ביום שישי ה-31.5 פגשנו 120 מהמאזינים שלנו בפסטיבל דוקאביב בתל-אביב והקלטנו יחד איתם פרק חי מול קהל בנושא "החלום הישראלי". הנושאים שדיברנו עליהם -

מהו החלום הישראלי? דנה פרנק

לגור על הר במדבר

לעשות אקזיט - ראיון עם יובל סמט

רילוקיישן - שאול אמסטרדמסקי

וכמו תמיד - לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט, אבל התמלולים לפניכם.

*

דנה: שלום, ברוכים הבאים לפרק השני של חיות כיס לייב! שלום צליל

צליל: שלום דנה, ושלום לכם בפסטיבל דוקאביב, כמה כיף שבאתם לפגוש אותנו

דנה: פי מאה יותר כיף להיות כאן מאשר באולפן העצוב שלנו

צליל: אנחנו מאוד מאוד שמחות ומתרגשות שבאתם לפגוש אותנו ולהקליט יחד איתנו את הפרק ה-104 של חיות כיס. כמו כל פרק - הנה רום אטיק העורך שלנו יושב פה ואסף רפפורט ואיל שינדלר. אגב הוא עשה את הסאונד לאירוויזון

הפרק הזה ישודר כמוש הוא ויעלה לרשת ביום רביעי.  

דנה: הפרק של חיות כיס השבוע נקרא: החלום הישראלי.

צליל: אבל לפני שאנחנו מתחילות בפרק - תוציאו שנייה את הטלפון ותיכנסו רגע לכתובת שרשומה פה.

דנה: כן כן. תוציאו את הטלפון ותרשמו בשדה שנפתח שם את הקוד הזה.

צליל: ועכשיו תענו על השאלה: מה החלום שלכם?

דנה: קדימה, אל תתביישו. מה החלום שלכם. אף אחד לא יידע שזה אתם.

מה החלום שלך, צליל?

צליל: ומה שלך דנה?

דנה: האמת שיצא לי לחשוב היא שהיו לנו כמה סבבים עם השאלה הזאת מאז שהתחלנו לעבוד על הפרק הזה. ויצא לי לחשוב על זה הרבה, אני חושבת שאין לי ממש חלום מגובש. יש לי כל מיני רצונות, אבל הם הרבה יותר מופשטים. אבל בעוד שאנחנו בתור אנשים, אינדיבידואלים, עוברים כל מיני תהליכים מורכבים יותר ופחות סביב השאלה מה החלום שלך, המדינה שאנחנו חיות בה חייבת שיהיה לה חלום מגובש אחד. או כמה.

צליל: בשעה וקצת הקרובה נדבר על שלושה חלומות ישראליים טיפוסיים, ועל שלושה אנשים שהגשימו אותם.

נשמע על משפחת קורנמל שעזבה הכל ועברה לגור במדבר עם עדר עזים.

צליל: נדבר עם יובל סמט, על מה עושים ביום שאחרי האקזיט.

דנה: ולסיום - נשמע משאול אמסטרדמסקי בגלות על חלום ישראלי מאוד עכשווי - הרילוקיישן.

צליל: ומה שאנחנו הולכות לנסות לעשות, לספר כל כל אחד מהסיפורים האלה אנחנו ננסה לספר בדרך אחרת - בשיחה, בוידאו, או במין הרצאה. זה מעין מגזין חי.

אבל לפני הכל: דנה. את צללת לתוך היסודות של החלום הישראלי המשותף לכולנו.

דנה: כן.

צליל: טוב אז אני אלך עכשיו.

דנה: זה מה שסיכמנו. אני אשאר כאן כדי לדבר אתכם על מה זה בעצם חלום לאומי.

*

מהו החלום הישראלי?

דנה: חלום לאומי הוא נראטיב אחד שמגבש את האומה, שמאפשר לך לדעת איפה את ביחס לשאר האנשים שסביבך ולהגיד - אין, הוא עשה את זה. הוא הגשים. אתם יודעים, משהו כמו -

החלום האמריקאי.

רום: האמריקני!

דנה: החלום האמריקני: הידיעה שאם תעבוד קשה, תתקדם בחיים. שהשגשוג הוא בלתי נמנע ומגיע בעצמו למי שעובדים קשה, מקריבים הרבה, ממלאים אחרי החוקים ומתנהגים כמו שצריך.

החלום האמריקני הוא חלום על טיפוס במעלה הסולם החברתי. זהו חלום על אנשים ועל יזמים שמצליחים לבנות את עצמם מלמטה, שמגיעים לEליס איילנד או ל-JFK עם חמישה דולרים בכיס והופכים למיליונרים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אנשים כמו מוריס מקדונלד ואחיו, ריצ'רד, בנים של חוואי שפיתחו דרך נוחה להכין אוכל מהיר, שאשכרה המציאו משהו. או לחלופין, אדם כמו דון דרייפר, שהגיע משום מקום והפך לבעלים של חברת פירסום מצליחה, או כמו קנת' פרסל שגדל בחוות חזירים והפך לנשיא של NBC.

החלום כמובן קשור לחזון ההיסטורי, לאופן שבו ארצות הברית רוצה לראות את עצמה, או לפחות רצתה לראות את עצמה, עד לנשיא הנוכחי - מולדת החופשיים. ארץ חדשה, מנותקת מקללות העולם הישן.

אבל החלום הישראלי הוא קצת שונה.

תראו איך בן גוריון תיאר את הבעיה של העם היהודי:  "עם שהוציא מעצמו גדולי המין האנושי כמעט לא הוליד מתוכו מדינאים גדולים מאז ימי המלכים. כמובן שאלפיים שנות גלות, נדודים, תלות בזרים ורדיפות לא גידלו בתוכו סגולות ממלכתיות".

ובאמת, הרבה מהדמויות שהיהודים הביאו מהגלות היו קצת כמו הרשל'ה - לוזרים שיעשו הכל כדי להשיג ארוחת ערב בחינם, שאנחנו מעלים על נס בעיקר כי הצליחו להביא את הקומבינה ולכופף את המערכת. דמויות ש, קצת כמו בחלום האמריקאי, לא התברכו בייחוס או או בכסף, אלא רק בחריפות ובאומץ, וזה כבר הספיק כדי להגיע רחוק. כי, לפי החלום הישראלי, דרגת העל של הקומבינה זה להיות גיבור.

תקשיבו למילים:

ממש כמו יוסק'ה, גיבור השיר שושנה, הדמויות הגדולות מהחיים בנראטיב הישראלי הן דמויות ששברו את המערכת. הן הדמויות שהגיעו לרגע האמת, הבינו שאין על מי לסמוך, שיש להם רק כפתור להכין ממנו מרק, רק חלוק אבן כדי להכניע את הענק, רק חומה ומגדל כדי לבנות מולדת. זה החלום הישראלי, המקביל ואולי המנוגד לחלום האמריקאי. זה לא שאכפת לנו לעבוד קשה, אבל למלא את כל הכללים? מה, כל הכללים? רק כדי שבסוף אולי נצליח להגיע למשהו? אנחנו רוצים למצוא את הצ'יט, להביא את המכה, לבוא לכם בסיבוב, לפרוץ את גבולות המערכת ולצחוק על כולם מלמעלה.

ואם בדרך צריך לכופף כמה ידיים, להתעלם מכמה חוקים ולקפוץ מעל כמה גדרות - תפאדל. יהיה בסדר.  עדיף לבקש סליחה מאשר לבקש רשות.

