הי, שלום, אתם על חיות כיס ואני דנה פרנק.

הכל התחיל בשבת חורפית אחת, וברצון אחד, למרק אחד. בחוץ ירד מבול. ארזתי את עצמי בפיג׳מה וּמגפיים והלכתי להביא בצל. ושם זה הכה בי: ארבעה בצלים, עשרה שקלים. הבצל  עלה לתשעה שקלים לקילו. כלומר, הוא עלה פי שלושה בתוך שבועיים.

אם נערבב את כל הצבעים בעולם, הם יהפכו בחזרה ללבן, לאור שהפירוק שלו יוצר את טווח הצבע שאנחנו מסוגלים לראות. באותו אופן, אם נערבב את כל האוכל שלנו ונמצה ממנו טעם אחד, זה לא לגמרי מופרך לחשוב שנישאר עם טעם של בצל. בצל מטוגן, מאודה, מוקפץ, חתוך דק דק. יש גם את הבצל הקריספי הזה שמגישים עם כבד קצוץ. כמעט ואין מאכל שלא מתחיל מבצל. הצירוף בצל + מתכון מביא בגוגל מספר דמיוני של ארבע מאות מיליון תוצאות. לפי משרד החקלאות, הישראלים אוכלים 8,000 טון בצל מדי חודש. במילים של איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג׳, איך ייתכן שמוצר בסיסי כל כך העפיל למחיר כל כך גבוה? זה לא הניח לי. אז עשיתי מה שכל אחד היה עושה - התקשרתי למכר שלי שיש לו איזה סופר

רמי זאת אני דנה מה שלומך?  

רמי: דנה ברוך השם מה שלומך

מצוין. אפשר לדבר כמה דקות?

רמי: כן כן

תגיד למה הבצל כל כך התייקר?

מכל הדברים הנהדרים בהגשת חיות כיס, להתקשר לרמי לוי עם שאלות מפגרות מנצח בענק. בכל מקרה, רמי אמר לי מה שכולם אמרו - בחדשות, במבזקים, בְּכֹל מקום:

רמי: כנראה שיש חוסר יש וירוס..

מיכל רבינוביץ ממהדורת כאן: מלחמת הבצל. מחיר הירק הפופולרי זינק, לכאורה בשל נגיף שפגע בו אנושות

רמי אמר שהבעיה הרבה הרבה יותר רחבה מהסופר שמתחת לבית שלי. יש מחסור עולמי בבצל. הוא נעלם. אבל למה? זה לא סיפק אותי. רציתי להבין באמת איפה הדברים עומדים. למה כל כמה חודשים פתאום החדשות נפתחות עם ברייקינג על זינוק בִּמְחירי הירקות האהובים עלינו. בקיצור, רציתי לרדת לשורש העניין.

אז השבוע בחיות כיס, סיפורה של התייקרות הבצל, וגם - מי קובע את מחירי הירקות שלנו? זה מתחיל בחקלאים עובר לסיטונאים, משם לקימעונאים - לסופרמרקט שבו אנחנו קונים. בואו נלך להבין מה קורה בכל תחנה.

ראו הוזהרתם: ככל שנעמיק בנושא, ייתכן שתרגישו צורך לבכות.

כי בצל. בוכים כשחותכים לעומק הבצל? לא משנה.

יום עסל, יום בסל. רמי לוי (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)


כשניסיתי לקבל תשובות מעמיקות יותר מרמי לוי, הוא היה די מעורפל. הוא אמר -

רמי: זה לא תעשיה. אתה לא עובד עם סטנדרט. יש אדמה בגלל זה אומרים יום עסל יום בסל.

ורמי כמובן צודק. בצל לא מיוצר במפעל כמו פסטה שאנחנו קונים 3 בעשר, אלא באדמה, במקום שבו מיליון משתנים יכולים להשפיע על מצבו - מזג האוויר, מזיקים, מחירי הדשן. המון דברים.

אז הלכתי לדבר עם מי שנמצא באדמה ולהבין מה הם עושים שם שמגיע לתשעה שקלים לקילו.

אלי: כדי לגדל בצל לא זרעתי את הזרע, אלא אני זורע אותו ומכין בצלצולים קטנים.

זה אלי אהרון, הוא חקלאי כבר למעלה מארבעים שנה, מנהל האגף המקצועי באיגוד מגדלי הירקות וגם באירגון החקלאות האורגנית. ולא, הוא לא המציא את המילה בצלצול, זאת המילה המקצועית לבצלים קטנטנים שמהם צומח הבצל אותו אנחנו אוכלים. ואם המילה הזאת נשמעת לכם מוזר, חכו.

