לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט
אבל אם אתם מעדיפים לקרוא, גרסת הטקסט לפניכם

הי, אני שאול אמסטרדמסקי, ואתם מאזינים לפרק נוסף בסדרה שלנו ״חיות ביס״, על נקודת המפגש בין אוכל לכלכלה.

*

אם גם אתם גדלתם בישראל בשנות ה-80 וה-90 כמוני, אתם זוכרים בטוח את שידורי הניסיון של ערוץ 2, נכון? 

זה התחיל ב-1986, והמשיך עד ל-1993. הרבה זמן. רצועות יומיות של תוכניות שחלקן היו, איך נאמר בעדינות, מוזרות להפליא. העולם הערב, היא כנראה הזכורה ביותר מבין התכניות האלה

אבל היו שם גם נייס גיא של גיא מרוז

ודודו מספר לגולו עם דודו טופז ובובה

וגם תכנית קטנה בשם יום יומן, או כפי שהיא מוכרת יותר בכינויה העממי - צ׳סטר וחגית

שאול: החלק המוזר בתכנית הזו לא היה רק התוכן, אלא גם הצורה, כלומר הפורמט עצמו. זה היה אחד הגלגולים הקדומים ביותר שאני זוכר של תוכן שיווקי בטלוויזיה.
בתכנית הזו השתתפו חגית דסברג, יהויכן פרידלנדר, ויואב צפיר, ששיחק את צ׳סטר צ׳יטה. יום יום, במשך שנתיים שלמות, כשהוא לבוש בתחפושת ענקית של צ׳יטה כתומה מנוקדת שחור, עם משקפי שמש ענקיים וסינקרס בגודל לא סביר, יואב צפיר הביא למסך את דמותו של צ׳סטר. 

צ׳סטר צ׳יטה, הדמות שמצוירת על חטיפי הצ׳יטוס ברחבי העולם ומזוהה איתה לחלוטין, היתה דמות שילדי ישראל לא הכירו בעבר. היתה לכך סיבה פשוטה. עד לתחילת שנות ה-90, ילדי ישראל לא ידעו מה זה צ׳יטוס. הם גדלו על במבה וביסלי, החטיפים הפופולריים ביותר בישראל כנראה, והצ׳יטוס, אחד החטיפים האמריקאים המוכרים ביותר בעולם, נשאר מעבר לים יחד עם עוד המון מותגים אחרים שפחדו לבוא לישראל בגלל החרם הערבי.

אבל בשנות ה-90 הוא עשה עליה, וגאון שיווקי שאיני יודע מיהו הצליח ליצור את תכנית הטלוויזיה היומית הזו, ולדחוף את הסמל של צ׳יטוס לתוך הפרצוף של הילדים המשועממים בכל יום ויום ופתאום צי׳טוס נהיה דבר בישראל. 

אבל האמת שזה החלק הכי פחות מופרך שקשור לצ׳יטוס. כי הסיפור של איך הצ׳יטוס נולד מלכתחילה והגיע לעולם הוא כבר סיפור מוזר בהרבה. כי הצי׳טוס, חברים, הצ׳יטוס נולד לפני 80 שנה בשדות הקרב של אירופה, כמו המון דברים אחרים שאתם קונים היום בסופר.

I got into this topic by following a thread I kept pulling on the thread and playing on the thread and I ended up with something really vast and huge and almost and frightening 

הכירו את אנסטסיה מרקס דל סאלסדו 

My name is Anastacia Marx de Salcedo 

ואני חשבתי שלי יש שם מוזר. 

 I'm a writer and and I've been actually a food writer for a while. 


שאול: בשנים האחרונות אנסטסיה פיתחה אובססיה למטבח הצבאי. וליתר דיוק, לא למטבח הצבאי, אלא לאוכל הצבאי. וממש ליתר דיוק, לאופן שבו הצבא האמריקאי פיתח וממשיך לפתח את המזון שהחיילים בשדה הקרב אוכלים, ואיך תהליך הפיתוח הזה עובד. 

