לקבוצת הפייסבוק של חיות כיס

חיות כיס, גרסת הטקסט
 

דנה: שלום! אתם מאזינים לחיות כיס. אני דנה פרנק

צליל: ואני צליל אברהם. בחודש נובמבר האחרון נסענו - דנה, רום ואני לעיר אילת, והקלטנו שם שני פרקים ב-48 שעות. 

דנה: ראיינו אנשים, כיתתנו רגליים, לא נחנו עד שהבנו מה באמת קורה באילת. בדרך הצלחנו לעבור בכל האטרקציות התיירותיות המובילות, ממדיטציה בחוף של מוש

צליל: ועד צרבת בבופה של הכל כלול. 

דנה: האמת? אלו היו יומיים מרתקים. הפרק שלפניכם הוא הראשון מבין שניים על מה שקורה באילת.

צליל: והשבוע זה הפרק שלך דנה, על איך באילת - כן כן, אילת - עשוי להימצא הפתרון למשבר האקלים. 

תהנו!

 

זה סיפור על אדם שהייתה לו את עבודת החלומות, ואז הוא איבד אותה. 

אני קלי מיוטבתה  עבדתי כ13 שנה בערדג, הייתי מנהל תפעול בערדג.

אני יודעת, מנהל תפעול לא נשמע כמו עבודת חלומות. אבל זאת הייתה עבודת ה-חלומות של משה קלי, שכולם קוראים לו פשוט קלי. קלי הוא איש גדול ונחמד עם זקן וכפות ידיים מרובעות וגדולות.

לפני שקלי מצא את העבודה הזאת ב-1995, הוא ניהל במשך עשר שנים את המחלבה ביוטבתה. זאת אחת המשרות הכי שוחקות בכל חבל אילות כי, בואו, אם אתם יודעים משהו על קיבוץ יוטבתה זה כנראה שיש שם מחלבה.

קיבלתי טלפון בדרך לחופשה, ממש על ים המלח, ממנכל ערדג, והוא הציע לי את משרת מנהל האחזקה בערדג - כולל בנייה של דברים, יצירה של דברים וכו וכו

ערדג היא חברה שמגדלת דגי מאכל. המנכל שלה הציע לקלי להיות מנהל התפעול של כלובי הגידול במפרץ אילת. וקלי הסכים.

 המעבר מאולמות המחלבה המעיקים לדגים היה פשוט שיחרור אדיר בשביל קלי. בכל בוקר הוא הגיע לחוף הצפוני באילת, ליד המרינה שם, קצת אחרי ההרודס. בצד שקרוב יותר לירדן. קלי היה נושם את האוויר המלוח ומרגיש שהוא חי.

ממבט מלמעלה, כלובי הדגים הם חישוקים בקוטר 15 מטר שצפים על פני המים. רשת שנופלת מהם מבדילה בין המים החופשיים לבין המים שבהם חיים הדגים. החישוקים נראים פחות תעשייתיים ממה שהייתם מצפים. הם די יפים, האמת. 

זה פסטורליה, תארי לך את הים האדום. את יושבת באמצע הים, 300 מטר בערך מהחוף. שקט.  שלווה. גלים. דגים. משהו שלנפש הוא... מדהים.

ערדג הייתה שייכת לקיבוצים בחבל אילות: גרופית, סמר, לוטן, קטורה ויוטבתה. החברה גידלה דגים גם ביבשה, בבריכות דגים, אבל בים הגידול היה משתלם במיוחד. בתוך הים, הדגים מקבלים מים זמינים, ללא צורך בשאיבה, וחמצן שקיים ממילא במים. ביבשה, בברכות, צריך לשחזר את הסביבה הזאת מאפס, וזה יקר מאוד. בים, לעומת זאת, בין השנים 1995-2008, כלובי הדגים הכניסו לכל אחד מחמשת הקיבוצים החברים כ-800 אלף שקלים בשנה ונתנו תעסוקה לחמישים איש. זה אולי לא נשמע כמו המון אנשים, אבל אנחנו מדברים פה על הערבה - החבל הכי מבודד בישראל. 