אלי: אחכ אני צריך להכין את החלקה, לזבל אותה, לדשן אותה, לדסקס אותה ולעשות את כל העיבודים הנדרשים ואחכ צריך ידיים עובדות ששמות בצלצל בצלצל, זורעות את החלקה. אני צריך לטפל נגד עשביה, לטפל בחומרי הדברה ואני צריך את התחזוקה השוטפת שעולה לנו המון כסף בידיים עובדות בעיקר כי חלק גדול מהעבודה היא ידנית.

אתם מדמיינים חקלאים כאנשים שעובדים כל היום בשדה עם הקוקו והסרפן אבל רובם פשוט מנהלים עובדים, ובדרך כלל עובדים זרים. בחקלאות היום יש הרבה מאוד תיעוש ומיכון. ולמרות זאת, בבצל חלק עצום מהעבודה עדיין נעשה ידנית. והמשמעות של עבודה ידנית היא עלויות עבודה. בענף החקלאות עובדים כמעט אך ורק זרים - תאילנדים, פלסטינים, אפילו פליטים. בשנים האחרונות הממשלה הכבידה מאוד את המיסוי על העסקת זרים - בין היתר באמצעות תשלום פיקדון עבור עובדים זרים ופליטים. אלי אומר שהעובדים שלו עולים לו 9,800 שקל בחודש - כולל המיסים, המגורים והאוכל - תשלומים שלא היו בעבר.

בשלב הזה, אלי שולף דף - מחירי הבצל בסיטונאות בשלוש השנים האחרונות לפי שבוע.

אלי: תראי, מה שאת רואה פה זה מחירים סיטונאים יש פה את שנת 2015, 2016, 2017 ו18 עד לחודש זה. אם אני מדבר על בצל שעלות היצור שלו שני שקלים לקילוגרם

דנה: אבל אני רואה שבאיזור - במשך די הרבה שבועות ב-2017

אלי: מפסידים, כל הזמן

דנה: זה שקל ושישים אגורות

בדף הזה רשומים כל המחירים שקיבלו החקלאים מהסיטונאים או מרשתות השיווק (זה לפעמים אותו דבר, תיכף נגיע לזה), לקילוגרם בצל במשך כל שבוע בארבע השנים האחרונות. יותר מ-200 משבצות ובכל אחת מהן המחיר בשקלים. רוב המשבצות דומות אחת לשניה - שניים וחצי שקלים לקילו, לפעמים קצת פחות, לפעמים קצת יותר. אבל בקצה של הדף, בשבועות האחרונים של 2018, החל מספטמבר, רואים עלייה חדה במחירים - בהתחלה שלושה וחצי שקלים לקילו, ואז ארבעה וחצי, ואז שישה וחצי שקלים לקילו. תזכרו את המספר הזה נחזור אליו בהמשך.

אז איך המחיר הזה נקבע?

המחיר הזה נקבע במשא ומתן בין החקלאים לבין הסיטונאים או הרשתות. זאת זירה עקובה מדם של אינטרסים סותרים כשכל צד משוכנע שהשני דופק אותו ומתעשר על חשבונו.

בערך בחצי מהמקרים המחירים נקבעים מראש: רמי לוי או שופרסל באים לחקלאי ואומרים לו - אתה תשתול כך וכך טון בצל, ואנחנו נקנה את זה ממך לפי איזשהי נוסחה של מחירים, זה נקרא תקליט פלוס או מינוס אבל לא ניכנס לזה. שאר החקלאים, שלא קובעים מראש עם אחת הרשתות הגדולות, קובעים את המחיר במשא ומתן מול סיטונאי. את המחיר הסיטונאי החקלאי לא יודע מראש, הוא מגלה אותו רק כשהוא מגיע עם הסחורה, אחרי שהוא גידל וקטף אותה, למשא ומתן.

אלי: יצרן נעליים, למשל, הוא יודע שהנעל עלתה לו 100 שקלים מרגע זה הוא מחליט כמה הוא רוצה להרוויח והוא קובע את השוק. גם שם יש היצע וביקוש - לא יקנו את הנעל אחרי 3,4 חודשים אז הוא יאלץ להוזיל אותה. הבעיה שלנו, של החקלאים, שאין לנו את הטולרנס הזה להשאיר את המוצר ולהגיד אוקיי היום אקבל מחיר נמוך אשאיר אותו אצלי לעוד יום יומים, לא חודשים, כי אם ישאר אצלי אזרוק אותו למחרת. זאת תוצרת שחיי המדף שלה מאוד קצרים. סחורה אחת דוחפת את הסחורה השניה. אם לא מכרתי את התוצרת שאתמול קטפתי אני בבעיה היום יש לי עוד תוצרת למכור. לכן בכל מחיר אמכור אותה, גם במחיר הפסד. כי האלטרנטיבה זה לזרוק אותה לפח.