כמו כל עיתונאית טובה שמפתחת אובססיה, אנסטסיה מרקס התחילה במחקר מקיף ואספה את כל המסמכים, המחקרים והעדויות שאיפשרו לה לחקור את הנושא. במשך שלוש שנים היא ראיינה אנשי צבא, חוקרים, פקידי ממשל לשעבר, מומחי טכנולוגיית מזון, בשביל להבין איך השיטה הזו עובדת. התוצאה היתה ספר מרתק, Combat Ready Kitchen.

combat ready kitchen how the U.S. military shapes the way you eat. 

החלק הכי מגניב בספר, לפחות מבחינתי, היה להבין את העיקרון שהנחה את הצבא האמריקאי בפיתוח המזון הצבאי. העיקרון הזה היה עיקרון כלכלי נטו. אני ארחיב עליו בהמשך הפרק, אז בינתיים אגיד בתמצית שהצבא איתר כשל שוק, והבין שאם הוא יפתור אותו, הוא יפתח פתח לעולם חדש לחלוטין של דברי מזון. וזה בדיוק מה שקרה.

היום, אחרי הרבה מאוד שנים שבה השיטה הזו פועלת, לפחות מחצית מהדברים שהאמריקאים קונים בסופר הם גלגול של אוכל צבאי או מבוססים על טכנולוגיית מזון שפותחה במימון הצבא. או במלים פחות עדינות: האמריקאים, והרבה אנשים ברחבי העולם שקונים מוצרים אמריקאיים, גם בישראל, גם הילדים שלכם שאוכלים צ׳יטוס, כל האנשים האלה - אוכלים מנות קרב.

שאול: עוד בתקופת נפוליאון גנרלים הבינו שהצבא צועד על קיבתו, ושהחיילים צריכים לאכול משהו. ועוד מתקופת נפוליאון, תקופה שבה הצבאות כבר התחילו להסתובב במקומות רחוקים מאוד מהבית, החל המירוץ לפיתוח אוכל צבאי.

אבל עבור האמריקאים, התובנה הזו הדהדה באמת רק במהלך מלחמת העולם השניה. 

עד להתקפה היפנית על פרל הארבור בדצמבר 1941, האמריקאים לא ממש נכנסו למלחמה. 

עד אז, אומרת מרקס, הצבא האמריקאי מנה משהו כמו 400,000 חיילים וחיילות. לא מעט, אבל עוד אפשר לנהל את זה. אבל אז, מהרגע שהמדינה נכנסה למלחמה, בפרק זמן יחסית קצר המספר הזה גדל בהרבה. אבל ממש הרבה. בשיא שלו, הצבא האמריקאי היה צריך להאכיל כמעט 12 מיליון חיילים, לפי מקורות אחרים 16 מיליון, שרובם המוחלט היו מעבר לים. ולא ממש היה לו עם מה. או ליתר דיוק, לצבא היו אז בדיוק שתי מנות קרב עבור החיילים בשטח - מנה C ומנה D. וכל אחת מהן נשמעת יותר גרועה מהשניה.

מנה אחת היתה תבשיל פסטה עם בשר בקופסת שימורים ומנה שניה היתה שוקולד שהיה לא טעים בכוונה, בשביל שהחיילים לא יאכלו אותו כל הזמן. והמעט הזה לא התאים לקנה המידה החדש של הצבא, ולאיזורים החדשים שהחיילים היו מוצבים בהם. פחיות השימורים עם התבשיל החלידו והבשר עצמו איבד את הטעם או התקלקל. השוקולד הלא טעים נמס באקלים המדברי של צפון אפריקה או שנכנסה אליו לחות באקלים האירופאי וקילקלה אותו. וכך, בחוסר ברירה, הצבא האמריקאי הבין את מה שנפוליאון הבין 150 שנה קודם והתחיל לפתח מנות קרב חדשות, ומטבח צבאי שלם חדש.