במאמר מעולה של המשפטנית אורית קמיר על תרבות הסמוך, היא מסבירה ששורש הנראטיב הזה, ממש כמו באמריקה, הוא ביסודות של הקמת המדינה. דור הצברים הראשון, וגם דור המייסדים של המדינה, היו באמת צריכים להביא יש מאין, מדינה מאין מדינה. לצאת למלחמה בלי צבא, להקים יישובים בלי תשתיות. וכדי לעשות את זה, היה צורך בלא מעט אופטימיות, בהרבה יהיה בסדר, וגם בכיפוף חוקים.

אחי, אתה שם פה גדר, שם לידה קראוון, ובום, חומה, מגדל, אי אפשר לפנות אותך.

ועד היום, אנשים שאנחנו רואים כגיבורים, גם בתחום הכלכלי, הם בדיוק האנשים האלה - אלו שמצליחים להמציא את עצמם בלי כלום, בלי לחכות שיזמינו אותם, ועם קצת חוצפה.  

למשל, שמעון אברג'יל:

"אם אתה מספיק אחראי - ויש לך את היכולות - תוכל לייצר את הכסף. אז אתה ישן פחות"

שמעון גר בעכו, הוא בן 37, אב לשלוש בנות. לפני שלוש שנים, כשהבת הקטנה שלו נולדה, שמעון ואשתו קנו את הדירה השנייה שלהם. כלומר, הם עברו מדירה אחת לאחת גדולה יותר. משהו שהרבה אנשים יכולים רק לחלום עליו. שמעון עובד בתעשייה הביטחונית, זה לא רע, כן? אבל זה לא מספיק כסף כדי לגרום לדברים לזוז.

שמעון:"אני מסביר לך - אין דבר שאני לא מוכן לעשות אם ישלמו לי מספיק"

מבחינת עבודה בגבול הכבוד מה שנקרא. אין עבודה שאני קורא לה לא מכבדת, כן? אבל כשאני אומר כל דבר זתומרת שיפוצניק, אני הנדימן, אני צבעי, אני אמן בלונים, אני עושה הפעלות לימי הולדת, אני עושה רצפות בטון, רצפות אפוקסי, אני לומד ועושה תמיד דברים טכניים שכל דבר יכול להכניס לי כסף.

בפעם הראשונה שניסיתי לתפוס את שמעון הוא היה בהשתלמות למפעילי בלונים ברופין. הסיבה שדיברנו בטלפון היא שמאוד קשה לפגוש אותו. הוא בן אדם מאוד מאוד עסוק, שעובד לפעמים 14 ו-20 שעות ביום ולפעמים גם 21 שעות.

שמעון: "לא מדבר עכשיו על ללכת לחלק פליירים, כן? אני לא נמצא שם"

הוא עובד כמעט בכל יום וכמעט בכל עבודה שהוא יכול להשיג. כל עוד הוא נשאר מתחת לרף המס של עוסק פטור - 98 אלף שקל בשנה.

שמעון: "בפטור יש לך היום עד 98 אלף שקל ברוטו בשנה. זאת אומרת, אני יכול לייצר עוד 7,000 שקל בשנה הכנסה. זה לא מעט"

שמעון כמו כולנו, בן אדם שמנסה להוציא מהמערכת את המקסימום. להאכיל ממרק הכפתור שלו את כולם. הוא עובד ממש ממש קשה כדי להוציא מהמערכת כמה שאפשר ובסופו של דבר לצאת ממנה. החלום שלו זה להגיע לרווחה כלכלית בגיל 45. לעבוד ממש קשה עכשיו, כדי להוריד הילוך בעוד עשור. לא לתת למערכת לנצל אותך לנצח.

אז למה זאת השאיפה שלנו? למה אלו הגיבורים שלנו? זה קשור לאופן שבו אנחנו, ההרשלים והיוסקים של העולם, תופסים את עצמנו מול המדינה. על זה דיברתי עם פרופסור אסף לחובסקי מהחוג למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

אסף הוא מומחה להיסטוריה של המס. ולטענתו, כל חברה בעולם אפשר לפענח דרך המסים, ובישראל זה נכון פי מיליון. אז בואו נסתכל מקרוב על הגנום היהודי של המס, ואולי דרכו נבין את תשוקתנו לקומבינה.

במשך מאות ואלפי שנים, בגולה, היהודים לא שילמו מיסים ישירות למדינה. היה להם מודל אחר, קהילתי.

פרופ' אסף לחובסקי: "בעבר ההיסטורי שלנו, היו לנו מערכות מיסים שהיו לא מדיניתיות והשתמשו באמצעים לא מדינתיים, זתומרת לא בחוק, לא במשטרה, לא בבתי סוהר כדי לגרום לאנשים לשלם מיסים. הקהילות היהודיות בגולה התקיימו כמיני מדיניות אוטונומיות שגבו כסף מחברי הקהילה והשתמשו בו גם לצרכים פנימיים - לממן את הרב או את השוחט, וגם לשלם לשליט הגוי של המדינה או העיר בה הקהילה ישבה והם עשו את זה לגמרי בלי המערכת המשפטית"

במקום עונשי מאסר וקנסות שסרבני מיסים מקבלים במדינות מודרניות, בקהילות, בגולה, היו אמצעי ענישה אחרים, כמו חרם, נידוי וביוש. או בעברית, שיימינג. זה המשיך עם העולים גם ליישוב היהודי בזמן המנדט הבריטי.

ואז קמה המדינה. רק שהיהודים שסוף כל סוף קיבלו מדינה משל עצמם לא רצו לשלם מיסים. לפי מאמר מ-1953 בעיתון דבר, מתוך 560,000 מפרנסים בישראל, רק 300,000 היו רשומים ברשויות המס.

וזה בא לראשי המדינה בהפתעה מוחלטת. דוד פנקס, יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, הכריז בנאום משנת 1950, כי

"ייתכן שישנם חוגים בישוב שרואים את העול הזה ככבד מדי. אך דומני שהם מתעלמים מן האושר שכל אדם בישראל צריך להרגיש על שזכה לשלם מיסים למדינת ישראל לשם קיומה, לשם פיתוחה. אנחנו, אשר היינו למס עובד לעמים נכרים רבים במשך כל שנות הגלות הארוכות, זכינו עכשיו לשלם מיסים לעצמנו"

אז הם ניסו להשתמש באמצעים שהיו בקהילות היהודיות הקטנות יותר, כמו ביוש. כך יצא לאור ספר מדהים בשם ספר הנישומים, שבו הופיעו השמות של כל האזרחים משלמי המיסים בישראל וההכנסה עליה הם הצהירו. הרעיון היה שהשכנות יוכלו להגיד "מה פתאום מאה לירות בשנה, כל שבוע היא הולכת פה עם שמלה חדשה". רק ש….

אסף: "למרבה הצער זה לא עבד. זה קיים במקומות בעולם, פעם ביפן ובמדינות סקנדינביה. אצלנו זה לא עבד, היה לזה אפקט הפוך - אנשים ראו שכל השכנים שלהם מדווחים פחות ודיווחו גם הם פחות. כדי לא להיות פראיירים"

דנה: בשנות ה-50 היו כמה מקרים של שביתות כדי למחות על מיסים גבוהים מדי והיו גם כמה מקרים של התאבדויות. כן, בעקבות המסים. אנשים היו מוכנים להתאבד כדי לא לשלם מיסים. ולפני שאתם מגלגלים עיניים, קחו בחשבון שמס ההכנסה השולי הגיע אז לגובה מקסימלי - של - 87.5%. בכל זאת, צריך להקים מדינה.

לשם השוואה, היום הוא 50%.

