דנה: היי, אני דנה פרנק

צליל: ואני צליל אברהם

דנה: ואתם על חיות כיס.

צליל: והשבוע החלטנו לא להקליט את הפרק באולפן ולקחת אתכם איתנו למשרד שלנו.

דנה: ברוכים הבאים לקומה 2 במשרדי תאגיד השידור הישראלי

צליל: אז לפני כמה שבועות דיברנו על הפריון הנמוך של העבודה בישראל. והיה לנו רעיון.

דנה: כן. חשבנו - אולי נשאל את האנשים עצמם: מה מפריע לכם לעבוד.

צליל: ובאמת שאלת אותם.

דנה: נכון, שאלתי הרבה אנשים מכל מיני ענפים, וגם את חברי קבוצת הפייסבוק שלנו חיות כיס. אם שואלים אתכם: מה הדבר שפוגע בפריון העבודה שלכם. מה גורם לכם לצאת מהעבודה בסוף היום בהרגשה של "לא הספקתי היום כלום". תגידו אתם.

צליל: והתשובה היתה…

דנה: היו שתי תשובות שחזרו על עצמן כל הזמן.

צליל: טוב אי אפשר לעבוד ככה. בואי נחזור לאולפן.

דנה: טוב.

*


דנה: היי, אתם על חיות כיס

צליל: כן כבר אמרת את זה

דנה: נכון סליחה. זה מה שקורה כשמפסיקים לעבוד על משהו באמצע ומתחילים שוב. בכל מקרה השבוע אנחנו הולכות לדבר על מה שהכי מפריע לנו לעבוד.

צ: ובפרק הזה במקום לדבר על פרודוקטיביות ופריון מלמעלה, מרמת המאקרו, החלטנו לעשות את זה מלמטה.

ד: לשאול אנשים מה הדבר שהכי פוגע בפרודוקטיביות שלהם והכי מפריע להם לעבוד:


גבר: מה שהכי מפריע לי זה הרעש באופן ספייס

אישה: אנחנו באופן ספייס שיושבים בו שישה אנשים, כולנו עושים שיחות עבודה, זה בלתי אפשרי להתרכז

אישה 2: עבדנו באופן ספייס צפוף בקטע בלתי אפשרי…

אישה 3: מעל הראש שלי היה חלל אחד ויחיד שפנה למסדרון, המנכ"ל היה עובר שם ומציץ לי במסך המחשב


צליל: בקיצור: חללי עבודה גרועים.

השיח הזה עורר פשוט אמוציות עצומות מכל מי שדיברנו איתו כמעט. וזה מובן. זו אולי בעיית עולם ראשון, אבל חלל עבודה עמוס ורועש גורם לך להרגיש שנותנים לך משימה בלתי אפשרית: הנה העבודה שלך, הנה שום תנאים אפילו סבירים לעשות אותה כי הממ פשוט לא חשבנו על זה, בהצלחה.

דנה: אני חושבת שכל חללי העבודה הגרועים גרועים בדרכם.

צליל: וכל חללי העבודה הטובים טובים בדרכם?

דנה: אין לי מושג, בחיים לא עבדתי בחלל עבודה טוב. היו מקומות שעבדתי בהם שפשוט היו מדכאים - בלי חלונות, בלי אור, בלי אוויר.  היה מקום שעבדתי בו שנה וחצי והיה לי שולחן בעומק 20 ס״מ. וכמובן היה את הקומה שעבדנו בה בכאן כלכלי.

צליל: היה שם חוסר פרטיות פשוט מצלק, אובדן צלם אנוש

דנה: זה נשמע מאוד כבד, אבל אני רוצה להסביר למאזינינו: זאת הייתה קומה ענקית, כולה אופן ספייס, בלי קירות בכלל, שעבדו בה בהתחלה כל עובדי הרדיו, כל עובדי המחקר, כל עובדי מחלקת הפרומו. אפילו ברגעים מאוד-מאוד קשים או אינטימיים של כל אחד מהצוותים האלה - נגיד, ויכוחים, או עובד שמחליט לעזוב, או סתם מישהו שרוצה רגע להתבכיין, הכל היה חשוף לחלוטין לכל עשרות העובדים בקומה הזאת.

צליל: לפני כן יצא לי לעבוד באופן ספייס שבו פשוט לא היה אור יום. זה היה חלל פנימי מוקף במשרדים עם דלתות סגורות.

דנה: הבכירים לקחו את כל האור ולזוטרים לא נשאר!

צליל: ממש ככה. הייתי מצמידה את הראש לחלון באוטובוס בדרך לעבודה כי ידעתי שלא אראה אור שמש עד הפסקת הצהריים. בחדרים מסביב ישבו אנשים שלא רצו להפריע לשותפים שלהם למשרד עם שיחות עבודה, אז כל פעם שלמישהו היה טלפון הוא יצא למסדרון - ודיבר על הראש של העובדים באופן ספייס. אגב, באחד המקומות שעבדתי בהם ניסיתי להבין מי החליט להושיב מאה אנשים באולם אחד ולצפות שהם יעבדו. התשובה היתה: אב הבית. פשוט סגרו קומה ומילאו אותה בשולחנות ויאללה. אף אחד לא נדרש לשיקול דעת בעניין בשום שלב.

דנה: ואת מאוד מרחמת על עצמך וחושבת שיש לך מזל רע במיוחד, אבל זה לא נכון.

שרון טוקר: אין כמעט אדם שאני פוגשת ומספרת לו מה אני עושה ולא אומר לי את חייבת להכניס אותי למחקר שלך. אין. זה פשוט לא קורה תנאי העבודה הם הרבה פעמים קשים, בלתי אפשריים, ואנחנו מרגישים לכודים.

