבה מאוד דברים שעושים. ויש דברים שלא עושים".

אנחנו היינו חיות כיס.
אם אתם מכירים מישהו שקיבל פקודת מאסר חלף קנס, או שריצה מאסר כזה, אם אתם עובדים סוציאלים או עורכי דין ורוצים לעזור לנו לטפל בנושא הזה - אנחנו נשמח להיות איתו בקשר. אנחנו רוצים להמשיך לעקוב אחרי הנושא הזה.
אם אתם רוצים להגיד לנו מה דעתכם על הנושא הזה, או אם יש לכם רעיונות לפרקים חדשים של חיות כיס, אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה שלנו, חיות כיס בפייסבוק.
אפשר לשמוע את כל הפרקים שלנו ואת כל הפודקאסטים של כאן באתר כאן, ובכל אפליקציית פודקאסטים, וגם בספוטיפיי.
תודה רבה לעורך שלנו רום אטיק ולעורך הסאונד אסף רפפורט. בצוות: דנה פרנק ושאול אמסטרדמסקי. אני צליל אברהם, תודה רבה לכם שהאזנתם