מיסים אף פעם לא היו המוקד של מחאה אזרחית גדולה בישראל, כמו נגיד המרד שהוביל למלחמת העצמאות של ארצות הברית, או אפילו האפודים הצהובים בצרפת עכשיו. אנחנו לא מורדים, אנחנו לא יוצאים לרחוב בגלל מיסים. אנחנו פשוט... מעלימים מיסים כדבר שבשגרה. לפי מחקרים של ה-OECD, ההון השחור בישראל עומד על כ-20% מהתמ"ג. בראיון שערך עם כניסתו לתפקיד, אמר ערן יעקב, ראש רשות המיסים - "כחלק מהשיח בתרבות הישראלית, מי שמשלם בלי חשבונית או בלי מע"מ במוסך - נתפס כלגיטימי. אנשים בישראל נותנים לגיטימיות להעלמות מס". למה? זה קשור למה שהתחלנו ממנו - למקום שממנו הגענו לפה.

אסף: "יהודים שבאו לכאן מהגולה ראו את המדינה בד"כ כאויבת שלהם ויהו צריכים לעשות מין סוויצ', לחשוב על המדינה כשייכת להם"

אז הנה הסבר אחד לחלום הישראלי לדפוק את המערכת. זה לא רק להצליח כנגד כל הסיכויים. עמוק עמוק בתוכנו, אנחנו  עדיין מיעוט. מיעוט שמשלם לשליט הגוי ונהנה מזכויות מעטות. זה למה מכל הקאדר העצום של הדמויות ההיסטוריות שלנו, אנחנו מעלים על נס את הקומבינטור, ולמה אנחנו ממש חולמים בלילה על לנצח את המערכת אחת ולתמיד. אנחנו פשוט לא מאמינים שהמערכת מסוגלת לעבוד בשבילנו.

זו אולי הסיבה שבניגוד לחלום האמריקאי שהוא לטפס על סולם שלב אחרי שלב למעלה, בתוך המערכת, החלום הישראלי הטיפוסי יהיה להצליח לצאת מהמערכת. לעבור לארץ אחרת, שבה הכסף פשוט מונח על הרצפה. להביא את המכה בנדל"ן או בהייטק ולא להצטרך לחשוב יותר על הדברים האלה לנצח. או פשוט לעזוב. לעזוב הכל ולעבור לגור הרחק מכל הבלגן הזה. במדבר.

*

לגור על הר במדבר

צליל: לפני שנה בערך נסעתי לסוף שבוע לסיני. כן אבא, זה היה לסיני, לא לאילת, אני מצטערת. נסעתי למעבר הגבול בטאבה באוטו, ובערך באמצע הדרך, איפשהו באמצע שום מקום בנגב, עצרתי במקום הזה.

זו גבעה קטנה שמתרוממת מעל כביש 40, כביש מתפתל אל ראש הגבעה כמו בסרטים, ובראשה רואים כמה ביתנים קטנים. ולמרגלות הגבעה יש שלט: חוות קורנמל. כשיוצאים מהאוטו בחוות קורנמל יש רוח מדברית נעימה כזאת של אביב. אוויר נהדר, כזה שגורם לך פתאום לחשוב על אוויר ועל כמה שהוא יכול להיות נהדר. ובעיקר יש שקט. השקט הזה של המדבר.

וכשיורדים מהחניה במורד השביל מגיעים למסעדה של חוות קורנמל. יש שם זולה מדברית כזו, ומסביבה 360 מעלות של שמים כחולים וגבעות חוליות עד האופק. זה הרגע הזה בחופשה שאתה מתחיל לשכוח את החיים שלך. הם נראים כמו משהו רחוק שקרה פעם. אני זוכרת שישבתי על ספה כזו בפינה של חוות קורנמל, עם הרוח על הפנים, ועל השולחן מולי פלפלים מתוקים וקרים מלאים בגבינת צאן טעימה שבעלי החווה מכינים במקום. וחשבתי את מה שנראה לי שכולם חושבים במקומות האלה:

מעניין איך זה לעזוב הכל ולגור ככה. לגדל עזים באמצע המדבר, רחוק מהכל. מעניין מי הבן אדם שעושה את זה.

"קוראים לי ענת אגברג-קורנמל. אני מגדלת עזים. אני מייצרת גבינה"

אלה ענת ודני קורנמל. הם גרים בחוות קורנמל לבדם. אמא קורנמל, ואבא קורנמל, משהו כמו מאה עזים, וארבעה ילדי קורנמל שיודעים לחלוב. החווה שלהם נמצאת שעתיים מתל-אביב, חצי שעה מבאר שבע, בערך עשר דקות צפונית לשדה בוקר. כל בוקר הם קמים, מאכילים את העזים וחולבים אותן.

אחר כך הם מכינים מהחלב גבינות  - ברי ותום וקממבר ופטה ועוד גבינות. ומהגבינות הם מכינים גם מנות - קלצונה וצזיקי ופילו ופיצה ופלפלים מתוקים וקרים ממולאים בגבינה, ומוכרים אותן במסעדה שבחווה שלהם. כל מי שיורד לאילת יכול לעצור אצלם, ולדמיין איך זה לחיות ככה על הר בנגב, עם עדר עזים, רחוק מהכל.

אז איך זה? לחיות ככה, על הר בנגב, עם עדר עזים, רחוק מהכל? לקום מוקדם, ללכת לישון מוקדם, לבד בשקט והחושך המוחלט של המדבר?

זה הסיפור שאני הולכת לספר לכם עכשיו. לענת ודני זה לקח יותר מ-25 שנה, אבל אנחנו נעבור על זה במשהו כמו 20 דקות. ככה עוזבים הכל וחיים לבד בישוב רק משלכם במדבר.

האמת שהחלום של דני וענת לא היה "לעזוב הכל". הם רצו להיות חקלאים. הם הכירו בפקולטה לחקלאות ברחובות, שם הם למדו מדעי בעלי החיים. זה, מתברר, מה שלומדים כשרוצים להיות חקלאים לא מהסוג שמגדל צמחים אלא מהסוג שמגדל חיות.

ענת: "ואז גילינו את העזים שהיא חיה מדהימה"

הניסיון שלהם להגשים את החלום התחיל בתחילת שנות ה-90.

ענת: "היה לנו ויז'ן לגדל את העזים במרעה, ולחלוב אותן ולייצר גבינות וחשבנו לעשות את זה באיזור ירושלים"

ענת ודני מצאו בעצמם שטח באזור ירושלים שנראה להם מתאים כדי לרעות עזים. הם פנו למה שהיה אז מנהל מקרקעי ישראל כדי לברר אם השטח הזה פנוי ואם הם יכולים לחכור אותו, ואז לגדל עזים ולקחת את העזים למרעה.

אבל במנהל רצו עוד משהו.

ענת: "המפגש הראשון ברשות המרעה, אמרו לנו, חבר'ה, יש לכם עזים?"

ענת ודני אמרו - לא, אין לנו עזים, כי אין לנו איפה לרעות אותן. בשביל זה אנחנו באים אליכם לבקש רשות, תתנו לנו אישור, נקנה עזים. אבל במנהל חשבו אחרת.

ענת: "אמרו לנו זה לא עובד ככה, אין לכם עזים, אין לכם מה לבוא לפה"

עכשיו אולי אתם חושבים זה לא הגיוני שאתה צריך לקנות עזים כדי לקבל שטח לרעות את העזים, וגם דני וענת חשבו ככה, אבל היה להם חלום. והם לא התכוונו לתת לקצת בירוקרטיה להרתיע אותם. אז הם אמרו -

ענת: "טוב לא נורא, נקנה את העזים, נמצא איפה לשים אותן חודש-חודשיים, נגמור את הניירת… ונתחיל"

האם זה לקח חודש-חודשיים?