דנה: זאת פרופסור שרון טוקר, היא חוקרת לחץ ושחיקה ונחזור אליה בהמשך.

צליל: אבל רגע. איך הגענו למצב הזה? למה תנאי העבודה שלנו כל-כך גרועים?

משרד בסוף המאה ה-19 בארצות הברית. בית חרושת לניירת

דנה: המשרד כחלל עבודה נולד בראשית המאה השמונה עשרה. די מהר הוא התפשט ברחבי העולם. בארצות הברית התפתחו משרדי ענק, שהיו צמודים לבתי חרושת או לעסקים חקלאיים, וטיפלו בניירת שלהם. בספר Cubed, שמוקדש להיסטוריה של המשרד, כותב ניקיל סבל שהרעיון היה ליצור מין בית חרושת לניירת. ובאמת, בתמונות מסוף המאה ה-19, המשרדים בנויים בצפיפות של פס ייצור במפעל. רוב החדר מיועד לעבודה השוטפת, ויש בו שולחנות ארוכים ארוכים שליד כל אחד מהם יושבים חמישה או שישה בני אדם. אגב רוב העובדים במשרד הן עובדות, לנשים לא היו הרבה אפשרויות אחרות. הן יושבות בצפיפות שמתאימה למיון כותנה או להרכבת צעצועי עץ, והן כותבות: לכל אחת יש ערימה של דפים להעתקה, לסידור, לכתיבה מחדש. בצד יש כמה חדרים המיועדים למנהלים. זה נראה כמו הגיהנום בהתגלמותו.

צליל: מתישהו זה כבר לא התאים. בין המאה ה-19 למאה ה-20 אופי העבודה שאנחנו עושים במשרדים השתנה דרסטית. משרד הוא כבר ממש לא רק מקום שבו מעתיקים דפים או שומרים רשומות. במשרדים מייצרים רעיונות - תחשבו למשל על משרדי ממשל, פרסום, תקשורת, תיכנות או פיננסים, והרשימה באמת אין סופית. והאופי החדש של העבודה דרש סוג חדש של משרד

דנה: באלף תשע-מאות חמישים וּשמונה, שני אחים גרמנים, ארבהרד וולפגנג שנל, טבעו את המונח ״נוף משרדי״- או בגרמנית, Bürolandschaft. האחים שנל עבדו בחברת הרהיטים המשפחתית, שהייתה שייכת לאבא שלהם. הם חשבו שצריך לתכנן את המשרד כמקום שמעודד רעיונות. הם המציאו חלל משרדי שיווני, לא היררכי, שמעודד תקשורת. חלל שבו השולחנות לא בטור, אלא פונים אחד לשני, במין ערבוביה כזאת. חלק מהשולחנות פשוט מאוד גדולים ועגולים, או מרובעים, ובכל מקרה מיועדים להמון אנשים שיושבים יחד פנים אל פנים. בחלל של האחים שנל אין שום דלתות, אין הפרדה בין בני אדם ואף אחד לא יושב בחדר נפרד. בשם השיווניות. ואנשים שנאו את זה. תראי הנה תוכנית הבניה של הנוף המשרדי.

צליל: ואו אני ממש יכולה לשמוע את הזמזום שעולה ממנה.

דנה: כן,  ב-1958 לאנשים כבר היו טלפונים, והטלפונים לא הפסיקו לצלצל, ואנשים הקלידו נורא נורא חזק על מכונות הכתיבה שלהם, והמהמו תוך כדי, ועישנו סיגריות - בקיצור, הרעיון של האחים שנל לא ממש תפס.

צליל: אבל זה די נראה כמו החללים שכולנו עובדים בהם. חוץ מהסיגריות.

דנה:  נכון, אבל ייקח עוד איזה 40 שנה עד שזה יחזור. <פאוזה> בינתיים, אף אחד לא היה מרוצה מהנוף המשרדי, וזה נתן פתח לבחור בשם רוברט פרופסט, שעבד בחברת הריהוט היוקרתית הרמן מילר. פרופסט ניסה כל מיני כיוונים. אחרי גרסה מוקדמת שנקרא אקשן אופיס 1 - הוא המציא את משרד הפעולה2, אקשן אופיס2 ב-1968. במשרד כל עובד קיבל עמדה שמוגנת משלושת צדדיה בקירות נמוכים, מחופים בבד. קובייה לכל עובד. יכול מאוד להיות שעבדתם פעם באקשן אופיס 2, או בשמו המוכר יותר - קיוביקל.

הנוף המשרדי. זמזום מחריש אוזניים

צליל: כבר ב-1970, סמנכ״ל העיצוב של הרמן מילר, ג׳ורג׳ נלסון, אמר - אני מצטטת: ״הקיוביקלז פוגעות בצלם האנוש של העובדים, הן טובות רק למתכננים שמנסים לדחוס כמות גדולה ככל האפשר של מתים מהלכים, זומבים תאגידיים, לחדר אחד. יש לזה שוק ענק״.

דנה: והעובדים באמת שנאו את הקיוביקלס. תראי איך מתייחסים אליהם בסרטים. במטריקס יש סצינה שלמה שבה ניאו מנסה לברוח בין הקיוביקלס לפני שאייג׳נט סמית׳ יתפוס אותו. באופיס ספייס - הסרט הכי טוב בעולם - יש סצינה שבה הגיבור פשוט מפיל את הקיוביקל בעזרת מקדחה. דילברט - טוב, כל דילברט זה רק קיוביקלס. הרשימה באמת אינסופית. הקיוביקלס העליבו את העובדים. הן יצרו נוף עגום של ריבועים אחידים, אפורים או חומים. זה היה מראה שרמז שגם העובדים כולם זהים וּבָרי החלפה כמו ציוד משרדי. הקיוביקלס הפכו להיות מזוהות עם מקום עבודה גרוע, עם בירוקרטיה רוצחת נשמה, עם אחידות, אפילו עם כשלון.