לשם השוואה, המעסיק הגדול במועצה הוא המחלבה ביוטבתה, שבה עובדים היום 120 איש. בסך הכל, בכל הערבה - לא רק בחבל אילות - חיו בשנות התשעים קצת יותר מ-4500 אנשים. באיזור הזה, תעסוקה ל-50 איש היא לא דבר של מה בכך.

ועוד איזו תעסוקה. 

קלי: תביני העסק שם עבד כמו משפחה גדולה. זתומרת בכל רגע נתון, על כל תקלה, 23:06 שהייתה במכון או בכל מקום אחר, שרק היה סמס אחד היו מתייצבים חצי מפעל בשנייה.

התמיכה הייתה מכל עבר. זה לא מפעל רגיל.

הוא עבד בערדג בתור מנהל התפעול במשך 13 שנים. מספיק זמן כדי שהחברה תהפוך לחלק ממנו.

קלי: זהו. ומה קרה? יום בהיר אחד מישהו קם ואמר רגע רגע רגע. אותנו הקיבוצניקים שבאו לערבה מתוך אידיאלים ציונות והגשמה שמו אותנו מעבר לגדר ועשו אותנו פורעי חוק. זה בגודל מה שקרה. 

יום בהיר אחד קלי וחבריו גילו שהם הורסים את מפרץ אילת.

זה סיפור קטן שחלקים ממנו כבר שמענו אבל שכחנו או הדחקנו או עברנו הלאה - סיפור על מאבק סביבתי שהצליח ועל מי שנפגע מהניצחון שלו. זה סיפור על כלכלה שהשחיתה את הסביבה ועל האנשים שהירוויחו ממנה - אנשים שהם לא רשעים גדולים מסרט של ג'יימס בונד. סתם אנשים, כאלה שקמים בבוקר והולכים כל יום לעבוד, ומתגאים במה שהם עושים. אנשים כמוני וכמוכם. ובעצם, הם לא סתם כמונו. הם באמת אנחנו. כולנו עובדים או מושקעים בתעשיות מזהמות, ואם יוזמות סביבתיות אשכרה יתחילו להתרומם, נאכל אותה. מבחינה כלכלית לפחות. 

אז השבוע בחיות כיס: העתיד, כפי שנראה מהמועצה האזורית אילות.

  

כל הבלגן הזה התחיל בצורה הכי לא סקסית שאפשר לדמיין: גילוי דעה אקדמי. 

בשנת 1998, שלוש שנים אחרי שכלובי הדגים באילת התחילו לעבוד, 16 מדענים מכל האוניברסיטאות בישראל פנו לדליה איציק, שבדיוק מונתה לשרה החדשה להגנת הסביבה. המכתב מתחיל בברכות לרגל קבלת התפקיד, ואז, החל מהשורה השנייה, צולל לז'רגון מדעי נטול רחמים:

המדענים טענו שהכלובים פוגעים במפרץ אילת באופן הדומה להזרמת ביוב מעיר בת 30 אלף בני אדם ישר לתוך המים. יותר מזה, הדגים בכלובים - דניסים ולברקים - הם מינים פולשים שלא גדלים באופן טבעי במפרץ. לדגים האלה יש, למשל, טפילים שלא מופיעים בדרך כלל באיזור, ולכן הדגים המקומיים לא יודעים להתמודד איתם.

במילים אחרות, המדענים התריעו שכלובי הדגים - שעשו כל כך טוב לנשמה של קלי ולהכנסות של הקיבוצים, פוגעים בטבע באופן בלתי הפיך. ליתר דיוק, בשונית האלמוגים במפרץ אילת, שהיא השונית הצפונית ביותר בעולם. מקור משיכה אדיר לתיירים ונשמת אפה של תיירות הצלילה במפרץ, תיירות שבלעדיה שום דבר לא יביא צוללנים חובבים מרחבי העולם לפאב המאנקיז.

למכתב היו מכותבים גם בכירים ברשות הטבע והגנים, בוועדות התכנון, במשרד החקלאות והתיירות. ו, למרות הנוסח המדעי היבש, המסר חלחל: באותו הקיץ, הוועדה המקומית לתכנון ובניה באילת החליטה שלא לחדש את ההיתר להפעלת המבנים של כלובי הדגים. 