ענת: "לא".

דני וענת גרו אז בחווה שהם שכרו, והם קיבלו מבעל החווה סככה לשים את העזים בינתיים, וחיכו שהניירת תנוע בצינורות של מנהל מקרקעי ישראל.

ענת: "לקח שנה, העזים כבר מגיל חודשיים כבר הגיעו לגיל שנה, הורבעו, נכנסו להריון, היו בהריון, המליטו, ואז אנחנו עם פלוס מינוס 30 עזים וגדיות, העזים כשהן ממליטות מתחילות לייצר חלב, צריך לחלוב את העז פעמיים ביום, משהו לעשות עם החלב. כי אחרת מה? ואנחנו עדיין מחכים. הקטע היה שמרגע שיש עזים את לא חופשיה לרוץ במשרדי ממשלה ולעשות בירוקרטיה, כי את צריכה לטפל בעזים"

בסופו של דבר הם חיכו חמש שנים. אחרי חמש שנים של בירוקרטיה, מתוכן שנה עם עזים, הם הבינו שזה לא יקרה.

ענת: "הקש ששבר את גב הגמל היה פגישה עם נציג מנהל מקרקעי ישראל, שלקח את העט והראה לי אותה ואמר, את רואה את העט הזאת? ב-4 אחה"צ היא נופלת לי מהיד ואת לא מעניינת אותי. הסתכלנו אחד על השני דני ואני ואמרנו הבנו. או שמוכרים את העזים, או שעוזבים את הארץ, באזור ירושלים לא"

דני וענת לא מכרו את העזים. במקום זה הם הלכו לחפש מקום אחר. והם מצאו. הם מצאו מקום שהמדינה מאוד רצתה שהם יתיישבו בו. מקום שנקרא: דרך היין.

לא ברור מי היה הראשון שהעלה את הרעיון של דרך היין. התכנית הזו התגלגלה מתחילת שנות ה-90 במנהל מקרקעי ישראל ובמועצה האזורית רמת נגב, ודחפו אותה בין השאר אריאל שרון בתור שר השיכון, ורפאל איתן, כשהיה שר החקלאות. # מפה

דרך היין נולדה כדי לפתור בעיה, והבעיה היתה כזאת:

בשנות ה-90 בדואים התחילו להתיישב מחוץ לפזורה הבדואית וליישובים הבדואים שמדרום מזרח לבאר שבע. ובעוד שהמדינה כבר קיבלה את שטחי הפזורה הבדואית כשטחים שמוכרים בדרך זו או אחרת כשטחים שהבדואים יושבים עליהם, כשהם התחילו לנדוד דרומה, לעבר כביש 40, לכיוון שדה בוקר ומצפה רמון. את זה המדינה ראתה כפלישה לא חוקית, שיהיה קשה מאוד לפנות. היא רצתה להגביל את את היכולת שלהם לזוז לשם.

אבל איך שומרים על אלפי דונמים של שטחים ריקים במדבר?

זו הזדמנות לעשות את מה רשויות התכנון במדינת ישראל הכי הכי רוצות לעשות תמיד מאז קום המדינה - לפזר אוכלוסיה.

אבל השטח שבאזור רמת נגב הוא שטח מדברי, הררי, גבוה ויבש. אי אפשר להקים שם ישובים חקלאיים, הם ככל הנראה לא ישרדו שם. אז מה עושים? אפשר לקחת את המוזרים האלה שרוצים להיות חקלאים ולפזר אותם אחד, אחד, כל אחד מהם ישוב משל עצמו. ולתת לכל אחד מהם כמה מאות דונמים לגדל גפנים, או עזים, או זיתים, או - זה בערך כל מה שאפשר לגדל ברמת נגב, וככה הם יתפסו שטח. כל שטח שהם יתפסו - לא יתפסו בדואים.

אפשר לראות במפה ששרטט ד"ר תומר דקל מאונ' בן גוריון את הכתמים האפורים שהם התיישבות בדואית ומסביב ממש מקיפות אותם חוות הבודדים.

וחוץ מזה, דרך היין גם נראתה כמו אפשרות לחדש את הנגב. הכביש השומם שבשביל רוב הישראלים הוא "הדרך לאילת" ישובץ בנקודות עניין. אנשים יעצרו לאכול, לטעום יין, לטייל, להכיר את הנגב, אולי הם אפילו יבואו במיוחד. אולי הם אפילו יישארו לגור.

ובשנת 1997 הפרויקט יצא לדרך.

זוכרים את חמש השנים של דני וענת במסדרונות מנהל מקרקעי ישראל? הפעם איכשהו הכל הסתדר הרבה יותר מהר. הם קיבלו שני חוזים זמניים - חוזה אחד למשק ולמגורים ניידים, ואחד למרעה. וזוכרים כמה זמן הם חיכו אז בירושלים כדי לקבל אישור למרעה? פה קרה דבר הפוך. פה ביקשו מהם לקחת עוד.

ענת: "אז בסך הכל יש לנו 800 דונם אבל זה לא באמת. המנהל ביקש שניקח עוד שטח כשטח מרעה, למרות שעינייך הרואות, שמרעה אין כאן. בקטע של שמירה על אדמות. פחות מדבר אליי. זו לא האג'נדה שלי לשמור אדמות.

צליל: לשמור על אדמות ממי?

ענת: (צוחקת במבוכה)

אז אנחנו בשנת 1997 וענת ודני עולים עם העזים לחוות קורנמל. וחוץ מחוזה זמני למגורים וחוזה זמני למרעה הם מקבלים עוד משהו.

ענת: "עלינו עם חוזה לשנתיים ועם הבטחה של המנהל, של המחלקה החקלאית של המנהל שתוך שנתיים הם ימצאו את התשובה הנכונה לתת לנו חוזה ארוך טווח כמו במושבים"

בעצם לדני ולענת אמרו במנהל התכנון ובמנהל מקרקעי ישראל - תשמעו. הדבר הזה חוות בודדים ודרך היין וזה - זה בצינורות. אז הנה, קחו חוזה לשנתיים, ובינתיים בשנתיים האלה אנחנו נדאג למעמד שלכם. עוד שנתיים אנחנו נדע להגדיר אתכם כיישוב ותקבלו חוזה קבוע. זו הבטחה.

עברו מאז 20 שנה.

ענת: "אני ברשומות של משרד הפנים מופיעה כתושבת ענתות 38 גני צהלה, הבית שבו נולדתי. אי אפשר להעביר כתובת לחוות קורנל. החשמל שלנו הוא חשמל זמני. 21 שנה. טלפון, לקח לנו 10 שנים להתחבר לבזק. אנחנו ישוב בלתי מוכר"

במשך 20 השנה האלה דני וענת יושבים על הקרקע בלי חוזה ארוך טווח שמסדיר את המעמד שלהם שם. אף אחד אף פעם לא ביקש מהם להתפנות, אבל גם א ף אחד לא נתן להם אישור סופי להישאר. תיכף נסביר איך בדיוק זה קרה. למה אחרי שנתיים אף אחד לא חזר לענת ודני עם תשובה מה הם בדיוק, ומה קרה ב-20 שנה שעברו מאז. אבל לפני זה אני רוצה לספר לכם כמה סיפורים קצרים מאוד מאחד הז'אנרים האהובים על כולנו - עלילות בירוקרטיות.

סיפור ראשון: השלט

ענת: "יום בהיר אחד בא נציג של  מעצ"

צליל: מעצ היתה פעם החברה הלאומית לתשתיות ותחבורה. בשנת 2003, חמש שנים אחרי שדני וענת עלו לקרקע הגיע נציג של מעצ אמר לענת שמעצ כבר לא קיימת יותר.