צ: אבל האמת דנה, שכשמסתכלים על התמונות של האקשן אופיס 2, האבטיפוס של הקיוביקלס, זה נראה די שונה ממה שאנחנו מכירים היום.

ד: נכון. כי עם הזמן העיצוב של הקיובס השתנה והלך ונעשה מינימליסטי. אם פעם היו פינות עבודה שמוקפות במין קירות ארעיים, אחר כך הם הומרו במחיצות שמפרידות את השולחנות אחד מהשני, שעשויות מפורמייקה או פלסטיק שקוף. המחיצות האלה נותנות תחושה של פרטיות אבל לא מבודדות מרעשים. גם החלל לכל עובד הלך והצטמצם.

צ: זה נכון. כשאני חושבת על זה בעבודה הראשונה שלי היו לי שולחן פינתי גדול לעצמי, עם מקום לספרים, לניירת ולמחשב. היום זה בערך חצי. עמדת מחשב קטנה וזהו.

ד: בעשור האחרון קרה עוד שינוי.

מארק צוקרברג: היי, זה הלייב ווידיאו הראשון ממפקדות פייסבוק. עברנו לכאן לפני כמה חודשים. אתם יכולים לשים לב שהכל פה אופן-פלאן, מה שמגביר שיתוף פעולה ותקשורת ומגביר את היעילות.

כמו שצוקרברג אומר, האופן ספייס נהיה שם דבר בחברות הייטק. זה קרה כי הקיוביקלס נעשו כל כך כל כך שנואות, ולכן כל מי שרצה למשוך עובדים צעירים ומגניבים חיפש משהו אחר. וככה נולד דבר הרבה הרבה יותר גרוע מקיוביקלס - המשרד הפתוח, או באנגלית, אופן פלאן. בעברית אנחנו מכנים את הכל "אופן ספייס", אבל שימו לב להבדל: בניסיון להיפטר מהקוביות האחידות וליצור משרד יותר אנושי ומעניין ופחות מנוכר, הורדנו את מה שהיה הסמל של הדיכאון של הקיובס. ההפרדה הזאת. כולם יושבים סביב שולחן אחד בלי שום חוצץ ביניהם. ממש כמו במאה ה-19.

צליל: אם הקיוביקל היתה סמל כל מה שמשעמם ומדכא בחיי העבודה, המשרד הפתוח היה כל מה שמגניב.

בספר disrupted מתאר דן ליונס את עבודתו בחברת הסטארט-אפ האופנתית "האבספוט" בבוסטון: חלל משותף ענק, מלא בשולחנות עם כל מיני סוגים של כיסאות, כורסאות, ספסלים וכדורי פיזיו, כשבחלל הזה יושבים כולם, מהמתמחים עד המנהלים הבכירים. מי שרוצה לנהל שיחה פרטית צריך לסגור מראש את אחד מחדרי הישיבות שבבניין - וגם להם יש קירות שקופים.

גם בסרט החמוד "המתמחה", שבו אן האתוויי היא הבוסית של רוברט דה-נירו בסטארט אפ שהיא מקימה, יש משרד יפהפה שכולו חלל אחד עם שולחנות משותפים ארוכים ולפטופים, והמנכ"לית רוכבת על אופניים בין שולחן לשולחן.

דנה: באמת, אין מה להגיד, משרד פתוח מצטלם נהדר, וגם מאפשר לממש מלא קפריזות יצירתיות.

צליל: ובאיזשהו אופן מסתורי הטרנד הזה גם נורא מסתדר עם המספרים: לפי חישוב של מגזין פורבס, קיוביקל עולה בערך 3,000 דולר לכל עובד. ישיבה בשולחנות ארוכים, כלומר - באופן ספייס, עולה בסביבות 1,200 דולר לעובד.

דיכאון בקיוביקלס. מתוך Office Spce

דנה: וּכְמו הרבה דברים בשוק העבודה, גם במקרה של חללי עבודה פתוחים הטרנד מתחיל בחֶבְרוֹת ההייטק ומחלחל לענפים אחרים בגרסה זולה יותר. 70% מהאמריקאים עובדים באופן ספייס, עם הפרדה כלשהי בין השולחנות או בלי. וזה כבר לא אופן ספייס עם ספות ומגלשות וכדורי פיזיו וברזי בירה. מה שעולם העבודה למד מפייסבוק וגוגל זה שאפשר להושיב את כולם בחלל אחד, שיש בו כמה שולחנות שאפשר להכניס, ומחשבים, בלי קירות. וזהו.

דיברתי בשבועות האחרונים עם מעצבים שעובדים באופן ספייס, עם אדריכלים, מתכנתים, אפילו מדענים. אלה מקצועות שמצריכים הרבה ריכוז ולא כל כך הרבה שיתוף פעולה. אצלנו בתאגיד למשל עורכים וידאו וסאונד באופן ספייס - דברים שפעם היה מקובל לעשות בחדרי עריכה. באנגלית אפילו קראו לזה editing suite

צליל: בעיתונים פעם היתה חלוקה שכתבים יושבים באופן ספייס, ועורכים, שצריכים קשב ארוך יותר כדי לצלול לכתבה, יושבים במשרד - אבל היום כולם יושבים באופן ספייס.

התוצאה של זה היא שהדבר שעובדים כמהים לו יותר מכל הוא שקט.