זה התחיל באמירות של ראש העיר שהוא רוצה להוציא את כלובי הדגים כי זה פוגע בתיירות

צריך להתעכב על זה רגע. תחשבו, 16 מדענים חותמים על מכתב והופס הוועדה המקומית מחליטה לפעול מיידית כדי להגן על הסביבה. העולם לא עובד ככה. לפני שנתיים, האו"ם פירסם דו"ח חמור שדרש להקטין את פליטות גזי החממה אחרת העולם כולו יהפוך ללא ראוי למגורים. חוץ מילדה אחת בכיתה י', אף אחד לא שינה את החיים שלו. שוחחתי עם כמה מחותמי המכתב, ביניהם מי שיזם אותו, פרופסור אמציה גנין. אמציה נמצא כרגע בחזית המאבק של הביולוגיה הימית, באוסטרליה, אבל כתב לי שלדעתו הסיבה שהמאבק התקדם כל כך מהר הייתה העובדה שהיה מגובה בעדויות מדעיות חד משמעיות.

המדענים הקפידו להיפגש עם כל אדם שנוגע לעניין - כולל שרים ומקבלי החלטות ברמה המוניציפלית, ולתת להם בראש עם הסבר מגובה בראיות שנמשך שעתיים על הנזק של הכלובים.  

וזה עבד. 

בסוף אותה השנה, אחרי אכילת הראש של המדענים, הרישיון להפעלת הכלובים לא חודש. 

קלי: בהתחלה היו תחושות של מה הם מבלבלים את המוח וככל שזה התקדם היו תחושות מאוד כבדות. ברגע שהבנו שהחרב מונפת והיו שם כל מיני תאריכי הכרעה כאלה ואחרים החרב הונפה וגם הונחתה בסופו של דבר והתחושה היא - הייתה מאוד קשה. 

הקיבוצניקים לא קיבלו את את הדין וערדג הגישה ערעור על ההחלטה. 

לקראת סוף אותה שנה, משרדי החקלאות והסביבההחליטו להקים ועדת מנכ"לים לנושא.

הקיבוצניקים יצאו להפגנות וניסו מאוד לדחוף את המסר שלהם - להציל את ערדג. 

קלי: מאוד קשה היה לקבל את זה. עבדנו שם בצורה מאוד נקייה, מאוד שקופה מאוד פרודוקטיבית. חבל היה לבזבז ענף כזה. 

בשלב הזה, בערדג גייסו מומחים משלהם שיבחנו את המצב. במקביל, החברה ערכה ניסוי בשתילת אלמוגים על הרפסודות ועל חבלי הכלובים, ניסויים שהראו שאלמוגים יכולים לגדול שם. הצד השני, העמותות הירוקות, גייס את הציבור הרחב לטובתו, באופן שנדיר לראות במאבקים סביבתיים בישראל.

תדמית של צלול: כל ילד יודע שצריך שהאלמוגים המרהיבים באילת הם אחד מפלאי הטבע של ישראל

ובכל זאת השונית האלמונים גוססת בגלל זיהום 

השקעות אדירות בניקוי המפרץ לא מצליחות להתמודד כי עדיין יש מי שמזהם

חייבים לעצור את הזיהום  כדי לשמור על אוצרות הטבע לדור הבא

זה היה מאבק מתוקשר בצורה לא פרופרציונלית למדינה, עם סרטוני תדמית ופרסומות שטרם נראו אצלנו ומכרו היטב את המסר. בסיפור שסיפרו העמותות הירוקות היו רעים מובהקים - כלובי הדגים - וטובים מובהקים: האלמוגים המסכנים. מבאר שבע עד מטולה, הסטיקר כאילו הדביק את עצמו על הפגוש: 

קריין חייבים להציל את מפרץ אילת. עכשיו

בינתיים, בקצה הדרומי של המדינה, הכל נראה הפוך. 

סינק דליק וולניץ טעיתי

הדייגים סיפרו סיפור אחר: לא מאבק בין חברה מסחרית לאירגוני סביבה טובי לב ונקיי כפיים, אלא מאבק בין מיליארדרים רשעים לחקלאים ימיים שרק מנסים לעשות יומית.  