מה שזה אומר, זה שכשהחקלאי מחליט בתחילת העונה מה לשתול, יש לו נעלם. הוא לא יודע כמה הוא יקבל. ואז מתחיל מימד של ניהול סיכונים. כיוון שכשהחקלאי שותל את הסחורה הוא לא יודע כמה היא תהיה שווה בסוף, הוא צריך לנסות לנחש מה כדאי לו לשתול השנה. ואיך הוא עושה את זה?

הוא מסתכל על המחירים של שנה שעברה.

ועכשיו בואו נחזור לדף הזה. בתחילת העונה, כשאלי, או כל חקלאי אחר, רצה להחליט האם לשתול בצל, הוא הסתכל מה קרה לבצל בשנה שעברה. ובשנה שעברה, מיוני, ועד נובמבר, המחיר של הבצל היה נמוך מאוד, פחות משני שקלים לקילו. במשך שלושה חודשים, לאורך כל הקיץ, הוא היה 1.60, שזה מחיר נמוך יחסית לעונות קודמות. אז הוא החליט לשתול משהו אחר.

במקרה של בצל, התנודתיות אפשרית כי, בניגוד לעגבניות ולפלפלים, שדורשים חממות ולכן השקעה ראשונית גדולה, בצל הוא גידול שאפשר להיכנס אליו ולצאת ממנו די בקלות. וכשהמחירים יורדים דרסטית, כפי שעשו בשנים האחרונות, החקלאים עוזבים אותו. לפי נתוני משרד החקלאות והתאחדות מגדלי הירקות, ב-2018 ירדנו מכ-25 אלף דונם ל- 18 אלף. ירידה של שלושים אחוזים. בכל מקרה, לפי שתי המדידות, המצב הוא שבעקבות ירידה חדה במחירים בשנים האחרונות החקלאים בישראל גידלו פחות בצל.

אז כמו שאמרנו, מהחקלאי זה מגיע לסיטונאי. ומהסיטונאי זה מגיע לרשתות השיווק, לסופרמרקט שבו אנחנו עושים קניות. איך הסופר קובע את המחיר? זה משתנה מאוד, גם בין עונה לעונה אבל בעיקר בין סוגי הסופרמרקטים, אם אלה רשתות או ירקנים עצמאים ואם הם גם הסיטונאים בעצמם או לא. בממוצע, כל הגופים האלה מוסיפים על הבצל שהם רוכשים עוד שקל ו-18 אגורות, וזה המחיר לצרכן. אם המחיר הסיטונאי הוא שני שקלים, המחיר לצרכן היה בממוצע בין כולם שלושה שקלים ועשרים אגורות.

כשהמחיר הסיטונאי של הבצל הגיע לשישה וחצי שקלים, בירקניות ובשווקים הוא נמכר בין שבעה לתשעה שקלים ובסופרים קצת פחות.

עד כאן זה סיפור פשוט של היצע וביקוש.

אבל הסיפור הזה של ההיצע והביקוש מסביר רק חלק מהעלייה במחיר. כלומר בכל מקרה היה אמור להיות השנה פחות בצל בישראל, פחות משמעותית, אבל לא עד כדי כך. ואז קרה משהו שהפך את המחסור לבלתי נשלט.

עובדים זרים בשדה בצל (צילום: יניב נדב, פלאש 90)

מגדלי הבצל קמו השנה בוקר אחד וגילו לזוועתם כתמים לבנים שמקשטים את גבעולי הבצל הירוקים שלהם - כן, כל הבצל ירוק מלמעלה. זה כתם חיוור ומשונה, אבל אם הייתם רואים אותו על איזה גבעול לא הייתם מייחסים לו יותר מדי משמעות. רק שהחקלאים יודעים מה זה הכתם הזה. זה וירוס הלבנת הקש.

דנה: אתה יכול לספר לי מה זה מחלת הלבנת הקש?

חיים: אם הייתי יודע, לא רק שאני לא יודע - יש הרבה ניחושים, אין מידע קונקרטי שאומר - החיידק הזה גורם למחלה הזאת או הוירוס הזה גורם לשפעת או משהו כזה.

זה פרופסור חיים רבינוביץ מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. חיים הוא מומחה לגנטיקה ופיסיולוגיה של צמחים, והוא גם אחד משני הממציאים של עגבנית השרי - יחד עם פרופסור נחום קידר. אז אם הוא אומר שהוא לא יודע, אף אחד לא יודע.

וירוס הלבנת הקש הגיע אל הבצל עם חרקים זעירים בשם המדהים טריפסים. הטריפסים, שגודלם פחות ממילימטר, מתגוררים בשטח שמחבר את גבעולי הבצל לבצל עצמו. חוץ מזה, הם גם מתרבים מהר מאוד, והם נושאים וירוסים.