אחרי שארה״ב הצטרפה למלחמה והחלה לשלוח מיליוני חיילים לחזית, המשק האמריקאי כולו גויס לטובת המאמץ. מבחינה כלכלית זה היה מצוין, תעשיות אמריקאיות שלמות שגשגו בזכות ההזמנות האינסופיות לצבא, והמשק כולו הצליח להתאושש מהשפל הכלכלי הגדול של העשור שלפני כן.

אבל מבחינה חקלאית וקולינרית, זה היה חתיכת אתגר. לגדל ולייצר אוכל גם בעבור האוכלוסיה האזרחית וגם עבור כל כך הרבה חיילים, וכל זה בפרק זמן מאוד קצר, זה כבר היה לא פשוט. כל כך לא פשוט, שמשרד החקלאות האמריקאי הפיק סרטי תעמולה לחקלאים ועודד אותם לייצר ולגדל עוד ועוד, בשביל להאכיל את החיילים בחזית.

אבל אפילו זה לא הספיק. ובצעד דרסטי, הממשל החליט לתעדף את החיילים על חשבון האזרחים. המשמעות היתה שהאוכלוסיה האזרחית נאלצה להיכנס למשטר צנע. 

הממשלה חילקה פנקסים עם בולים, והקציבה לאמריקאים כמה סוכר, שמן, חמאה, בשר ומוצרי מזון נוספים הם יוכלו לרכוש בכל שבוע. נסו לחשוב שניה עד כמה זה מנוגד לתפיסה שלנו של תרבות הצריכה האמריקאית, ותבינו כמה היה מדובר בצעד קיצוני, ממש טראומטי. כל כך קיצוני, שהממשל האמריקאי אשכרה יצר סרטי תעמולה בשביל להסביר אותו לציבור.

הסרט הזה, למשל, משנת 1944, שהופק על ידי משרד המידע המלחמתי של הממשל, הסביר לאזרחי ארה״ב למה הממשל קוצב את המזון שהם יכולים לאכול באמצעות שיטה של נקודות, ואיזו קטסטרופה תתרחש בחזית אם האמריקאים בעורף ישברו את משטר הצנע הקפדני הזה.

בסרטון הזה אפשר לראות שתי נערות אמריקאיות צעירות חוזרות מהעבודה, ומחליטות בספונטניות לקנות סטייק לארוחת הערב. יש להן די כסף, אבל אין להן מספיק נקודות ממשלתיות. הקצב העיקש לא מוכן למכור להן את הסטייק אפילו כשהן מציעות לו יותר כסף ממה שהוא עולה. הוא חייב לקבל את הנקודות שלהן, הוא אומר, אחרת אין סטייק.


כישראלים, כשאנחנו חושבים על חיילים ועל מלחמות ומבצעים צבאיים, אנחנו חושבים במימדים שלנו. המלחמות שלנו, רבות ככל שיהיו, הן מלחמות יחסית קרובות  לבית. במונחים של שינוע מוצרי מזון ואספקה לחיילים בחזית, אנחנו מדברים על כמה שעות נסיעה לכל היותר. 

עבור האמריקאים, האתגר של להאכיל את כל החיילים שלהם שמוצבים מעבר לים, הוא הרבה יותר מסובך. דמיינו שאתם רמטכ״ל צבא ארה״ב. בכל רגע נתון יש לכם לפחות עשרות אלפי חיילים מעבר לים. חלקם נמצאים במדינות עם אקלים מדברי. חלקם נמצאים במדינות עם אקלים ממוזג. חלקים נמצאים בג׳ונגלים עם אקלים טרופי. בנסיבות כאלה, אתם ממש צריכים לפתח לעצמכם מזון ייחודי. כמעט כמו לפתח מזון מיוחד לאסטרונאוטים בחלל.