קלי: לי אישית ואני חושב שלהרבה חברים בתוך המקום הזה שנקרא ערדג, נפלה התובנה שבעצם הירוקים זה - זה שם. זה לא משהו - שצריך לקבל אותו כמובן מאליו, כי הם עבדו בשיטה 12:02 של אינטרסים ולא, המדע פחות עניין אותם. 

את מה שקלי רומז בעדינות אמר לי בפה מלא חנן גינת, ראש מועצת אילות.

חנן: לא דנה אני אומר איבדו את האמון. אני איבדתי את האמון בסוגייה הזאת במדע, כי ראיתי איך המדע מונע גם על ידי אינטרסים אחרים

חנן הוא דוקטור לגיאולוגיה וגיאוגרפיה פיזית. הוא היה ממקימי המרכז המדעי ערבה וים המלח. לא בדיוק אדם שקל לערער את האמונה שלו בממסד המדעי. 

חנן ואני נפגשנו במשרד שלו, בשבע וחצי בבוקר - שעה שרק קיבוצניקים קובעים בה פגישות. בניין המועצה האיזורית נמצא בפאתי קיבוץ יוטבתה. חנן הוא אדם נמרץ וחייכן. כמו קלי, גם הוא הגיע לערבה בגלל שליחות ואהבה לנוף הטבעי והפתוח שנשאר רק בה.

עשרה מטרים משם נמצא מקור הגאווה - לב המדבר, ב הסלעים הענקיים, ההרים המשתרעים ברקע, החול הנוצץ אל השמש. חנן הוא בכלל הנכד של תלמה ילין, בן למשפחה ירושלמית אריסטוקרטית. אבל כשמדברים על כלובי הדגים, משהו בו קורס.

08:07. וגיליתי לאכזבתי, אני אגיד, ולהפתעתי, שהפרסומים הם שקריים, 09:40 גיליתי שיש פה הרבה מאוד אינטרסים, כולל אינטרסים כלכליים, כולל מי שרוצה כנראה את החוף הצפוני, ולכן הוויכוח הוא לא בדיוק וויכוח מדעי09:51.

מי בדיוק רצה את החוף הצפוני? כלומר, מי הרוויח מסגירת כלובי הדגים?  

ממש ביום שבו פורסמה התמ"א שתוציא את כלובי הדגים מהים, איש העסקים דיוויד לואיס, מבעלי ישרוטל, הודיע על כוונתו להקים מצפה תת ימי בחוף הצפוני. במקביל, היו גם דיבורים על בניית אתר תיירות משותף ישראלי ירדני. אף אחת מהיוזמות הללו לא יצאה לpועל, אבל הסמיכות שלהן להחלטות הממשלה נגד כלובי הדגים יכולה ללמד שבאותה התקופה היו מי שממש רצו להיפטר מהכלובים. 

האינטרסים העסקיים גם מסבירים את התמיכה של גבי קדוש, ראש עיריית אילת באותו הזמן, במאבק להוצאה.

בעל ההון הבולט ביותר שהיה מעורב במאבק בגלוי הוא מוריס קאהן, וזה השם שחוזר גם מחנן וקלי. קאהן הוא מיליארדר, הוא האיש שהביא את דפי זהב לישראל ולאחרונה התפרסם כמשקיע של ספייס איי-אל. במקרה של מפרץ אילת היה לו אינטרס ברור - המצפה התת ימי באילת בבעלותו. פגיעה בשונית זה פגיעה במצפה, וגם בכיס שלו. קאהן תמך באופן ברור במאבק לסגירת כלובי הדגים - דרך הבן שלו, בנג'י קאהן, שהקים את עמותת צלול, הכוח המניע של הירוקים במפרץ אילת. 

נשאלת השאלה האם להגן על הטבע זה באמת אינטרס כל כך אפל, אפילו אם מרוויחים כסף מאנשים שבאים לראות אותו

אבל מבחינת הקיבוצניקים, הייתה כאן רק אפלה. רק מניפולציות. הם ראו בדיווחים האלה איומים ברורים ומיידיים לקחת את כבשת הרש. החלק הנוגע ביותר ללב בשיחה שלי עם חנן היה כשהוא מנה את כל המפגעים האחרים במפרץ, שאליהם משום מה המדינה לא מתקרבת. 