הוירוס הזה, הלבנת הקש, גורם לעלים החיצוניים של הבצל להלבין, וזה חבל מאוד - כי הבצל, כמו כל שאר הצמחים בעולם, זקוק לצבע הירוק שלו - לכלורופיל - כדי להפוך את אור השמש למזון עבור התאים שלו. בלי כלורופיל, הבצל לא יגדל וישאר קטנטן - יזרק לפח ולא יאכל. אגב, מחלות צמחים כמו הלבנת הקש הן לא איום על הבריאות שלנו. המערכת החיסונית שלנו ושל הבצל שונה מאוד. למשל, צמח שכבר חלה במחלה אי אפשר לרפא. אפשר רק להחדיר גן עמיד לדור הבא של הצמחים.

וירוסים ומחלות בצמחים היו מאז ומעולם. אבל בישראל וירוס הלבנת הקש הוא די חדש. הטריפסים התחילו להופיע בישראל בערך באמצע שנות ה-90, ולמרות מחקר מעמיק ומאומץ של אנשים כמו חיים, עדיין לא הצלחנו למצוא דרך להדביר אותם, או אפילו לשנות את הצמחים גנטית כדי שיהיו עמידים להם. ומשנה לשנה יש יותר ויותר מהם. בניינטיז, הם היו צצים באמצע האביב, כשמזג האוויר היה מתחיל להתחמם. עכשיו הם מגיעים הרבה יותר מוקדם, כי מזג האוויר מתחמם יותר מוקדם.

חיים: אם האקלים מתחמם בעיית החרקים הולכת וגוברת. רואים את זה בכל העולם ואשתו.

מחזור החיים של הטריפסים הוא שבועיים שלושה. ככל שנהיה חם מהר יותר, הם מתרבים מוקדם יותר בשנה. כך שככל שהטמפרטורות מקצינות, יש יותר טריפסים.

חיים: ודאי שההתחממות הגלובלית עושה לא טוב לדברים האלה

דנה: ככל שנראה יותר -

חיים: נראה יותר ויותר נזקים מחרקים שלא הכרנו אותם.

חיים נותן לי דוגמה אחרת: עצי הדקל המתים. לפני כעשר שנים הופיעה בארץ חיפושית ענקית ומרושעת בשם חדקונית הדקל. מקור החדקונית בסעודיה, והיא הגיעה לישראל באמצעות המסחר הגלובלי ובחסות הטמפרטורות שהולכות ועולות משנה לשנה. השורה התחתונה של חיים היא ששינויי מזג האוויר גורמים למזיקים להתפשט מהר יותר ולמרחקים רבים יותר, לפגוע יותר ביבולים - ולהפוך את המזון ליקר הרבה יותר.

וככה ---

רמי: הבצל עלה משקל וחצי שתי שקל עשרים לארבע וחצי שקל.

החלטתי לא לקנות. אז היה כמה ימים שלא היה לי בצל על הבסטה. את יודעת כמה תלונות קיבלתי מלקוחות? באתי ביום חמישי, אנשים התקשרו אלי לטלפון פגשו אותי בשוק רמי באנו אלייך מה קרה אין לך בצל

חקלאי ישראל שתלו מעט בצל מלכתחילה, ואז המעט שהיה להם חטף את הווירוס, וככה הגענו למצב שיש עוד פחות.

הולי שיט.

מה נעשה.


חקלאי מוכר בצל (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

לא איבדתי את עשתונותיי. הלכתי לפגוש מישהו שיודע מה לעשות: ישי גוטוויליג, יועץ בכיר למנכ״ל משרד החקלאות.

ישי: חקלאי עו"ד ורופא מגיעים לשמיים, לפקיד הקבלה שממיין את האנשים אומר להם הפקיד שמעו בעל הבית השתגע יש לכם הזדמנות לחזור למטה לקדנציה שניה. וכל אחד מכם יכול לבחור מה הוא רוצה להיות. הרופא אומר שמעו אני רוצה להיות עו"ד שמעתי עושים בזה מלא כסף. העו"ד רוצה להיות רופא, שמעתי שבזה עושים מלא כסף. החקלאי - מה אתה רוצה להיות? אה, אני רוצה להיות חקלאי. שמעתי שהעונה הבאה תהיה מצוינת.

דנה: ככה הם מחזיקים מעמד?