נסו לחשוב שניה עד כמה זה מסובך. חשבו על הדברים הבסיסיים ביותר שאתם אוכלים. לחם, למשל. איך אופים לחם בשדה הקרב? זה לא שאפשר לשלוח משאיות עם לחם פרוס לחזית, נכון? אבל גם משאיות מלאות בקמח אי אפשר לשלוח. ואפילו אם כן, זה לוקח לא מעט זמן לאפות לחם, וצריך תנורים והכל. איך עושים את זה? או איך מביאים ביצים לשדה הקרב? איך שומרים אותן, איך משמרים אותן, איך משנעים אותן? זה כל הזמן נשבר! או בשר, או גבינות, או מרק. כל הדברים שאנחנו אוכלים ביום ביום, הכל נהיה פי אלף יותר מסובך כשאתם חיילים בשטח.

: בתחילת הדרך, כשהצבא האמריקאי רק נכנס למלחמה, מערך פיתוח המזון שלו כלל מעבדה קטנה אחת עם כמה סירים שהיו מוצבים בה שלושה אנשים. וזהו. אבל אחרי שנפל האסימון שזה לא מספיק, הצבא התחיל לשפוך הרבה מאוד כסף, בשביל לבנות מערך פיתוח מזון חדש.

This little three person lab turned into three hundred people. They had they started the war with no equipment or actually some donated pots and pans and ended up with I think seven to eight different specialized laboratories

 וככה, מהצורך הזה ליצור אוכל שבעצם עמיד לכל איתני הטבע, עם חיי מדף נצחיים, ושגם יהיה קל משקל וזול לשינוע ברחבי העולם בכמויות גדולות, מהצורך הזה נולד האוכל הכי לא טבעי בעולם, ועידן חדש במטבח האמריקאי עמד להתחיל.


 Okay let's see. OK. So there are actually many different foodstuffs that came out of World War 2.]


אז הנה כמה ממוצרי המזון הכי פופולריים היום שבעצם מבוססים על טכנולוגיה שפותחה על ידי או במימון הצבא האמריקאי:ֿ כל התערובות המוכנות האלה בסופר - תוסיפו מים וביצים ויש לכם עוגה או פנקייקים או לחם או אינספור דברי מאפה אחרים תוך כמה דקות - כל אלה הם תולדה של פיתוח צבאי

אבקת קפה נמס, או מרקים מוכנים להכנה, או מנה חמה, או כל הארוחות המוכנות רק תחממו שניה במיקרו - הטכנולוגיה שאפשרה את כל אלה פותחה על ידי הצבא
סלטים מוכנים שעומדים על המדף ולא מתקלקלים - סלט חומוס, גוואקאמולי, קולסלאו, מה שזה לא יהיה - כולם מבוססים על טכנולוגיה של עיבוד מזון בלחץ אטמוספרי גבוה, בשביל להרוג את החיידקים ולהאריך את חיי המדף בקירור
לחם פרוס שיכול להישאר טרי לנצח
חתיכות בשר קפוא
נקניקים, פסטרמות, כאלה
אפילו חטיפי אנרגיה

כולם בצורה זו או אחרת פותחו על ידי הצבא, או מבוססים על טכנולוגיה שפותחה בידי הצבא.


ועכשיו מגיע החלק שאני הכי אוהב בסיפור הזה - החלק הכלכלי שלו. בשביל לפתח את כל מוצרי המזון האלה, את כל הטכנולוגיות החדשות, היה צורך בהרבה מאוד כסף. לכל חברת מזון פרטית בפני עצמה לא היה תמריץ כלכלי להשקיע מיליוני דולרים ושנים של עבודה בפיתוח טכנולוגיות מזון חדשות. גם מפני שזה סיכון אדיר - יכול להיות שבסוף לא תצליחו לפתח כלום והכסף הלך לפח - וגם מפני שבסוף גם המתחרות שלהן היו יכולות להעתיק את הפיתוח החדש, והיתרון התחרותי היה הולך לאיבוד:


 if you think about it sort of logically private companies don't usually have an interest in doing and doing research on some of the big questions in food and in food processing a lot of times that has to do with preservation and safety and so forth.