חנן: יש 10 סוגיות סביבתיות שפוגעות באלמוגים, כמו דליפות נפט, כמו צוללנים ששוברים מכנית אלמוגים שזאת הפגיעה החמורה ביותר09:11. אז אם מטפלים באלמוגים במפרץ אילת, שהם חשובים ביותר, עושים את זה כל המכלול של האנשים. בבקשה, ששמורות הטבע, חוף אלמוג, רשות הטבע והגנים, שהיו לי הרבה ויכוחים איתם, למה שלא יגבילו את מספר הצוללנים?09:30 

 חנן התרוצץ והתרוצץ בשיא המאבק. הוא יזם פגישות גישור בין הדייגים לירוקים, בחלקן גם קלי היה. שניהם מסכימים שהפגישות האלו לא היו הצלחה גדולה

קלי:- 13:20 הגישה שלהם הייתה גישה מאוד לא עניינית, אלא מאוד - עם הערכים שהם באו איתם מלכתחילה. דגים מלאכותיים לא צריכים להיות בים. כאילו שתבואי ותגידי עכשיו, מכוניות לא צריכות להיות בעולם. אפשר בלעדיהם? אני לא חושב. אותו דבר לגבי המזון. לא יעזור שום דבר. נצטרך למצוא פתרונות של מזון לאוכלוסיה שהולכת וגדלה כל הזמן.

המאמצים של קלי וחנן היו לחינם. 

בפברואר 2002, ארבע שנים בלבד אחרי מכתב המדענים, ועדת המומחים הגישה את הדו"ח המתוקן שקבע שמקור הזיהום במפרץ אילת הוא בכלובי הדגים. באוגוסט באותה השנה החליטה הוועדה המחוזית באילת להביא לאישור הממשלה תוכנית מתאר ארצית - תמ"א 13 - שלא תכלול את כלובי הדגים, מה שאומר שערדג והחברה השנייה שהפעילה כלובים, דג סוף, לעולם לא יקבלו שוב אישור להפעלתם במפרץ.

ב-12 בספטמבר 2004 החליטה הממשלה סופית על הוצאת כלובי הדגים.

קלי: ביום שאחרי קיפלנו את הפקעלך. לקפל את הפקעלך זה היה לא קל, יש המון רגש בתוך הסיפור הזה 22:35 

[..] לראות את כל הצנרת של הכלובים נגררת על החוף, והולכת לאיזה פינת איחסון כזאת עם הרפסודות זה משהו מאוד - שהשקיעו בו, מאוד הרבה. ולראות את כל זה יוצא החוצה ויורד לטמיון זה הרבה כאב לב

קלי: קיבוץ יוטבתה זה פחות השפיע עליו כי הוא חזק מבחינה כלכלית 11:25 קיבוצים אחרים קיבלו מכה די רצינית מבחינה כלכלית

חוץ מיוטבתה, שהצליחו למתג את השוקו בשקית שלהם כאילו הוא מינימום בוז'ולה, התעשיות הגדולות בערבה הדרומית הן תמרים ותיירות. עבור קיבוצים אחרים, שלא היו להם תעשיות אחרות, אובדן מקומות העבודה היה כואב במיוחד. לאבד 800 אלף שקל בשנה בערבה זה לא עניין של מה בכך. קלי ועוד הרבה אנשים שם מעולם לא הפסיקו לכעוס על המדענים ועל ארגוני הסביבה. 

היום כשאני הולך לזרוק זבל ויש לי עיתונים 20:12 ביד אחד וזבל ביד שניה - ויש את הפח הכתום הירוק והאדום והכחול אז אני מאוד מתלבט אם לא לזרוק את הכל במכה אחת באותו הזה כי זה עשה לי כל כך, אה, זה. אבל אני עדיין ממיין. 20:28 (צוחק) זה גדול ממני.

 

זה הסיפור על הוויכוח בין מתנגדי ההוצאה לתומכי ההוצאה של כלובי הדגים. ויכוח שנמשך יותר מעשרים שנה. ויכוח עם רגשות עזים שעדיין בוערים 15 שנים אחרי שאחד הצדדים זכה בקרב. אחד המדענים שדיברתי איתו, שלא הסכים להתראיין בשמו, תיאר את המאבק הזה בתור מלחמת דמים. 