ישי: זה חקלאי. חקלאי הוא אופטימי בטבעו

לכל המשרדים הממשלתיים שביקרתי בהם יש את אותו לוק: חיפוי של אבן ירושלמית, כניסת שיש עם בוטקה ביטחון מפלסטיק, חדרים ארוכים מוארים בניאונים, ריח של אורז מהחדר אוכל, קצת ציורים על הקירות בטעם של בית חולים. לא למשרד החקלאות. משרד החקלאות יושב לא בירושלים אלא בבית דגן, ליד ראשון, עם מכון וולקני והמכון הווטרינרי הראשי. המשרד מוקף בכרי דשא אינסופיים. המבנה שלו חינני ואייטיזי, ויש ריח של גמבה באוויר. וכשהמחיר הסיטונאי של בצל מזנק, זמזם ענק יורד מהתקרה ומצפצף.

בערך.

ישי: בהקשר הזה, אנחנו בעזרת מדיניות הייבוא מנסים להשפיע על המחיר של התוצרת בישראל. לא מה שהחקלאי מוכר אלא מה שהצרכן קונה.

לא רק התשומות, העובדים והווירוסים ורמי לוי משפיעים על מחיר הבצל שאנחנו אוכלים. גם משרד החקלאות.

בעבר, עם קום המדינה, שוק החקלאות בישראל היה מתוכנן לחלוטין, כמו רוב הכלכלה הישראלית הסוציאליסטית. פקידי משרד החקלאות היו פונים לחקלאים וסוגרים איתם מראש מה הם יגדלו, באיזה כמות - וכמה ישלמו להם על זה. גם אם היו עודפי יצור או חוסרים, החקלאים ידעו מראש כמה הם יקבלו. עבור ממשלת ישראל הצעירה זאת הייתה לא רק דרך להבטיח שיהיה אוכל - בימים שבהם היה לעיתים מסוכן להעביר דרך הים ויקר מאוד להטיס תוצרת - אלא גם להבטיח את רמת המחייה של החקלאים, שרובם הגדול חיו בפריפריה של ישראל, לעיתים ממש על הגבולות.

ישי: לפני כ-40 שנה הפסיקו עם המדיניות הזאת בתוצרת הצמחית בישראל ועברנו לכלכלת שוק חופשי גם בחקלאות מתוך הבנה שהדבר הזה שייך למשטרים מאוד מיושנים ולתקופות מאוד מסוימות. כמו תקופת הקמת המדינה. היום, ב-2018, בתשע"ט, אין סיבה לחיות בעולם מתוכנן בהקשר הזה.  

אגב המדיניות הזאת של השוק המתוכנן עדיין קיימת אצל חקלאים מסוימים, כמו בעלי הלולים. המדינה מחליטה למי מותר לגדל, כמה ביצים יפיקו מהתרנגולות מדי חודש, כמה ישלמו להם על זה - וגם כמה אנחנו נשלם על ביצים בסוף הדרך. דיברנו על זה בפרק 10 של חיות כיס, על נוסחת סוארי. כיום החקלאות הצמחית בישראל היא שוק חופשי לגמרי - כל אחד מגדל מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, ורק מעדכן את המשרד מה גדל אצלו. חופשי חופשי.

כמעט.

ישי: אם מחיר הסיטוני עולה מעל 6 שקלים מעל 5 ימים אנחנו פותחים את ייבוא העגבניות.

במשרד עוקבים אחרי כל מה שנחשב מוצר צריכה בסיסי: בצל, עגבניה, פלפל, מלפפון. מבחינת משרד החקלאות, אם אתם אוכלים את הסלט שלכם עם צנוניות, תסתדרו לבד. בארבעת הגדולים הם מנהלים מעקב צמוד, ואם המחיר הסיטוני עובר את השישה שקלים לקילו במשך יותר מחמישה ימים, הם מבטלים את המכס על הייבוא שלהם. המנגנון הזה לא הגיע לעולם עם בן גוריון וגם לא עם החסידה. הוא הגיע בסוכות 2015.

מתוך מבט:

כאן בדוכן של יעקב בשוק הכרמל, קילוגרם עגבניה עולה 15 שקלים - ובחודש שעבר עלה שישה בלבד.

יעקב: אין עגבניות. חסר עגבניות

ישי היה צריך לחשוב על פתרון.

ישי: נקבעו שני מנגנונים. אחד, מנגנון פתיחת יבוא כזה, של מעל ככה וככה ימים מעל ככה וככה שקלים ושתיים

במשרד החקלאות החליטו שהם לא רוצים שהמחיר של הירקות יעלה מעל לשישה שקלים לקילו אף פעם, ולכן הם החליטו להוריד את מכסי הייבוא אוטומטית בשני מצבים - כשהמחיר עובר את השישה שקלים וגם בחגים כשהמחיר בדרך כלל עולה .