ענת: "מעצ הם כבר לא… הם הפכו מגוף ממשלתי למשהו אחר"

צליל: מעצ הפכה מיחידת סמך של משרד התחבורה לחברה ממשלתית.

ברכותיי, אמרה ענת.

תודה, אמר הנציג של מעצ, החברה הממשלתית. אבל העניין הוא כזה. מחוץ לחווה שלך על הכביש יש שלט עם חץ שכתוב עליו "חוות קורנמל", והשלט הוא בצבע לבן.

ענת: "השלטים הלבנים הם לא חוקיים יותר"

ולפי החוקים של החברה הממשלתית החדשה צריך שלט חדש - חום.

"זאת אומרת זה שיש לי שלט לבן גורם לי להיות עבריינית, ואני מתחייבת להסיר אותו. אבל אני לא יכולה לגעת בשלט כי הוא לא שלי. אז אני צריכה שמעצ יסירו את השלט תוך חודש, ואני מתחייבת לרכוש מהרשות הממשלתית לשלטים שלט חדש חום, ולהציב אותו בפרק זמן זה ואם לא אני צפויה לעונשים הקבועים בדין"

ועד עצם היום הזה אם תיסעו בכביש 40 תוכלו לראות שלט חום.

סיפור שני: ועדת השמות של הכנסת

יום אחד בחודש דצמבר צלצל הטלפון ועל הקו היתה מישהי ממשרד ראש הממשלה. הגברת ממשרד ראש הממשלה אמרה שוועדת השמות של הכנסת רוצה לבוא לביקור בחווה.

ענת: "אמרתי לכבוד הוא לי. אבשלום קור, אנשים נורא זה, אמרתי תאכלו? תשתו? אמרו לא, הם עושים סיור בנגב, אנחנו באים"

ביום הביקור ענת עלתה לחניה שבמעלה הגבעה, מעל לחווה, וחיכתה.

ענת: "ירדו מהאוטובוס, אנשים מבוגרים, האמת היא פעם ראשונה שאני אעשה להם סיור. אמרתי נשב לשתות, כמה שאלות ואנחנו ממשיכים. והתפתחה שיחה"

הם מצאו כמה תחומי עניין משותפים כמו הזנת בקר ומקור השם קורנמל. ואז ענת התחילה להבין שקורה פה משהו מוזר.

ענת: "ואז ככה אאוט אוף דה בלו בלי הכנות הם אומרים לי תקשיבי, אמרו לך למה אנחנו באים? אמרתי - לא, אמרו לי שאתם מסיירים בנגב"

אבל חברי ועדת השמות של הכנסת אמרו לה - לא.

ענת: "באנו כי התהליך הסטטוטורי שלכם מתקדם ואתם צריכים להחליף את השם. אתם לא יכולים להיקרא חוות קורנמל, אתם צריכים שם עברי"

והיה גם דד ליין.

ענת: "יש לכם חודש לבחור שם, אם לא תבחרו אנחנו נבחר לכם. כדאי שאתם תבחרו"

בסופו של דבר אחרי שהאוטובוס עם חברי ועדת השמות עזב את החווה, ענת התקשרה למזכירה והסבירה לה שזה מותג שהם בנו הרבה שנים, ושזו בעיה לשנות, ושהשנה היא לא 1948. המזכירה שוחחה עם חברי ועדת השמות באוטובוס והם שינו את דעתם במהלך הנסיעה, עוד לפני שחזרו הביתה.

יש עוד הרבה דוגמאות כאלה לאורך השנים.

הקורנמלים עדיין גרים בקרוואנים כי אסור להם לבנות על השטח הזה.

לפני כמה זמן ביקשו מהם לחתום על הסכם חדש לפיו אם לא יימצא להם פתרון בירוקרטי עד השנה הבאה מותר לפנות אותם בלי שום תנאים. הם לא הסכימו.

אחרי שיושבים ומדברים איתם על התהליך הזה, השורה התחתונה היא, כמו שענת ודני מגדירים את זה בעצמם, וזה משהו שהרבה עצמאים גם אם הם לא חיים בחוות בודדים יזדהו איתו הוא: "את קמה בבוקר ולא יודעת מה מחכה לך".

כדי לסגור את הסיפור הזה אני רוצה לספר לכם מה קרה בעשרים ואחת שנה האלה ולמה חוות קורנמל הפכה ממפעל להפרחת הנגב ליישוב לא מוכר.

בשנת 1999, כשפג התוקף של החוזה הזמני שמשפחת קורנמל קיבלה על הקרקע שלה, עמותת אדם טבע ודין הגישה בג"צ נגד פרויקט דרך היין. ובית המשפט אמר - נכון, באמת הבטיחו לאנשים האלה שיאפשרו להם להישאר שם ויתנו להם פתרון קבע. אבל מי הסמיך בדיוק את מנהל מקרקעי ישראל להבטיח דבר כזה? זה לא בסמכותו. ושרי השיכון והחקלאות שהתהדרו בתכנית החדשה ליישוב הנגב? הם חרגו מתכנית המתאר הארצית של מדינת ישראל שאומרת שבכלל לא אמורים להקים ישובים חדשים באזורים האלה.

ובמהלך השנים האלה עלה עוד טיעון: למה שהמדינה תאפשר ל-23 משפחות לשבת על אלפי דונמים של אדמה חקלאית, ולא ל-80 אלף בדואים שחיים בכפרים לא מוכרים באותו נגב ממש, ושהיו רוצים גם הם לשבת על האדמות האלה ולעבד אותן?

יש בזה משהו.

וזה לימבו בירוקרטי מוזר.

דני וענת הם חלוצים, חקלאים, מפריחי שממה, מלח הארץ, משחררי אדמות, עובדי אדמה. הם קמים מוקדם מאוד בבוקר להאכיל, לחלוב, לגבן, לפתוח את המסעדה, לשרת לקוחות, ומפרנסים 20 עובדים.

או שהם הישראלים שחושבים שהכל מגיע להם, מפקיעי קרקעות, שיושבים בשימוש חורג ללא חוזה על קרקע שלא מיועדת למגורים ומייצרים גבינות בלי רישיון ועושים את זה 20 שנה, וכשבאים אליהם בטענות אומרים - אבל מה אתם רוצים, אנחנו עוברים על החוק כבר 20 שנה?

אני יכולה להבין את שתי נקודות המבט. ובמובן מסוים שתיהן נכונות, או כל אחת מהן היתה נכונה ברגע מסוים. וזה מה שמרגיז בסיפור הזה - רשות אחת, או כמה רשויות, יד אחת של המדינה, נותנת לך תפקיד, מגייסת אותך למשימה ושולחת אותך לשטח עם ברכת הדרך - והיד השנייה של אותה מדינה ממש, כמעט באותו זמן, כמעט באותו מקום, קוראת לך בשמות, אומרת שאתה לוקח משאבים שלא שלך ומנסה לסגור אותך.
החלום החקלאי של דני וענת והחלום הציוני בכלל שימש פשוט כדי להזיז אותם מצד אחד של המפה לצד השני, מהרי ירושלים לנגב ומי יודע לאן, מתוך אינטרסים שאף אחד אפילו לא טרח להסביר להם.

ולגבי ההרהור שהיה לי, לפני שנה כשישבתי שם וחשבתי, מעניין מי האנשים האלה שעזבו הכל וחיים לבד על הר במדבר? הם לא עזבו הכל והם לא חיים לבד על הר. הם אמנם רחוקים מהמרכז אבל הם חיים בתוך המטחנה של הבירוקרטיה הישראלית בדיוק כמו כולנו.