אבל זה גם סיפור על איך קלי איבד את עבודת החלומות שלו, ואשה בשם דורית בנט מצאה את עבודת החלומות שלה. 

 

 

דורית בנט מגשימה חלום
 

דורית: באוגוסט 2000 הגענו לערבה אחרי פוסט דוק של הבעל שלי בארהב. הגענו להגשים חלום, אמרנו בוא ננסה

לדורית יש תואר שני במדעי כדור הארץ, ובתחילת הדרך היא עבדה במקום שבו אתם מצפים שאנשים כמוה יעבדו, במשרד להגנת הסביבה. האופי שלה לא כל כך התאים לעבודה הזאת. כי במשרד מתעסקים אך ורק במדיניות ואכיפה - לא במציאת פתרונות. 

אני זוכרת שעמדתי מול רישוי עסקים וכל מיני אירועים של חומרים מסוכנים המשרד היה אומר לי - 44:36 את לא נותנת פתרונות. את אומרת רק מה אסור לעשות ומה החוק. שהיזם יבוא עם הפתרון ואנחנו נאשר או לא נאשר את הפתרון שלו. 

דורית התחילה לחטוף מיגרנות מהמצב הפאסיבי שנכפה עליה. היא חילקה דו"חות וחיכתה, וחיכתה, וחיכתה שיגיע איזה יזם שיישם את המדיניות שהמשרד התווה, אבל זה לא הגיע, והבעיות המשיכו להיערם. 

היא ניסתה דיקור, אבל זה לא עזר. אז היא עזבה. ואחרי הסיבוב באמריקה, היא הגיעה לערבה והתחילה להקים את היחידה הסביבתית במועצה האיזורית אילות. ושם, בתוך המועצה, דורית יכולה הייתה אשכרה לעשות משהו, ולא רק לאכוף. רק ש, לגמרי במקרה, זה היה בדיוק ברגע שבו אף אחד במועצה לא רצה לשמוע בכלל על הסביבה. כי דורית נכנסה לתפקיד בשיא המאבק על כלובי הדגים. 

דורית. הייתי הנציג של האיש הרע. כל דבר שבאתי עם נושא סביבתי - לא מעניין הסביבה. לא אכפת לנו מהסביבה. לא רוצים. כל מי שדיבר סביבה.

דורית באמת לא הייתה קשורה לכל זה. המלחמה התנהלה מעל הראש שלה, בין מנכ"לים של משרדי ממשלה לבגצ לוועדות התיכנון. ובכל זאת היא הייתה הכתובת של הכעס. 

דורית: תשמעי זה אפילו ברמה שדיברתי עם בני נוער 05:20 אז היה מי שהתקשר אליי מהמבוגרים ושאל אותי - שמענו שאמרת משהו לא טוב על ערדג. זה היה ממש כמו האח הגדול . 05:35 כזה רק שלא יגידו - שמישהו - רק לא להגיד משהו רע על כלובי הדגים. לא פשוט. 

קשה לדמיין איך היא הופכת לאויב הציבור מספר אחת. דורית היא אישה כריזמטית מאוד. יש בה משהו מאוד מאוד מרגיע, וגם מאוד חזק. אבל בקיבוץ כמו בקיבוץ, מה שחושבים עלייך בחדר האוכל הולך איתך כל היום. 

דורית: אני מסוגלת להבין את ה- היה תסכול. זה הרבה כסף. וזה חברה שחיה על הקצה פה. לא פשוט להתפרנס פה. היה לך משהו, הקמת לתפארת, היית מאוד גאה במה שאתה עושה. הרווחת ממנו -ולקחו לך אותו. ותקשיבי, זה המפעל היחיד במדינת ישראל שנסגר אי פעם מהחשש לזיהום. איך קורה דבר כזה? בזן? מפעלים אחרים שאת רואה כאן בארץ מזהמים - בוודאות. מי נוגע בהם?

 

בשלב הזה בחיים של דורית - ושל היחידה הסביבתית החדשה שהיא הקימה - היא התעסקה במה שרוב היחידות הסביבתיות בעולם מתעסקות בו. למצוא פתרונות למפגעים. למשל, דליפות של ביוב למפרץ אילת. רק שמול האיומים האלה היא הייתה לגמרי לבד.