כנרת: באופן ספייס יותר קל להפריע לך. באופן ספייס יותר קשה לפתור בעיות - get a room? קחו לכם חדר? זה לא טריוויאלי באופן ספייס. ואפילו לעזור לעצמך להיאסף ולהמשיך הלאה. אין לך מיכל. הכמה דקות להבין מה הולך ולהמשיך הלאה. לאו דווקא בקונטקסט של עבודה - זה יכול להיות מול לקוח קשה, זה יכול להיות מול מקרה מסובך או אכזבה - לא משנה מה, אין לך מקום להירגע בלי להיות נצפה, כל הזמן


זאת כנרת רוזנבלום. היא סופרת ויועצת ארגונית ויש לה את הבלוג המגניב היחיד בעברית על ייעוץ ארגוני, רווחים.

כנרת:  ואין במשרדים ולו מקום אחד שבו אפשר לבכות בשקט כי גם בשירותים שומעים הכל. לפעמים זאת הסיבה שאנשים מעשנים, כי אנשים זה נותן להם סיבה לצאת פעמיים  שלוש ארבע חמש פעמים ביום - לצאת לעשן ולמצוא נתיב מילוט.

זה לא נותן לאנשים את המקום להיות לא תמיד בפרונט, כולל בארוחות צהריים שקורות באופן ספייס. אתה תמיד חלק מ, תמיד צריך פסאדה, כמעט בלי מקום להרפות

ד: במקום הקירות של המשרדים קמו קירות בלתי נראים של כללי ההתנהגות באופן ספייס. תראי למשל את הכתבה הזאת שפורסמה באתר אולג'ובס: איך לשרוד באופן ספייס, כולל סקר שבו 67% מהגולשים אמרו שהם לא רוצים לעבוד באופן ספייס.

צליל: למדי אותי

דנה: זה מתחיל בהצעה ההגיונית לקנות אוזניות איכותיות, ממשיך להמלצה לדאוג לניקיון העמדה שלך בכוחות עצמך, עם כזה תרסיס חלונות ומגבונים. אחר כך הם ממליצים להתאבזר בכרבולית שתהיה אך ורק במשרד - אגב, אני רק מדמיינת את הכרבולית ונהיה לי סקביאס - ואם הדברים נעשים ממש קשים, פשוט לצאת לסיבוב. לקחת את הפגישה שלך לטיול ברחוב.

צ: יצא לי.

ד: ויש עוד מלא כתבות כאלה: בגרדיאן קראו לאופן ספייס ״גיהנום״, במאקו קראו לו סקסיסטי, בווג אמרו שאופן ספייס מוציא את הגרוע ביותר מאנשים, בוושינגטון פוסט הכותרת היא ״משרד פתוח הוא גרוע כמו שחשבתם״. בפורבס היתה כתבה "ביי ביי קיוביקל" ושנתיים אחר כך - "תחזירו את הקיוביקל". האופן ספייס גרם לאנשים להתגעגע לקירות המלאכותיים השנואים והמנוכרים.

צליל: אבל יש ללהיות ביחד צדדים חיוביים, כמו שצוקרברג אמר - לפחות אפשר לדבר עם אנשים.

ד: מכירה את זה שאת יושבת באופן ספייס ורוצה לשתף פעולה עם הקולגה שיושב שני שולחנות ממך אז את קוראת לו

צ: רום

ד: והוא לא שומע אותך, ואת קוראת יותר חזק

צ: רום. רום. רום. רום. רום!

ד: ואז את מנופפת בידיים כדי להיכנס לו לשדה הראייה בזמן שהוא באוזניות.

צ: הייי! הלוווו!

ד: ובסוף את שולחת מייל.

ובאמת, האם אפשר להאשים את רום על זה שהוא מתעלם ממך? כל האופן ספייס הזה ממש מונע ממנו להתרכז, וזה נעשה כל כך גרוע, והגעגועים לקיוביקל כל כך חונקים את הגרון, עד שהשנה פנסוניק המציאה קיוביקל אישי שמתלבש על הפנים שלך.

צ: את רצינית?

ד: מאה אחוז. קוראים לזה wearspace. זה מזכיר מאוד כיסוי עיניים של סוסים, רק שהוא מיועד לבני אדם. הדבר הזה נראֶה כמו מסכה, שמקיפה את כל הראש, למעט איזור העיניים. המסכה מאפשרת חסימת רעש באופן מושלם וגם מגבילה את שדה הראייה שלנו כדי לצמצם את האינטרקציה הבין אישית. ואם זה נשמע מפחיד ודיסטופי, זה נכון. אבל אנחנו כל כך מתוסכלים מהניסיון להתרכז עד שאנשים אשכרה קונים את המסכות המוזרות והדיסטופיות האלה - והולכים לעבוד בחללים פתוחים ובמקום לצעוק על מישהו - אנחנו שולחים מיילים.

צ: אז המשרד הפתוח והמגניב לא הביא שום תועלת בעצם.

ד: זה גם מגובה מחקרית. מחקר שערכו השנה חוקרים מאוניברסיטת הארוורד - איתן ברנשטיין וסטיבן טורבן - יצא לברר עד כמה זה נכון. עורכי המחקר עשו דבר מאוד פשוט: הם לקחו שתי חברות אמריקאיות גדולות שהחליטו לעבור למשרד פתוח, ובדקו עד כמה זה עזר להגברת התקשורת הבין אישית. כדי לבדוק את זה, החוקרים אשכרה חיברו לעובדים חיישנים שהגיבו לכל אינטרקציה פנים אל פנים שהייתה להם עם עובד אחר בחברה. המסקנות היו חד משמעיות: מרגע שעברו למשרד פתוח, העובדים תקשרו אחד עם השני הרבה פחות - לא הרבה יותר - מאשר קודם לכן. החוקרים מצאו ירידה של כשבעים אחוז בתקשורת פנים אל פנים אחרי המעבר למשרד פתוח, ועלייה של 67% בשימוש במיילים.