ישי: בכל החגים, גם בסוכות, ראש השנה וגם בפסח אנחנו פותחים מכסה אוטומטית לייבוא. לא תלויה במצב ולא במחיר.

דנה: אפשר להבין למה החקלאים מתבאסים, זאת העונה עם הכי הרבה ביקוש

כי החקלאים כמו שאת אומרת רוצים לעשות קופה בחגים ואנחנו לא רוצים לאפשר את זה כי בחגים אנחנו מתעדפים את הצורך של הצרכנים והאזרחים על פני הרווח הנקודתי של החקלאים.

עד 2015, החקלאות בישראל הייתה עסק עונתי. היו תקופות טובות ורעות, אבל בחגים ובתקופות שהמחירים עלו, הם היו עושים כסף. אבל אז לקחו להם את העונה. זה קצת כמו שיקחו לאולמות אירועים את ימי חמישי בערב. זה מגן על אוכלי הירקות, אבל מקטין לחקלאים את מרווח נשימה.

מכל מקום, למרות הורדת המכסים, היבוא לישראל עדיין מאוד נמוך ועומד על קצת פחות מחמישה אחוזים מכל הפירות והירקות שאנחנו אוכלים כאן. אגב, המכס על פירות וירקות לישראל נמוך מאוד - שקל ותשע אגורות לקילו, אבל אפילו המכס הנמוך הזה מספיק כדי שרוב הבצל שתקנו בסופר ובשוק יהיה מתוצרת מקומית.

כשההתייקרות הגיעה אל הבצל, ישי ושאר המשרד כבר היו ממש מוכנים ופשוט שיחררו ליבוא.

רמי לוי ברגע שראיתי שאין סחורה התחלתי לייבא מחו״ל, מה. כשפתחו את השוק, מה. הבאנו סחורה.

אבל התוכנית של רמי לייבא מחו״ל נתקלה בבעיה, שאותה גם ישי לא יכל לחזות.

ישי: בעולם היה מחסור בבצל,  מחסור בצל עולמי

כל השרשרת הזאת  - החקלאים מגדלים, הסיטונאים קונים, ואם המחיר גבוה מדי פותחים ליבוא - כל הקונסטרוקציה הזאת עובדת בשוטף. אבל הפעם היא לא עבדה. כי כשמשרד החקלאות פתח את ייבוא הבצל לא היה מאיפה לייבא.

כי הולנד שהיא ספקית הבצל העולמית היה שם השנה בצורת מאוד גדולה שגרמה לפחיתה ביבול. יוצא מצב שהיה לנו מחסור בישראל רצינו לפתוח ייבוא ולא היה מה לייבא

ואז המחירים ממש התחילו לטפס . 9 שקלים לקילו, כל התבשילים במדינה מתייקרים - ואין פתרון.

ואז התחילו מלחמות הבצל.

ישי: תוך כדי שאנחנו פותחים את היבוא ומנסים לגרום ליבואנים לייבא עוד בצל - נודע לנו שישנם חקלאים שיש להם בצל במחסנים והם שומרים אותו. הם מחכים שהמחיר יעלה עוד ועוד ורק אז לשחרר את היבול.

בערך בשלב הזה, משרד החקלאות האשים את החקלאים באגירת בצלים במחסנים - איסום, בשפה המקצועית - כדי לחכות לשעת כושר ולהביא הקופה. אלי אהרון מאיגוד מגדלי הירקות נעלב קצת כשאני שואלת אותו על זה.

אלי:  בולשיט. במחירים כאלה אף אחד לא משאיר באיסום. האיסום הזה עולה לנו הון תועפות. מתי מכניסים לאיסום? כשיש עודפים ואין לזה שוק, אף אחד לא רוצה את זה - מאסמים את זה, שלושה חודשים, ארבעה חודשים. אם לא קונים את זה זורקים

היו פעמים שחקלאים לא שיחררו תוצרת כדי לשלוט במחיר שלה

אין דבר כזה. חקלאי לא מסוגל לשלוט במחיר התוצרת שלו. כדאי שיוציאו את העניין הזה מהראש של האנשים.

אלי טוען שאין לחקלאים מספיק מרווח נשימה כלכלי בשביל לעשות שיגועים כמו לאסם את הבצל עד שהמחירים יקפצו. כדי להקפיץ מחירים באמצעות איסום, לא מספיק שחקלאי אחד יקבל החלטה. כמה עשרות חקלאים צריכים לפנות את הכסף לאיסום ולהשבית את האספקה שלו ביחד. אין עדויות חד משמעיות לכאן או לכאן. בדבר אחד ישי ואלי היו תמימי דעים - כששאלתי אם החקלאים משמידים סחורה כדי לשמור על המחיר שלה, הם אמרו שזה לא קורה יותר. ישי קרא לזה פייק ניוז.