 לא הבאתי אותם להכניס יד לכיס. לא הייתי מצליחה בחיים שהם יכניסו יד לכיס לאירוע סביבתי תשתיתי סביבתי

כדי לבנות את הפתרונות, דורית גייסה כספים מכאן ומשם, הכל רק כדי לא להביא כסף מהמועצה. אבל יש גבול לכמות הזמן שאפשר לעבוד נגד הבוס שלך וכל מי שחי מסביבך. לכן, דורית הבינה שהיא צריכה להחליף דיסקט. למצוא את הדרך שלה לתוך הקונצנזוס הקהילתי. 

החלטתי לתפוס אסטרטגיה אחרת ולהוכיח להם שיש כלכלה שיכולה להטיב עם הסביבה ועם האדם. יכול להיות שאתה ברגע שאתה מכוון את הראש למשהו, אתה יודע לזהות את הדברים האלה 10:55 

במילים אחרות, לחשוב כמו יזמית. אבל מה? מה אפשר ליזום שיתמוך בסביבה ובכלכלה של הקיבוצים? דורית הייתה אז חדשה בשפיץ של המדינה, והיא בילתה הרבה מהזמן שלה בשיחות עם קיבוצניקים ומקומיים, שרבים מהם, לפי דורית, אנשים משוגעים ובפרט משוגעים על הסביבה הטבעית. אחת השיחות האלה הובילה אותה לחשוב על חשמל. מהשמש. כי הדבר שיש ממנו הכי הרבה בחלק הזה של המדינה זה שמש.

איך עושים את זה? דורית לא הייתה בטוחה.  

עשיתי יום עיון אני זוכרת במרכז האזורי אצלנו. לפני שהיה יס 12:36 וVOD ומסכים ענקיים לכולם בבית היה מועדון הסרט הטוב שכל יום בערב היו באים, נגיד היו מגיעים 30-40 איש. פשש. סרטים טובים. עשיתי יום עיון 12:53 בבוקר ביום עבודה קראתי לו מה זה אנרגיה מתחדשת כי גם אני לא ידעתי (דנה צוחקת) והבאתי חוקר 13:00 מאוני בן גוריון וכל מה שאיכשהו ידעתי שקיים בחיפוש שלי שקיים בארץ. לא היה כמעט כלום

ויום העיון של דורית היה יותר מוצלח ממועדון הסרט הטוב. 

ופתאום הגיעו שמונים אנשים. ליום עיון באמצע יום עבודה. הופתעתי ממש. 

סתם אנשים?

סתם אנשים. הבנתי שיש רצון ויש עניין 13:42 מה עושים עם זה? 

 ניגשתי לאודי גת ואמרתי לו  - הוא לא לגמרי אכל אותי, כי הייתי נגד כלובי הדגים והוא היה ראש המועצה. זה לא היה פשוט. אמרתי לו תקשיב יש לי רעיון 14:13 יש דבר שנקרא תא פוטו וולטאי, זה אנרגיה סולארית. אני לא יודעת מה זה ממש. אבל אני יודעת שיש כאן הרבה שמש והרבה שטח

עם מעט הידע שהיה לה, דורית כתבה הצעה לפרויקט של שדות סולאריים. עם ההצעה הזאת, היא הצליחה לגייס 40 אלף דולר מהקהילה היהודית בטורונטו. היא פירסמה בעיתון הארץ מודעת דרושים למומחה אנרגיה מתחדשת שמוכן לעבור לערבה, וכשהיא איתרה כמה שותפים, הם התחילו לבנות את השדות. 

דורית והשותפים החדשים שלה הקימו חברה לתועלת הציבור, בבעלות הקיבוצים וגם כמה מהחברות באיזור. כולל חברת ערדג. הרעיון היה כזה: לחברה הזאת עשרת הקיבוצים של המועצה האיזורית אילות משלמים דמי חבר. בתמורה החברה לתועלת הציבור, או בקיצור - החלצ עובדת מול משרדי הממשלה והרגולוציה ומפעילה לחץ כדי לאפשר יצור חשמל מקומי. עצם ההתארגנות של יישובים שמתאחדים כדי להפעיל לחץ על השלטון זה דבר נדיר מאוד בנוף הישראלי. 