צליל: אז כל הסיפור הזה שאופן ספייס מעודד שיתוף פעולה ושיח הוא פשוט לא נכון?

דנה: לגמרי. בדיוק ההפך. איך זה ייתכן? אולי כי בחלל עבודה פתוח לחלוטין אתה לא רוצה להראות כמי שעומד ומפטפט כל היום. אתה מעדיף להסתכל לתוך המחשב שלך, גם אם הוא פתוח על וואטסאפ ווב דרכו אתה מתקשר עם הקולגה שמולך.

צליל: וזה יוצר עולם חדש לגמרי של בעיות.

ניאו נמלט מהקיוביקל בסרט מטריקס, 1999. גם הטכנולוגיה מכבידה עלינו

שרון: פעם אם רצית לבקש משהו מעובד היית צריכה להרים את הישבן מהכיסא, לגשת אליו, לתת לו נייר שהכנת או להכתיב לו וכל התהליך היה קצת יותר איטי . היום זה נורא קל -

דנה: זאת פרופסור שרון טוקר מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. שמענו אותה בפתיח.

שרון: את פשוט מקלידה בוואטסאפ הדו״ח הזה לא מספיק, אולי תוכל לייצר לי עוד שני  דו״חות. או לראיין היום עוד שלושה אנשים. או לעשות כך וכך. והמון אנשים מרגישים נוח לפנות ולבקש המון דברים - הכל מאוד מאוד זמין. מייל, וואטסאפ. ברגע שאת לא צריכה להסתכל לאדם בעיניים ולהגיד לו תשמע אני רוצה שתעשה את זה מחדש אלא פשוט לשלוח מייל לא פרסונלי הרבה יותר קל לבקש עוד מטלה. כי שלחת שורה. מבחינתך, הכל בסדר.

פרופסור טוקר חוקרת לחץ ושחיקה - והיא גם מאיירת. המשרד שלה נראֶה בדיוק כמו שאתם מדמיינים שמשרד של מומחית ללחץ ושחיקה נראֶה: יש לה אוסף של בובות עצלנים, החיה, לא בני האדם. יש איזור ישיבה עם כורסאות נוחות, ויש שולחן שאפשר לעבוד עליו תוך כדי צעידה על הליכון. ומה שהיא מדברת עליו תואם בדיוק את התלונה השנייה הכי נפוצה שקיבלנו כששאלנו אנשים מה מפריע להם לעבוד.

גבר: הדבר שהכי משגע אותי בעבודה, חוץ מכשמתקשרים אליי, זה כששולחים לי מיליון הודעות בוואטסאפ. היי. ומחכים. למה אתם מחכים, שגם אני אגיד היי? תגידו מה אתם רוצים!

גבר 2: הייתה לי לקוחה שהייתה בעת ובעונה אחת שולחת מייל, מסמסת ומתקשרת לוודא שהמייל הגיע ואז ישר מוציאה מייל עם המשימה הבאה

אישה: אם אני מצליחה לעשות סדר במיילים, מהרגע שהוואטסאפ נכנס זה אבוד. ועכשיו יש לי לקוחה שמתעקשת לתת הוראות בהודעות קוליות, מאוד קשה לעקוב אחרי זה וזה גם עושה תחושה של דחיפות.

האנשים האלה מתארים בדיוק את מה ששרון מדברת עליו. אנחנו לא יכולים לעשות את העבודה שלנו כי אנחנו מוצפים כל הזמן מכל הכיוונים, בעוד ועוד הודעות.

צליל: את יודעת שפעם היו מתקשרים בעבודה בעיקר במייל?

דנה: אני זוכרת משהו, כן.

צליל: וזה היה מאוד עמוס ומאוד מסורבל. היית הולכת לשירותים וכשהיית חוזרת היו לך שמונה מיילים חדשים. אבל היום זה לא ככה. יש גם מיילים, פחות, אבל יש ממש ממש הרבה הודעות וואטסאפ.

דנה: כן. אני זוכרת שבהתחלה וואטסאפ עוד הייתה אפליקציית מסרים חברתית. או שהיו בה רק קבוצות עבודה לתיאום פגישות וכאלה. אבל מאז שיש וואטסאפ ווב כל תקשורת העבודה שלי ושל אנשים שדיברתי איתם עוברת בוואטסאפ 24/7.

צליל: לילה אחד שכבתי במיטה ועברתי על הוואטסאפ וספרתי כמה הודעות עבודה שלחתי באותו יום.

דנה: נו

צליל: הפסקתי לספור ב-300.

כנרת: אם אני צריכה באופן מיידי - תשלחי לי איזה קישור. בקטנה, נכון? זה לא רציני. שלפי לי איזה מסמך 12:10  כשיש לך זמן, כלומר עכשיו, כלומר אתמול.

צליל: כן זה נכון. אבל מה לגבי לסגור את כל זה לשעה-שעתיים, לסיים את המשימה שלך בלי הפרעות, ואז לעשות את כל הדברים האלה שלוקחים שתי דקות?

דנה: לא תמיד אפשר. בואי נגיד שזה תלוי מי מבקש את הדברים הקטנים האלה.