*

רילוקיישן

דנה: לצד האקזיט, חלום ישראלי עכשווי, חי ופועם בלבבות הוא חלום הרילוקיישן. להמציא את עצמנו במקום אחר, ובתנאים אידיאליים. אז כדי לחפור קצת בקרביים של החלום הזה התקשרנו לאמריקה.

שאול: היי, אני שאול אמסטרדמסקי, והסיבה שבגללה אני לא עומד על הבמה לדבר איתכם הערב, היא משום שאני פשוט לא בארץ. אני לא בתל אביב ולא בירושלים ולא בשום מקום אחר בישראל. אני בקיימברידג׳, מסצ׳וסטס, ארצות הברית. כן, אני ברילוקיישן.

תמיד חלמתי לעשות רילוקיישן לארה״ב. לעבוד בבנק אמריקאי ולגור בבית אמריקאי ולגדל ילדים אמריקאים ולנסוע באוטו אמריקאי כזה גדול עם יותר מדי מושבים.

סתם, לא ממש. גדלתי בפתח תקווה וכל המשפחה שלי היו עולים חדשים ולא ממש ידעתי מה זו אמריקה. הקשר היחידי שלי לחו״ל היה הדודה פרידה שגרה בגרמניה. פעם בכמה שנים כשהיא באה לארץ כולנו היינו צריכים להיכנס איתה לדייהטסו הקטנה של אמא שלי ולנסוע לסביון להראות לה בתים של עשירים.

בכל מקרה, אנחנו ברילוקיישן כבר כמעט שנה. וזה גם מגניב, אבל זה גם לא.

עכשיו, זה לא שאני רוצה להתלונן, כן? בכל זאת, אמריקה.

מתוך "החמישיה הקאמרית": "באמריקה הלקוח תמיד צודק, אתה יכול להחזיר שם חולצה אחרי שקנית אותה אחרי חודש יחזירו לך את הכסף"

- "הנה זה קניתי באמריקה, בלי כפתורים"

- "גם בלי כפתורים יחזירו לך את הכסף, גם אם אתה לא רוצה להחזיר את החולצה יחזירו לך את הכסף"

שאול: אבל מצד שני -

- "אחר כך ישדדו אותך ברחוב עם הכסף שקיבלת -כן, אה?"

- "אחרי זה ישדדו אותך ברחוב וירצחו אותך ברחוב באמצע היום ולאף אחד לא יהיה אכפת"

שאול: כמו הרבה ישראלים אחרים שעושים רילוקיישן גם אני הגעתי לארה״ב לפרק זמן מוגבל. התקבלתי לתכנית בינלאומית בהרווארד שאוספת עיתונאים מרחבי העולם, ומממנת להם סוג של שנת שבתון. שנה של פסק זמן מהעבודה האינטנסיבית, של זמן עם המשפחה, שנה של התבוננות פנימית, למידה ומחשבה.

למי יש כח למעבר כזה, להוציא את הילדים מבית ספר, להכניס אותם לבית ספר חדש, לארוז הכל, לפרוק הכל, לסדר בירוקרטיות. למה עשיתי את זה? מה רע בסתם להמשיך לחיות איפה שאתה?

עשיתי את זה כי קצת נשבר לי. זו האמת. קצת נשבר לי מישראל. מהצפיפות, מהמחנק, מהפקקים, מהפוליטיקה, מהלחץ. נשבר לי להילחם בכביש, נשבר לי להילחם בדואר, בתור לביטוח לאומי, בתהליך ההזוי הקרוי הגשת דוח שנתי למס הכנסה. נשבר לי להרגיש שעל הכל צריך להילחם.

ובישראל לא הצלחתי למצוא שום אופציה לקחת צעד אחורה, לעצור קצת. לעיתונאים, למתכנתים, לאמנים, לא לאף אחד אין את ההזדמנות הזו בישראל. בארץ, אם כבר מישהו יהיה מוכן להשקיע בכם כסף - בהתפתחות האישית שלכם, לא בעסק שלכם - זה יהיה מקסימום סוג של סמינר של יומיים במלון כרמים. כשאתם בישראל, אתם פשוט לא יכולים לעצור לרגע.

ובארה״ב דווקא כן. מהסיפורים של הרבה ישראלים שיצא לי לפגוש כאן בשנה החולפת, נדמה לי שלכל אחד מהם יש סוג של סיפור כזה. סיפור על איך הנסיעה לארה״ב היתה הזדמנות שישראל פשוט לא יודעת להעניק.

אה, ויש גם את העניין הזה של הילדים. חשבתי לעצמי ששנה בארה״ב, אולי שנתיים, יעשו פלאים לילדים. שהם ירכשו אנגלית ברמת שפת אם לכל החיים שלהם, מה שאולי יפתח להם הזדמנויות מרהיבות בעתיד.

וחוצמזה, חשבתי שזה יהיה נהדר לילדים להיות רחוקים לאיזה זמן מהלחץ בארץ. פחות אלימות, פחות צבע אדום, פחות צעקות, פחות לחץ שמחלחל אליהם מההורים שלהם. אין לי דרך להעניק להם את זה בארץ.

ובאמת, עד שעברנו לכאן לא הצלחתי לתפוס עד כמה החיים בארה״ב יכולים להיות נוחים. זו נוחות שאנחנו, הישראלים, לא מסוגלים לדמיין כי אין לנו שום דבר שאנחנו מכירים להשוות אליו. זה פשוט שונה מכל סטנדרט שאנחנו מכירים.

זה לא שאין כאן בירוקרטיה. דווקא יש, ואפילו המון - האמריקאים חולים על טפסים, חולים. אבל אנשים יודעים שהשיטה היעילה והקצרה ביותר להתמודד עם השיטה היא פשוט לעשות מה שאומרים לך. הדרך המהירה ביותר להגיע לראש התור היא לא להתעלם מהתור ולחתוך אותו, אלא פשוט לעמוד בו בסבלנות. ואז הכל עובד.

חוצמזה, כל השירותים והמוצרים האמריקאיים נבנים על בסיס ההנחה שאתם צריכים כמה שפחות להתאמץ.

אתם בקולנוע ואתם צמאים? אין בעיה, תלחצו על כפתור והמשקה יגיע אליכם לכיסא.

רוצים להכין ארוחת ערב? הירשמו לשירות ארוחה מקופסה, וארוחת הערב תחכה לכם על מפתן הדלת. רק תצטרכו לעשות מה שכתוב בהוראות, וזהו.

רוצים גלידה? לחיצה על האפליקציה, ופיינט של בן אנד ג׳ריס מהסופר בדרך אליכם, כי יש מישהו שמוכן להביא לכם את זה בעד פחות מדולר.

זה כמו לחיות בסמינר אינסופי במלון כרמים - זה מפנק, זה נוח, ואפשרי רק אם יש לכם מספיק כסף בבנק.

אבל כמו עם כל דבר חדש שאתם קונים, באיזשהו שלב אתם מתחילים לזהות את השריטות, נכון? את הדפיקות בפח.

זה קרה לי בפעם הראשונה כשניסינו לקנות כאן אוטו, ולא ממש ידענו איך עושים את זה. מצאתי את עצמי הולך ברגל מסוכנות רכב אחת לשניה, באופן רנדומלי לחלוטין, כי לא היה מי שימליץ לי לאן ללכת. כולם הרגישו לי רמאים, לא ידעתי איזה שאלות לשאול, או מה חשוב לדעת, ואיך השיטה הזו עובדת בכלל. עושים טסט? עושים בדיקה? איפה עושים בדיקה? 125 אלף מייל זה הרבה או מעט? מה זה צמיגי חורף, אני צריך כאלה בכלל? ובסופו של דבר, כנראה בגלל שמערכות ההגנה שלי לא היו מכוילות כמו שצריך, יצא שקנינו אוטו דפוק וחלוד, עם אגזוז שאוטוטו מתפרק ומנוע רועד, והייתי צריך להשקיע עוד אלף דולר בלתקן חלק מהבעיות האלה. ככה, חטפתי את הצינור עם כל הלב.