וכאן, לכשל השוק הזה, נכנס הצבא האמריקאי ואמר: עלי. אני אשים כמויות של כסף, מיליונים של דולרים, ואתן, חברות המזון, בשיתוף פעולה עם חוקרים מהאוניברסיטאות המובילות במדינה, אתם תפתחו כל מיני טכנולוגיות מזון חדשות, שיאפשרו יצירה של פריטי מזון חדשים. ומה שתמציאו, כולם, כל השוק, כל החברות, כל השחקנים, כולם יוכלו להשתמש בפירות הפיתוח האלה, בטכנולוגיות החדשות האלה, אין פטנטים לאף אחד. 


So what the military has in essence done is to take on some of those really big questions in food science and it continues to do that and then shares the results of that research because it has no interest in in hoarding that. And so then military products are based on it as well as consumers products.

שאול: במצב כזה, כל חברות המזון הגדולות קפצו על העגלה, כי פתאום לכולן היה תמריץ. למעשה, מי שלא נכנס פנימה לקח סיכון אדיר שהוא יישאר מאחור. כולן רצו נתח מהתקציב הממשלתי הזה. וכל חברת מזון גדולה ידעה שאם היא אכן תצליח לפתח טכנולוגיה כזו, זה נכון שגם המתחרים שלה יוכלו ליהנות ממנה, כי הצבא מימן את המחקר הזה והוא רכוש ציבורי, אבל עכשיו לאותה חברה יהיה יתרון לא מבוטל על פני המתחרות. היא תוכל לצבור ניסיון בייצור של המוצרים החדשים, קווי הייצור כבר יהיו מוכנים, וגם הקשר עם הצבא כבר יהיה מבוסס ויהיה לה קל יותר להפוך לספק עתידי, או להציף את השוק האזרחי במוצר החדש לפני המתחרות. וזה בדיוק מה שקרה.

כמו כל האמריקאים, גם החיילים בחזית מאוד מאוד אהבו גבינה. כבר בתחילת המלחמה הצבא הזמין עבור החיילים גבינה שלא באמת היתה גבינה אלא משהו דומה, אבל אפילו זה לא הספיק. כי ככל שמספר החיילים גדל, בצבא חיפשו דרך לשלוח כמויות גדולות יותר של גבינה מעבר לים מבלי להזדקק לעוד מטוסים ואוניות. אז, בהובלת הצבא, החל המירוץ לצמצם את הנפח של הגבינה. ומאחר שהרכיב המרכזי בגבינה, כמו בכל מוצר מזון אחר, הוא מים, הרעיון היה למצוא שיטה חדשה לייבש גבינה ומוצרי מזון אחרים, בשביל לצמצם את הנפח והמשקל שלהם.


This was created as part of this monumental dehydration program that was run during World War Two to dehydrate whatever could be dehydrated to send it overseas because by dehydration of course greatly reduces the water and water is the thing that makes things the heaviest. 

הם ייבשו הכל, כולל דברים שקשה לדמיין איך אפשר לייבש. ירקות, פירות, ביצים, תפוחי אדמה. וגם גבינות. בסופו של דבר, זה עבד. בערך. הטכנולוגיה החדשה לייבוש גבינה לא הצליחה לשמר את הגבינה במצב רגיל של גוש גבינה, אלא בצורה של פירורים בלבד. במצב של אבקת גבינה. וחיילים, יש להם איזה קטע מוזר שהם מעדיפים לאכול גבינה, ולא אבקת גבינה. ובכל זאת, לשיטה החדשה היה ערך. כי לצרכי בישול? אבקת גבינה זה דווקא אחלה. זה הרבה יותר זול למשל. 

he powder was then used as an ingredient in things in mess halls and sauces and side dishes and I guess the main dishes 

אבל אז, ב-1945, עוד לפני שהצבא הספיק ליהנות כמו שצריך מכל האפשרויות הקולינריות של אבקת הגבינה, מלחמת העולם השניה הסתיימה.

 there was a whole cheese dehydration industry that had sprung up to meet this need And then they they no longer had a client

: מה עושים? מלחמה אין, אבל פסי ייצור שלמים ששימשו לייצור אבקת גבינה - יש. איך מוודאים שכל הטוב הזה לא הולך לפח?