כנרת: צריך להסתכל על אנשים ולראות את שפת הגוף שלהם כשמתחיל ההיבהוב עם השם של הבוס זה מאלף, מאלף לראות את הדבר הזה. זה מאוד מאוד מלחיץ. קשת שלמה של מחשבות ורגשות עוברת בהם, דרך - אני אענה לו. לא אענה לו. אם לא אענה לו, מה אגיד אחכ שלא עניתי לו? לא, אני רק אענה לו לשניה, רק אשמע מה הוא רוצה, לא, רק אענה לשניה,ופשוט רואים את הקשת ממש עננה שעוברת, ולהחזיר אחכ לשיחה או למצב, לסטייט אוף מיינד, זה מאוד קשה, וזה תמיד מתערב. ובמובן הזה זה כמו לראות שידור טלוויזיה עם הפרעות בשידור, כל הזמן, וחלקן הן רגשיות. מעמיקות. לא רק רעש סטטי.

דנה: גם אם המשימה עצמה לוקחת 30 שניות, החזרה הרגשית למצב של עבודה לוקחת יותר זמן. ויש עוד עניין. כל העבודה דרך רשתות חברתיות לא גורמת לנו רק לעבוד לאט יותר, אלא גם פשוט לעבוד יותר.

שרון: אני אקבל מייל מהמנהלת שלי שגם עונה לי בערב, למעשה אגיב לה ב-11 בלילה, היא תגיב ב-12 ודברים שהיו אמורים להיעשות יום למחרת נעשו באותו הערב. זה יוצר מצב שכמות המשימות נהיית לא הגיונית, כי אנחנו עושים עוד ועוד ועוד. אז הטכנולוגיה מאפשרת לנו פשוט לעשות יותר ולצבור יותר ויותר משימות בפרק זמן שהוא פשוט כבר לא הגיוני.

דנה: לפי שרון, להתכתב מסביב לשעון פשוט מגביר את כמות המשימות שעומדות על הפרק.

צליל: אז בעצם כשאני מרחיבה את שעות העבודה שלי ועונה למיילים ולוואטסאפים בלילה, אני מרגישה שאת מורידה משימות מהשולחן, אבל אני לא - אני מייצרת עוד עבודה לאנשים אחרים, ונפח העבודה של כולנו גדל.

דנה: בדיוק. נציב קבילות החיילים היוצא, האלוף יצחק בריק, פירסם דו״ח שבו הוא מנה את כל הדרכים האיומות שבהן תקשורת מבוססת וואטסאפ יוצרת ברדק אצל מפקדים צעירים ולא מאפשרת להם להבחין בין פקודות חשובות יותר לפחות. העניין הוא שזה תהליך שקורה מאז המיילים. הנה סיפור שקראתי אצל קאל ניופורט. ניופורט חוקר ומרצה למדעי המחשב וגם כותב הרבה על מה הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים עושים לפרודוקטיביות שלנו. אם בא לכם להיגמל מרשתות חברתיות, תעשו עליו גוגל. בכל מקרה, במאמר שפירסם בהרוורד ביזנס ריוויו, ניופורט כתב על IBM, ענקית הטכנולוגיה, שבתחילת שנות ה-80׳ הייתה בין החברות הראשונות בעולם לפתח מערכת מיילים פנים ארגונית. מאחר שזה לא נעשה בעבר, לא היה לibm על מה להסתמך, והם התחילו לתכנן את המערכת מאפס. אז כדי להחליט על נפח תיבת המייל שלהם הם עשו הערכה מאוד מדויקת של כמות התקשורת במשרד. כמה פעמים אנשים התקשרו זה לזה. כמה פעמים הם ניגשו למשרד של מישהו, או נעצרו לדבר במסדרון, או שלחו מזכר. ואחרי שהם ניתחו את כל התקשורת במשרד, ב-IBM הקצו עשרה מיליון דולר לבניית שרתים למערכת המייל הפנים ארגונית החדשה שלהם. הם הקצו לזה הרבה כסף כדי לוודא שזה יעבוד מצוין.

צליל: נשמע מדהים

דנה: לקח למערכת שבוע לקרוס.

כל המחקר המדוקדק והיעיל שנעשה - היה לא רלוונטי לכמות המלל שאנשים העבירו ביניהם במייל. זה אומר שכשיש אופציה לתקשר אנשים לא ישתמשו בה כדי לקצר את שעות העבודה שלהם, אלא כדי לתקשר יותר, וככה יעמיסו על עצמם ועל אחרים עוד משימות.

צליל: אבל יש לי שאלה. התחלנו את הפרק הזה בשיחה על פרודוקטיביות, לקבל 300 הודעות ביום זה אולי לא כיף, אבל זה נשמע לי יותר יעיל מאשר לקום וללכת למשרד של הבוס שלי כל פעם שאני רוצה לשאול אותו משהו. זה לא משפר את הפרודוקטיביות?

דנה: תשמעי מה שרון אומרת על זה:

טוקר: העולם הטכנולוגי של היום מזמן לנו המון סיבות לעוד עומס. עומס יכול להוביל להרגשה טובה של הספקים, של הישגים. דדליין זה משהו שמאוד תורם לפרודוקטיביות שלנו, אבל לאורך זמן אם העומס הזה קיים ובעצם הופך להיות כרוני, זאת אומרת לא משנה כמה תתאמצי תמיד תהיה עוד מטלה אחת אחרי שתסיימי את המטלה הזו, קצת כמו סיזיפוס, שמנסה לגלגל את האבן במעלה ההר, ותמיד יש עוד דברים שצריך לעשות - אז מתחילה להתפתח תשישות. עומס שווה שחיקה אם הוא כרוני.