כמה פעמים בשנה מחיר אחד הירקות מזנק בפתאומיות. זה תמיד קרב הורדות ידיים שבצד האחד שלו היבואנים, משרד החקלאות והסיטונאים ובצד השני החקלאים ואיתני הטבע. הפרס הוא להשביע את הצמא האינסופי שלנו לסלט. למרות כיפוף קל בסיבוב הראשון, גם במאבק על הבצל הושג ניצחון לסלט. עקפנו את המחסור ההולנדי. היבואנים הביאו לישראל בצל מסין וגם מירדן ומטורקיה. אין בסטות ריקות בארץ, והמחירים הולכים ומתמתנים בחזרה. בימים אלה מבשיל הבצל שצומח בערבה. המחסור הנקודתי טופל. אבל הורדות הידיים לא הולכות לשום מקום. ככל שמזג האוויר ימשיך להתחרפן, והוא ימשיך - ימשך הקונפליקט בין הצורך של החקלאים להתפרנס לבין הצורך שלנו לאכול במחיר סביר. והקטטה הזאת מעלה שוב ושוב לדיון את אותה שאלה: האם לממשלה יש אחריות רק על יוקר המחיה שלנו, בין אם בייבוא או לא? או שהיא צריכה לקחת בחשבון גם את המצב של החקלאות בישראל? הר של בצל בשוק (צילום: אביר סולטן, פלאש 90)

ישי: בטח תשאלי אותי עוד רגע למה חשוב לייצר בצל בישראל.

יש בעניין הזה איזושהי סיסמה שאני רוצה לפרוך אותה רגע. - הרבה פעמים יגידו לך בטח שזה חשוב, זה ביטחון מזון אנחנו טוענים שביטחון מזון זה קצת קלישאתי.

זה שוב ישי גוטויליג ממשרד החקלאות. ביטחון מזון - לא להתבלבל עם ביטחון תזונתי - הוא היכולת של מדינה לגדל לעצמה את מלוא תצרוכת הקלוריות שהאזרחים זקוקים לה בלי יבוא.

ישי: בישראל לא מגדלים אורז. לא מגדלים סוכר. לא מגדלים קפה. לא מגדלים קקאו. אפילו את החיטה שאנחנו צורכים ללחם, שזה מוצר בסיסי, גם את זה אנחנו לא מגדלים בישראל. אנחנו מגדלים בישראל פחות מ-10% מהצריכה המקומית של חיטה. 90% מהחיטה מיובאת לארץ. רוצה להגיד לי שבחיטה יש ביטחון מזון? אין ביטחון מזון. זאת אומרת שבזמן מלחמה מאוד יכול להיות שיהיה חסר פה לחם. יהיה חסר פה סוכר בהכרח, יהיה חסר פה תה ואורז. כל המוצרים האלה יהיו במחסור. אז עכשיו על בצל נגיד שזה הגורם הכי משפיע על ביטחון המזון בישראל? לא. התשובה לדעתנו היא לא.

ישי - וגם מנכ״ל משרד החקלאות וגם משרד החקלאות בעצמו - לא חושבים שאנשים כמו אלי צריכים לשבור את הראש על לגדל בצל. אם הבצל לא מספיק רווחי שיגדלו משהו אחר. משהו שהם יכולים לייצא ולהרוויח עבורו יותר.

ישי: פחות חיטה - יותר אבוקדו. פחות חיטה, יותר שום. יש לנו שום מאוד איכותי, ישראלי, מתחרה בשום הסיני בעיניים עצומות. במצרים רוצים לקנות את השום שלנו. וזה מה שנראה בשנים הבאות, יציאה מגידולים פשוטים וקלים לתחרות בעולם וכניסה לגידולים שהם איכותיים - נתתי מקודם את הדוגמה של אבוקדו, בשקד אנחנו רואים את זה- כניסה לשקד, לתמרים. לשם אנחנו רואים את החקלאות הישראלית צועדת.

יש הרבה תשובות לשאלה האם אנחנו צריכים לגדל בצל, וחיטה, בישראל. מבחינת אלי אהרון, שהפך לחקלאי בעוטף עזה באמצע שנות ה-70, מיד אחרי השירות הצבאי שלו, החקלאות בישראל היא סוג של ציונות. ביטוי מוחשי ליהדות שחיה על אדמתה, וגם דרך להחזיק אדמות במיוחד באיזורי הגבול. אבל לי עדיין  קשה להבין למה הוא מתעקש. הפתרון של ישי נשמע לי, לשניה, כמו גאולה עבור אלפי החקלאים בישראל.