וזה היה הרגע שהצלחתי לתת שם לתחושה הזו שהתגנבה לה בהדרגתיות אל תוך הלב מהרגע שהגענו. תחושת זרות. וזה היה משהו שאף אחד לא הכין אותי אליו. אף אחד לא סיפר לי עד כמה אתה מרגיש זר כשאתה מהגר למדינה אחרת, עד כמה אתה מרגיש לא שייך, אפילו במדינה שהתרבות שלה יחסית דומה למדינה ממנה באת.

באתי לפה על מלגה מלאה בתכנית מאוד ספציפית. ידעתי לאן אני בא, מה אני הולך לעשות, ומה תהיה ההכנסה שלי. הרבה אנשים שעושים רילוקיישן ללימודים או לעבודה באים בתנאים דומים. לכאורה, אי אפשר לחשוב על נחיתה יותר רכה מהנחיתה הזו. מה זה רכה, זו נחיתה צמרירית ומלטפת.

אבל דווקא בגלל זה, אתם לא מוכנים למכה של תחושת הזרות. והתחושה הזו לא מכה בבום אחד, היא מכה שוב ושוב ושוב, במכות קטנות כאלה. זה מכה בכם כשאתם הולכים לאוטו ומגלים שגררו לכם אותו כי פשוט לא ידעתם שביום שני האחרון לחודש מנקים את הצד הזה של הרחוב. או כשאתם מקבלים קנס של מאה דולר כי לא ידעתם שאסור לחנות ליד ברז כיבוי איש.

וזה מכה בכם כשההוא מהמוסך דופק אתכם עד העצם כי אתם לא מכירים את הכללים, וזה מכה בכם כשאתם מנסים להוציא משפט מהפה ומישהו צוחק שאי אפשר להבין מה אתם אומרים. זה מכה, וזה צורב. פעם אחר פעם.

כשאתם במדינה זרה, אתם כל הזמן דרוכים. דרוכים לנסות להבין מה אומרים לכם, לנסות לחבר משפטים קוהרנטיים. אתם כל הזמן מפספסים את הניואנסים, את ההקשר, את הפשר האמיתי של הדברים שמסתתר מאחורי מילים מסוימות או קודים מסוימים או שפת גוף מסוימת שאתם פשוט לא מכירים. בארץ, מבלי לנסות אפילו, אתם מבינים הכל, ומבינים אתכם. את תנועות היד בכביש, את חצאי המלים, את כל הניואנסים שבעולם. פה? פה זה לא קיים.

ופתאום אתם קולטים שבואנה, זה קשה הרילוקיישן הזה. עם כל האמזון והנוחות והנימוסים והחיוכים, זה ממש ממש קשה. פתאום אתם קולטים שאתם לבד. שכל מעגלי התמיכה שלכם מהארץ - המשפחה, החברים, החבר׳ה מהעבודה - פתאום כולם אינם.

בהתחלה חשבתי שהתחושה הזו תעבור עם הזמן, אבל היא לא. היא לא נשארה באותה עוצמה כמו בהתחלה, אבל מדי פעם היא מפציעה מחדש. עד שבשלב מסוים התחלתי לתהות - ככה זה מרגיש, להגר? איך אפשר לסבול משהו כזה במשך עשרות שנים? זה בכלל שווה את זה?

ואז, הבנתי פתאום שאני מכיר מישהי שחוותה על בשרה בדיוק את זה.

"רואים את הבלגאן?"

שאול: בדצמבר 1973, כשאמא שלי היתה בסך הכל עשרים ואחת, היא היגרה לישראל מברית המועצות יחד עם ההורים שלה ואחותה. חשבתי לעצמי שאמא שלי יודעת בדיוק איך זה להיות מהגרת. סיפרתי לה שאנחנו עושים פרק לייב על החלום הישראלי, וסיפרתי לה מה החלק שלי בפרק הזה:

שאול: "אמרו לי תעשה על החלום הישראלי לעבור לאמריקה ולהצליח באמריקה"

אמא: "וזה החלום שלך?"

שאול: "לא. אבל יש הרבה ישראלים שזה כן החלום שלהם. אההה.. את כאילו בודקת אם אני מתכוון לחזור?"

אמא: "פולניה או לא?"

שאול: אמא שלי הסכימה איתי שלוקח זמן עד שמרגישים שייכים למקום חדש.

אמא: "אני חושבת שלקח לי בערך שנתיים למרות שדיברתי עברית למרות שהכרתי ישראלים אבל את תחושת השייכות התחלתי להרגיש בהדרגה"

שאול: כשהילדים - כלומר, אני ואחי - התחלנו ללכת לגן, ואחר כך לבית הספר, ושנים אחר כך לצבא, הדברים האלה עזרו לה להרגיש שהיא שייכת למדינה החדשה שהיא עברה לגור בה.

אמא: "זה כאילו מחזיר אחורה. זה כאילו מתחילים חדשים מההתחלה. אף אחד לא יכול לחזור לילדות שלו אבל פתאום דרך הילדים עוברים את המסלול ואני עברתי איתכם את המסלול של ישראל, לא את המסלול שהיה לי שם"

שאול: אבל אז היא סיפקה תובנה שהפתיעה אותי. היא סיפרה לי מה הטריק שאתה צריך לעשות עם עצמך בשביל להפסיק להרגיש זר.

אמא: "זה לא חוכמה להגיד, אני זר פה, הם לא מתייחסים אלי. ברגע שאתה מקבל אותם, אתה מקבל את המדינה זו, אתה מתחיל לאט לאט להיות אחד מהם"

אני חושב שאני יודע למה אמא שלי מתכוונת כשהיא אומרת את זה. היא מתכוונת להבדלים, לתפיסתה, בין העלייה מברית המועצות בשנות ה־70 לבין העלייה מברית המועצות בשנות ה־90. העולים של שנות ה־70, כמוה, כעסו מאוד על העולים של שנות ה־90 שלתפיסתם לא ניסו להיטמע בחברה הישראלית, אלא להיפך, ניסו לשמור על הזהות הקודמת שלהם. אבל אני חושב שהמסר שלה הוא גם אוניברסלי - אם הגעת למדינה אחרת ואתה מרגיש זר ומנוכר ורוצה להפסיק להרגיש ככה? אתה צריך לעסוק משהו אקטיבי לגבי זה, אל תצפה שזה פשוט ייעלם מעצמו. אל תצפה שהמדינה שהגעת אליה תתאים את עצמה אליך. אתה צריך להתאים את עצמך אליה:

שאול: "והאמת? התחלתי להבין ש… אולי הבעיה היא אצלי?"

כלומר, זה לא רק הם, זה אני. זה אני שכנראה עוד לא מוכן להשתלב. ולהשתלב זה אומר הכל, זה להיות אול אין. להתחיל להתעניין בספורט, למשל, בשביל להיות מסוגל להשתלב בשיחות ולהבין על מה מדברים. להבין איך עובד פוטבול ואיך עובד בייסבול במקום לבוז לצורות הספורט המשונות האלה ולהתגעגע לכדורגל. זה אומר להתחיל להתעניין במזון המקולקל והדוחה שלהם במקום להתנשא עליו. זה אומר להתעניין בפוליטיקה המקומית ולהתנדב לוועד של בית הספר ולהתנדב לאירוע תיאטרון של השכונה ואת כל הדברים האלה שהם עושים פה בכמויות מטורפות. מטורפות!