they changed their their production to then focus on the consumer products industries and began to work with companies such as Kraft and Frito-Lay to add this this new ingredient to their products 

 לפי אנסטסיה מרקס, לחברות מזון כמו פריטו ואחרות היה ממש כדאי לקנות את אבקת הגבינה או לייצר אותה. גם משום שהצבא מכר אותה ממש בזול, גם משום שהן קיבלו את הטכנולוגיה בחינם ולא היו צריכים לממן את הפיתוח שלה, וגם משום שבתכלס? אבקת גבינה כחומר גלם עלתה פחות מגבינה אמיתית ועלה פחות לאחסן אותה. אז אם יש לזה טעם של גבינה, אבל עולה פחות מגבינה, למה להמשיך להשתמש בדבר האמיתי?

 And so right after the war all of a sudden these new foods appeared snack and convenience foods with added cheese powder including things like the the Cheeto which is of course a favorite still. 

וככה, שנים ספורות לאחר המלחמה, חברת פריטו השיקה את חטיף הגבינה הראשון שלה, שהיה מבוסס על אותה אבקת גבינה שהצבא השתמש בה. לחטיף הזה קראו צ׳יטוס.

המייסד של חברת פריטו, אגב, אמריקאי בשם צ׳רלס דולין, היה אחד מספקי המזון של הצבא בזמן המלחמה. חלק גדול מהמוצרים שלו המשיכו להגיע לבסיסים האמריקאיים גם לאחר תום המלחמה, כולל הצ׳יטוס. עשרות או מאות אלפי או מיליוני חיילים אמריקאים נחשפו לחטיף והתרגלו לטעם שלו, והמשיכו לקנות אותו גם בשוק האזרחי אחרי שחזרו הביתה. וזה מה שקרה גם עם מוצרים אחרים - הצרכנים כבר היו מורגלים לטעם, או לקונספט. כך ההיצע כבר נוצר, וגם הביקוש נוצר, והמעגל הושלם.

כך יוצא שמה שהתחיל בתור צורך של הצבא לפתח לחיילים שלו מוצרי מזון שיחזיקו מעמד בתנאים קיצוניים, חרג בסופו של דבר הרבה מעבר לכך. אנסטסיה מרקס מעריכה שכיום בערך מחצית מהמוצרים בסופר מקורם בפיתוח צבאי, במישרין או בעקיפין.

אבל זה לא רק זה. זו לא רק הכמות. זו גם האיכות. זה גם מה שנמצא בתוך המוצרים האלה שאנחנו קונים ואוכלים, לא רק בארצות הברית אלא בכל העולם. הרבה מאוד חומרים משמרים למשל, והרבה מאוד - הרבה מאוד מאוד - סוכר ומלח שמשמשים גם הם בתור חומרים משמרים טבעיים, שמאפשרים לחברות המזון למכור מוצרים זולים יותר עם חיי מדף ארוכים יותר, ולהגדיל את שורת הרווח, על חשבון הבריאות של הצרכנים.

they're able to have products that last for a long period of time and therefore they don't have you know the waste that goes along with spoilage. They are cheap. They're rugged et cetera 

זו בשום פנים ואופן לא היתה הסיבה היחידה לכך שכל כך הרבה מהמזון המודרני שאפשר למצוא בסופר, קל וחומר בסופרים בארה״ב, מפוצצים בכל כך הרבה סוכר ומלח. היו עוד סיבות, רובן ככולן כלכליות לגמרי. אבל הפיתוחים הטכנולוגיים, ובעיקר הגילוי שסוכר ומלח יכולים להאריך מאוד את חיי המדף של מוצרי מזון רבים, תרמו לכך שחלק גדול מהאוכל שכולנו אוכלים הם מוצרי מזון מזיקים. אנחנו אוכלים בעצם מנות קרב אזרחיות. במלחמה זה אולי מוצדק, אבל באזרחות יש לזה מחיר בריאותי כבד.