אבל רק לרגע אחד. כי, מאיזשהי סיבה, המחשבה על להפסיק לגדל בצל לא נראית לי. ואני מחליטה ללכת לחפש את התשובה במקום אחר. לא בסופר ולא בשדות. בצלחת

ענר: קודם כל בצל זה הירק האהוב עליי. אמיתי אמיתי אמיתי. נתחיל מזה. לפעמים יש את השאלות מה תקח איתך ירק אחד לאי בודד? בצל. חד משמעית. סוד החיים, יסוד הבישול. אוהב אותו טרי. אני מהצד של אוהבי הבצל.

זה ענר בן רפאל. ענר הוא שף ויחד עם תמיר מיכאלי, בעלים של שתי מסעדות בתל אביב - איגרא רמא ומונאר. אנחנו יושבים באיגרא רמא, החדשה מבין שתיהן, שזכתה להערצת הביקורות. מה שמייחד את שתי המסעדות הוא בעיקר התפקיד של תמיר:

תמיר: מה אני עושה כל יום? אני קם בבוקר ומבקר אצל בין שניים לעשרה חקלאים זה יכול להגיע ביום, חלקם אורגני, חלקם פשוט חקלאים טובים שיודעים לעבד נכון את האדמה

ענר: מה שיש בסופר ומה שמגיע לכאן - אין קשר בין הדברים. וזה חיה אחרת. והיא פי אלף טעימה.

תמיר וענר עובדים שונה מאוד מרוב המסעדות. למרבית המסעדות יש ספק ירקות, שעובד בצורה דומה לסיטונאים של הסופרים - מביא ירקות לפי מה שזול, ואם אין בארץ, אז מייבוא. כל מי שעבד פעם במסעדה מכיר את הטבלה שבה מסמנים לספק מה להביא, כמו רשימת מכולת ענקית, הירקות מגיעים כמו בקסם וזהו. בניגוד לשיטה הזאת, תמיר מביא הכל משדות ברדיוס של שלושים קילומטרים מהמסעדה, כל  ירק והאיש שמגדל אותו. ואם אין, כי זאת לא העונה, אז אין במסעדה.

תמיר וענר אומנם חריגים אבל הם לא לבד. הם חלק ממגמה עולמית שנקראת באנגלית farm to table - מהחווה לשולחן, ודוגלת בשיתוף פעולה קרוב ככל הניתן בין מי שמכין את האוכל לבין מי שמגדל את חומרי הגלם. למרות כל זה, כשאני שואלת אותם למה חשוב לגדל בצל בארץ הם לא ממש מוצאים את המילים. אז ענר לוקח אותי למטבח ונותן לי לטעום קצת ירקות שתמיר הביא הבוקר מהשדות. הוא נותן לי קולורבי מדהים, כמו תפוח, וגם פולים של שעועית במרקם ובטעם של בננה. ואז הוא מחטט בין הארגזים ומתרגש, לרגע. הוא אומר, הנה, זה בדיוק מה ששאלת אותנו. הוא שולף תרמיל של אפונת גינה בצבע ירוק בהיר, פותח אותו כמו ארנק ומושיט לי את אחד הפולים. נו, הוא שואל. יש לזה טעם של מים, אני אומרת. יפה, הוא אומר. עכשיו הוא מוציא ארגז אחר ומוציא ממנו תרמיל של אפונת גינה בצבע עמוק עמוק, כמו דשא אחרי גשם. הוא מושיט לי פול, ואני לוקחת אחד, ועוד אחד, ואז חוטפת ממנו את התרמיל ואוכלת את כולם. התרמיל הראשון היה מיבוא, השני גדל אצל אחד החקלאים שעובדים איתם צמוד. והפולים שלו, של התרמיל המקומי, מתוקים. לא מתוק של סוכר, מתוק של אדמה. אבל הם לא רק מתוקים. יש להם גם טעם ירוק, כמו עשבים, וקצת טעם מתכתי, כמו של קטניות. ענר מחייך אליי.

באמת, איך אפשר להסביר במילים, ואיך אפשר לחשב במספרים, מה זה טעם של אוכל שמגיע ישר מהאדמה.

איך נתנו לזה להפוך למותרות.

___

עד כאן חיות כיס. את הפרק הזה ערכו צליל אברהם ורום אטיק. עורך הסאונד שלנו הוא אסף רפפורט. תודה לאברהם ארליך ממועצת הצמחים. תודה מיוחדת לכל המעגל החברתי שלי שנאלץ לשמוע אותי מתלהבת מבצל בשבועות האחרונים. אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק הלוהטת של חיות כיס לדיונים על בצל ושאר ירקות. אפשר להקשיב לכל הפרקים שלנו באתר כאן, באפליקציית כאן - וגם בספוטיפיי. אני דנה פרנק, ותודה שהאזנתם.