זה רן הר נבו. הוא סטארטאפיסט סדרתי. ב-2008 הוא עבר עם המשפחה שלו לניו יורק לנהל את הסטארט אפ שלו משם, בהמשך מכר אותו, ועכשיו הוא מנהל סטארט אפ חדש שהקים - הומיז. הסטארט אפ הזה מאפשר למהגרים לבנות קהילות מקומיות במקום החדש שעברו אליו. ישראלים בניו יורק, הודים בלונדון, צרפתים בישראל. כאלה. הוא יודע לא מעט על הגירה ועל מהגרים.

רן הר-נבו: "אני הבנתי שאני גס רוח במעלית. ניו יורק מלאה בבניינים. במעלית צריך לדבר, צריך להיות נחמד, צריך להגיד שלום כשיוצאים החוצה. אי אפשר … אני זוכר שבאתי חזרה לארץ ולקחתי סאבלט בשרונה לפני כמה שנים והייתי בשוק שלא מדברים אחד עם השני במעלית כל אחד נכנס, עומד במעלית, יוצא. נכנס, יוצא. בארה״ב אתה נכנס, היי הוו אר יו, מדברים על מזג האוויר. בהתחלה זה עצבן אותי היום זה נורא חביב בעיני. בן אדם יוצא בקומה ה־14 אומר לך האב א גרייט דיי, האב א גרייט דיי, כל האנרגיה נורא חמודה"

שאול: הר נבו בארה״ב כבר יותר מעשור. אני שנמצא כאן רק פחות משנה, לי זה עדיין לא נראה חמוד. זה עדיין מתיש מבחינתי. אבל אני כן מרגיש איך אני מתחיל לאמץ את הנורמות האלה בצורה טבעית יותר.

רן: "אתה עוד בהתחלה, בסוף אנשים כן מתרשתים. הם גם מתפשרים יותר. כי בארץ אתה אומר אני לא יכול לעשות יותר חברים אין לי מקום אין לי זמן, פה אתה חייב. ואתה גם חווה פרידות כי אנשים עוזבים. אנשים עוברים. כל העולם המובילי הזה, אנשים עכשיו ייקשרו אליכם, פתאום תעזבו"

שאול: בקיץ הזה היינו אמורים לחזור לישראל כי התכנית שלי הסתיימה, אבל בסוף זוגתי החליטה לנסות משהו משל עצמה והתקבלה לתואר שני כאן, אז אנחנו נשארים לעוד שנה. אבל ברצינות, שנה וזהו. כי אם תשאלו אותי, אין לי תכניות להמשיך להישאר פה אחר כך. ובדיוק כמו שהר נבו מתאר את המצב התודעתי של יתר הישראלים שעושים רילוקיישן, גם לי יש מזוודה מוכנה בארון. ועוד שישה תיקים.

ונכון, נוח ונעים פה, וזה מגניב לראות את הילדים לומדים אנגלית ואני מבין שאני נותן להם מתנה לחיים, ואני מודה שגם נחמד להיות מנותקים מכל הדברים שאני לא אוהב בישראל - הלחץ, הפוליטיקה, המאבק האינסופי.

אבל מצד שני, אחרי כמעט שנה כאן פתאום אני מבין את מה שאמרה לי חברה שלי אלונה לפני שנסענו לכאן. היא אמרה לי שאחת הסיבות שהם חזרו זה בגלל שבישראל טוב יותר לגדל את הילדים. ואני מודה שזה נשמע לי נורא מוזר בזמנו - בישראל? יותר טוב לגדל את הילדים בישראל? עם מלחמות וטילים ופיצוצים?

אבל עכשיו אני מתחיל פתאום להבין את זה. משהו בבוקיות האמריקאית, באופן השבלוני שבו הם מחנכים את הילדים שלהם ומגדלים אותם, משהו בזה משעמם. בישראל הילדים גדלים פרא. הולכים לחברים מתי שבא להם בלי לקבוע שבועיים מראש, מבלים הרבה יותר זמן בחוץ כי מזג האוויר מאפשר את זה ואף אחד לא פוחד שיחטפו לך את הילד באמצע הרחוב. פה במשך קרוב לחצי שנה הילדים שלי סגורים בבית ומטפסים על הקירות. הם מתרגלים לזה בסופו של דבר - ילדים מתרגלים להכל - אבל אני מעדיף את הגרסה שבה הם מתרוצצים בחוץ ואני בקושי יודע איפה הם.

אם יש משהו שכמעט השנה שאנחנו נמצאים כאן לימדה אותי זה שאתה לא מכיר את עצמך באמת עד שלא לקחת את עצמך לצד השני של העולם וניסית לחיות שם. לחיות באמת, לא רק לטייל. כשאתה מהגר למקום אחר, שם את כל מסלול החיים שלך על סטופ ומנסה לבנות משהו חדש, אפילו אם זה משהו זמני, אתה מגלה פתאום שהשורשים שלך הם חלק יותר חזק מהזהות שלך ממה שחשבת. אתה מגלה שאפילו אם אתה לא מחפש את חברתם של אנשים אחרים שבאו מהמדינה שלך, ואפילו אם אתה לא סובל המון דברים במדינה שממנה באת, המדינה שלך היא חלק ממי שאתה, בין אם תרצה ובין אם לא.

ונדמה לי שזה הדבר העיקרי שמפריד בין הרילוקיישן שלי, להגירה של אמא שלי לישראל. אין לנו איזה חיבור רגשי לארה״ב כמו שלאמא שלי ולמשפחה שלה היה לישראל. ועם כל כמה שאמזון זה החיים - זה באמת החיים, ועם כל כמה שלא צריך להילחם פה באף אחד, זה עדיין לא שלי, ואני לא רואה איך זה נהיה שלי.

אז נראה לי שנהיה פה שנה. גג שנתיים, ואחרי זה נחזור. אתם יודעים, רק עד שהילדים יקלטו אנגלית קצת.

אמא: "ביי. מתי אני אראה את זה"

שאול: "לא רואים את זה זה ברדיו"

אמא: "אז בשביל מה? אמרת שרואים את זה"

שאול: "זה ישודר באיזה פסטיבל בסוף מאי… זה ישודר אחרי זה… את יודעת מה זה פודקאסט?"

*

צליל: אנחנו היינו חיות כיס לייב. ועכשיו אנחנו חוזרים לשגרה. זה היה הפרק הראשון של העונה החדשה שלנו, ואנחנו חוזרים לעבוד ולהעלות פרק חדש כל שבוע, עד ל -

דנה: עד להודעה חדשה

צליל: תודה רבה לרום אטיק העורך שלנו,

דנה: תודה לעורך הסאונד אסף רפפורט ולאיל שינדלר. תודה לאורנה ריטשטיין שעיצבה את המדבקות היפות האלה. דנה: תודה לדור סער-מן ולרותם שניר.

צליל: תודה לאנשים שמאפשרים לפרויקט השאפתני שהוא חיות כיס להמשיך לקרות, כבר יותר משנתיים, לי-אור אברבך, אלעד טנא, מיה זיו ומתן דרורי.

דנה: אנחנו נשתדל להיפגש שוב לפחות עוד שנה. תודה רבה רבה שבאתם.

צליל: ועכשיו זהו, ההקלטה נסגרה, זה רק אנחנו ואתם. יש לכם שאלות?