דנה: זאת אומרת - כן, יכול להיות שבחצי שנה או השנה הראשונה שלך בעבודה עם הוואטסאפ צמוד והמיילים באמצע הלילה יהיה לך הספק מדהים. אבל אז הוא עלול לרדת מהר.

שרון ערכה מחקר גדול בשיתוף הפרקליטות על שחיקה ועומס בעבודה ואלה היו התוצאות שלו: כמעט כל עובדי הפרקליטות דיווחו על לחץ מתמשך בעבודה, בין היתר כתוצאה מהתקשורת האינסופית שהטכנולוגיה מזמנת לנו. כתוצאה מהלחץ המתמשך,  20% מעובדי הפרקליטות חושבים לעזוב את מקום העבודה שלהם לעיתים קרובות או קרובות מאוד. פרופסור טוקר העירה שיש מידה מסוימת של אומץ בחשיפת הנתונים האלה מצד הפרקליטות - בסך הכל, הם היו יכולים להמשיך להתנהג כאילו הכל כרגיל. אבל הם בחרו לחשוף אותם. ובעקבות תוצאות הסקר, הודיע משרד המשפטים כי יאמץ אמנה למניעת שליחת מיילים אחרי שעות העבודה.  אגב, בסקר שערכנו עבור פרק 76 של חיות כיס, על שעות הפנאי, השיבו 63% מהנשאלים, שהם עובדים גם מהבית, אחרי שעות העבודה.

דנה: אני חייבת להודות שאיך ששרון מתארת שחיקה נשמע מאוד מאוד מאוד מוכר, למרות שהשחיקה שהיא מתארת מגיעה אחרי 40 שנות עבודה

איך נראית שחיקה?

שרון: שחיקה באה לידי ביטוי בשילוב של שלושה רכיבים. קודם כל הרגשה רעה. התחושה היא שלילית. וזה שילוב של תשישות פיזית - קמה בבוקר עייפה, שאין לך אנרגיה, כאילו שלא ישנת בלילה. תשישות קוגנטיבית - חשיבה קופצנית, קשה לי להיזכר בדברים. לא מרוכזת. ותשישות שהיא בין אישית - אני עייפה רגשית, אין לי כוח להראות חום לאנשים אחרים, אני בעיקר רוצה לסגור את הדלת ושלא יפריעו לי.

צליל: אז בעצם מה שקרה זה שעברנו לחללי עבודה שאי אפשר לעבוד בהם, ואז ניסינו לפצות על זה על ידי זה שנשלח וואטסאפים ומיילים, וזה הפך את הכל לעוד יותר גרוע?

דנה: כן.

צליל: מה שאני לא מבינה הוא איך יכול להיות שזה ככה. בסדר, אני יכולה להבין, בצער, שלמקום העבודה לא אכפת מהרגשות שלנו ומחיי המשפחה שלנו. אבל צריך להיות עיוור כדי לא לראות מה הנזק של זה עבור מקום העבודה עצמו. האם לא משתלם לכל החברות האלה, אפילו בשביל שורת הרווח שלהן - פשוט לבנות קירות?

דנה: לא. כבר דיברנו על זה שמשרד פתוח זה דבר הרבה הרבה יותר זול מקיוביקלס, וגם קיוביקלס זולות בהרבה ממשרדים. שאלתי את רענן שטרן ממשרד האדריכלים ראסט. והוא אמר שזה מאוד מאוד משתנה ממקום למקום. אבל בגדול, העלות של בניית חדרים נפרדים מול אופן ספייס:

רענן: אנחנו מדברים על עבודה שתעלה בין 10-20 אחוז תוספת יותר ובנוסף לזה מחיצות ואלמנטים שיוסיפו עוד כמה אלפי שקלים לכל יחידת חדר כזאת

דנה: ואגב, רענן אמר לי שיש אינספור דרכים לעשות אופן ספייס מאוד נוח, עם אקוסטיקה טובה, בין היתר בעזרת שימוש בטקסטיל, בוילונות, בבחירת סוגי רצפות ותקרות, אפילו בגופי התאורה. אבל הפתרונות האלה יקרים מאוד, ואנשים חוסכים עליהם.

צליל: אוקיי, אבל מה עם הטווח הארוך? זו לא השקעה משתלמת לטווח הארוך? יעלה להן כסף לבנות אבל העובדים יתנו יותר.

דנה: זה כבר קשור לשינויים אחרים שקרו בעולם העבודה במקביל לוואטסאפ ולקיוביקלס. גם אם המנהל יחליט לשכנע את המנכ"ל ולהשיג תקציב ולהרים קירות כדי שהעובדים יהיו מרוצים - עד שהוא יעשה את זה, העובדים האלה כבר לא יהיו שם. אפילו המנהל עצמו כבר לא יהיה שם.

שרון: ארגונים אומרים לי ולפעמים בצדק - אוקיי, נכון, קשה לעובד, אבל בסדר, אם יהיה לו קשה מדי הוא יעזוב ועובד אחרי יתפוס את מקומו. וזה נכון - באמת עובד אחר יתפוס את מקומו. עובדים וארגונים פחות מרגישים מחויבות זה כלפי זה. די ברור מבחינת החוזה הפסיכולוגי שהעובד לא בהכרח ישאר בארגון הרבה מאוד שנים. ולכן הארגון אומר בסדר,נכון, העובד שלי בן 25, יכול להיות שהוא יפתח התקף לב בגיל 45 אבל היי, הוא לא יהיה אצלי בגיל 45. ולכן הוא לא בהכרח ידאג לו. וזה מאוד עצוב אבל זה קורה וזה דברים שאני שומעת.