לפי אנסטסטיה מרקס, אי אפשר להאשים בכך את הצבא. הצבא עושה את מה שהוא צריך לעשות, היא אומרת, וזה לפתח מוצרי מזון שיהיו עמידים ובטוחים לשימוש של החיילים בכל מיני נקודות אקוזטיות על פני כדור הארץ. אבל, מאחר שהשיטה בנויה כך שבסופו של דבר כל המחקר והפיתוח הצבאיים זולגים ומגיעים לשוק האזרחי, היא כן סבורה שיש צורך במנגנון מסוים של פיקוח, כזה שישאל בצמתי ההחלטות הקריטיים מה יהיה הגלגול האזרחי של מוצר או טכנולוגיה מסוימת, וכיצד זה ישפיע על בריאות הציבור. הדרך לעשות זאת, היא אומרת, היא על ידי שילוב אזרחים בוועדות שכבר היום מפקחות על תהליכי הפיתוח האלה, ועדות שהיום מורכבות רק מאנשי צבא בלבד שלא חושבים על הזווית האזרחית.

I would like to see consumers on that committee or consumer representatives who could then be thinking about how a particular direction in military food research might affect the consumer down the line.

אגב, זה נמשך עמוק לתוך תקופת מלחמת המפרץ והמלחמה באפגניסטן ובעיראק, ולמעשה נמשך ביתר שאת גם היום. העובדה שיותר ויותר חיילים נמצאים באקלים מדברי פתח למשל מירוץ פיתוח חטיפי שוקולד שלא נמסים בחום, במימון הצבא. חברת המזון שתצליח לעשות זאת, תהיה מוכנה להסתער על שוק אדיר של צרכנים בכל רחבי המזרח התיכון.

אז חוץ משוקולד שלא נמס, ועל מה עובדים שם עכשיו במעבדות המזון הצבאיות או במעבדות אחרות במימון הצבא? על טכנולוגיות חדשות ויעילות יותר לשימור מזון כמו גם על טכנולוגיה שתאפשר להוציא מהמזון את החלקים המזינים שבו, ברמה המולקולרית, ולשמר אותם מחוצה לו. כן, זה נשמע נורא. וגם, על זה:

They just recently finally feel that is something had been working on for the better part of a decade I think which is the the three year shelf stable pizza.

 שמעתם טוב - פיצה מוכנה לאכילה עם חיי מדף של שלוש שנים, ללא קירור. בתאבון.

עכשיו תורכם. חוץ מטוסט גבנצ שהכנתם על התנור חימום, מה היה האוכל הצבאי האהוב עליכם? האם זה היה תירס וטונה מקופסאות שימורים מעורבבים יחד? האם זהו לוף מטוגן? בואו לקבוצה שלנו בפייסבוק - קוראים לה חיות כיס - וספרו לנו. ואם יש לכם סיפורי מזון מעניינים נוספים - אנא ספרו לנו, אנחנו רוצים להמשיך את סדרת האוכל שלנו - חיות ביס.

כל הפרקים של הפודקאסט שלנו זמינים להאזנה בכל אפליקציית פודקאסטים שהיא, וגם באתר כאן. באתר תוכלו למצוא גם את התמליל המלא של הפרק, וגם לינקים לדברים שדיברנו עליהם לאורך הפרק, כמו הספרים שהזכרנו. 

אנחנו ממש רוצים להגיע לעוד ועוד אנשים, אז אם אהבתם את הפרק הזה, הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות עכשיו הוא לשלוח אותו לחבר או חברה, שעוד אנשים יכירו אותנו. או לבחור פרק אחר שאתם אוהבים ולשלוח להם מתנה. זה בחינם!

ערכו את הפרק הזה צליל אברהם ורום אטיק שגם מפיק את כל הפרקים שלנו. עורך הסאונד היה אסף רפופורט. בצוות חיות כיס חברה גם דנה פרנק. הפרק הזה הוקלט באולפני PRX בקיימברידג׳, מסצ׳וסטס, ותכלס סתם אמרתי את זה בשביל להגיד מסצ׳וסטס. אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.