מתוך הסרט הדירה, 1960. משרד פיתוח מהגיהנום

צליל: את יודעת, הזכרתי קודם כשדיברנו על המשרד הפתוח את הספר של דן ליונס, Disrupted? הוא כותב שם עוד משהו מעניין. הוא כותב שהעבודה בחברות הייטק נעשתה כמו גיוס לצבא. אתה נותן את הנשמה שנתיים-שלוש, מתאבד על המשימה, ואז אתה כל כך שחוק ותשוש שאתה מתפטר פשוט כדי לקחת פסק זמן. ואין לי מספרים שמוכיחים את זה אבל אני חושבת שזו בעיה שמזינה את עצמה. סביבת העבודה שוחקת את העובדים, הם מתפטרים ומתחילים מחדש, או מתפטרים ונוסעים לטיול במזרח. ומה שמקום העבודה לומד מזה הוא שאין טעם להשקיע בהם, כי הם ממילא באים למעט זמן, ואחריהם - יבואו אחרים.

דנה: אולי זו הסיבה שהשינוי מתחיל לקרות דווקא במגזר הציבורי

שרון:מה שקורה בארגונים ממשלתיים זאת התעוררות מדהימה בעיני כי עוד פעם המגזר הציבורי הוא עצום. הפרקליטות שגם עשתה מהלך ציבורי נפלא ובעקבותיו משרד המשפטים מתחיל לדאוג לאיזון בית עבודה לכל העובדים ועכשיו יכול להיות שיהיה מהלך כזה בכל משרדי הממשלה. כנראה

אני חושבת שהעולם דוחף לשם. העולם דוחף לשם והעובדים מתחילים לדרוש יותר התחשבות ויותר מענה לצרכים שלהם. עובדים אומרים אני לא מוכן לעבוד בתנאים כאלה. השינוי מגיע מלמטה.


דנה: טוב אז דיברנו הרבה על שחיקה ורגשות אחרים, ובכל זאת, כיוון שאנחנו תוכנית כלכלית, בואי נקשור רגע את הקצוות. פריון העבודה הנמוך בישראל הוא נושא שדיברנו עליו כמה פעמים בפרקים קודמים ודנו בכל מיני סיבות אפשריות לו.  פריון העבודה בישראל עומד על קצת יותר מ-37 דולרים לשעת עבודה. טיפה יותר מיוון. טיפה פחות מסלובקיה, הרחק מאחורי גרמניה, ארצות הברית וצרפת. אַחַד-עשר דולרים פחות מממוצע ה-oecd. ובדיונים על הפריון מדברים הרבה פעמים על בירוקרטיה, מוסר עבודה, טכנולוגיה ותשתיות, וכל הדברים האלה חשובים, אבל כששואלים את העובדים עצמם מה הבעיה זה מה שהם אומרים. הרוצחים השקטים של הפריון לדעתם הם האופן ספייס, האאוטלוק, והוואטסאפ.

אז כמה זה באמת משפיע על הפריון שלנו? האמת שאנחנו לא יודעים. אבל מה שהעובדים עצמם מספרים רומז שזה כן משפיע. במחקר של מחלקת הכלכלה באוקספורד, 53% מהנשאלים אמרו שהם פחות יעילים כשהם יושבים בחלל פתוח.

צליל: לפריון נמוך יש הרבה תוצאות כלכליות מצערות. אחת חשובה במיוחד לדעתי היא כמות השעות שאנחנו עובדים. לפני כמה חודשים היה ראיון ב-the marker עם קובי בר-נתן, הממונה על השכר באוצר. הוא אמר בראיון הזה: "כרגע אנו לא רואים איך קיצור נוסף יתמוך בפריון". מה שקורה בעצם זה שאנחנו מייצרים מעט מדי בכל שעה. אני חושבת שמכל מה שדיברנו עליו פה מצטיירת איזה תמונה מאוד מצערת וקצת חלמאית גם: הפריון שלנו ביום עבודה של 8 או 9 שעות נמוך. אז בניסיון להעלות אותו קצת אנחנו מוסיפים שעה עשירית ו-11, שהן כבר באמת לא יעילות. ככה אנחנו מגיעים לשבוע עבודה ארוך ומתיש שכל שעה בו שווה מעט.

דנה: בנימה מדכאת זו, אני רוצה להציע לך עוד כיוון מחשבה

צליל: בבקשה.

דנה: בשיחה עם כנרת רוזנבלום, היא הזכירה לי משהו מאוד מעניין. כולנו אוהבים להיות יעילים. כולנו רוצים להרגיש פרודוקטיביים. אבל פרודוקטיביות היא, בסופו של דבר, לא הדבר הכי חשוב בעולם.

כנרת: המיתוסים הגדולים מדברים על טעויות. על דברים נהדרים שצמחו מטעויות, מכישלונות. פרודו׳ לא מעודדת את זה. פרודו מצמידה, מעודדת אותנו להיצמד למה שיעבוד- הדבר הבסיסי שיעבוד וכמה שיותר. ולכן, מהזוויות השונות האלה פרודו יכולה להיות דבר טוב צריך לחשוד בה ולבדוק למי היא טובה ואת מי היא משרתת והאם זה טוב כל הזמן, לכולם ובכל עת.

אנחנו היינו חיות כיס - הפודקאסט הכלכלי של כאן.

אני דנה פרנק

אני צליל אברהם. את הפרק הזה ערך רום אטיק. עורך הסאונד שלנו הוא אסף רפפורט.

דנה: תודה מיוחדת הפעם למנור בראון ולשני טל שסייעו לתחקיר.

איך נראה חלל העבודה שלכם? אתם מוזמנים להיכנס לקבוצה שלנו בפיסבוק ולספר לנו.