דורית: כשאתה עובד נכון, אתה לא מדינה בתוך מדינה. אני לא אילת אילות עושה מה שאני רוצה 40:31 אבל אם אתה עובד נכון אתה יכול להניע את הגלגלים מבפנים אבל זה לוקח המון זמן.

דורית והשותף שהגיע מהמודעה בעיתון, נועם אלון, הקימו פיילוט לשדות הסולאריים שהם תיכננו - מגדל שמש בקיבוץ סמר. זה מבנה שנראה כאילו נשכח שם מהסט של חולית: המגדל עצמו הוא מעוגל וצהוב, כמו שרביט, ומוקף בעשרות מראות.

דורית: השדה הראשון קם ב-2011 בקטורה - שזה גם היה מחטף כי שטח שנמצא בקו כחול והצלחנו בלי הרבה רגולוציה וסטטוריקה

ב-2012 קמו עוד שני שדות, ביהל וביוטבתה. אחר כך, דורית רצתה להפוך את האדמה של מכרות תמנע - איזור מזוהם במיוחד, שאי אפשר היה לבנות בו שום דבר, לשדה סולארי ענק. זה בערך הדבר היחידי שיכול היה לקום על האדמה הזאת, כי השדות הסולאריים הם מעל לאדמה, לא נוגעים בה. 

אבל גם זה לא היה קל. 

אני ביליתי - ישנתי במנהל. במנהל מקרקעי ישראל 29:26 לא, באמת. זה לא היה. כי אתה מניע משהו שהוא לא בבעלותך. ואז מה - איפה לא היינו, רק הזזנו ועוד מחסום להזיז ועוד מחסום. והיועמש אומר ככה והיועמש ככה. פשש

בסופו של דבר, המדינה ותושבי האיזור קיבלו 264 מיליון שקלים עבור האדמה המטונפת בתמנע, ו-30 מיליון מתוכם הלכו ישירות למועצה. הלוחות שמשתרעים היום על האדמה האדומה בתמנע נראים כמו משהו מסרט על מאדים.

עד היום, בסך הכל קמו 16 חוות סולאריות, של 3,000 דונם סך הכל, בבעלות יזמים ועשרה מקיבוצי הערבה הדרומית. החוות מספקות כ-75% מהאנרגיה החשמלית בחבל אילות ובאילת - ומגלגלות 30 מיליון שקל בשנה. 

מאז שדורית עבר יותר מעשור.  ועדיין - חנן וקלי, ועוד רבים כמוהם מנסים להבין האם זה היה נכון לוותר על כלובי הדגים. חנן עצמו לימד במשך שנים בתיכון המקומי שיעור בשם מדע הון ושלטון, שהיה מבוסס על הכאב הזה בדיוק. כדי לקבל תשובה חד משמעית לשאלה האם הייתה כאן קונספירציה, חנן ביקש שאדבר עם איש בשם אסף זבולוני.

אסף ז: אני זוכר אותי כילד יורד עם אבא שלי לסיני, עובר דרך אילת ונפעם משוניות האלמוגים בחוף הצפוני, היום אני יודע שמעולם לא היו שם ממש שוניות, היו כמה בלטי שונית אבל לא ממש שוניות. 

אני חושב שזה מטעה לבסס את האמירה שלך על סמך התרשמות, אלא צריך על סמך רישומים, על סמך נתונים.

אסף הוא האקולוג הראשי של מפרץ אילת, כנראה הג'וב עם הנוף הכי יפה במדינה. שאלתי את אסף מה באמת קרה. האם, בראי הזמן, באמת המיליארדרים סתם התנכלו לכבשת הרש של הקיבוצניקים שבאה להם לא טוב בחלון של המצפה התת ימי. 

והתשובה של אסף נשמעת, בהתחלה, לא חד משמעית. 

אסף: בוא נגיד שבדרך כלל שעושים ניסוי יש עליו הרבה חזרות, בשביל לראות שלא במקרה יצאה לך תוצאה מסויימת. יש לנו היום ניסוי במרכאות של כלובי הדגים שהוכנסו לים והוצאו מהים, יש לנו תוצאות. תוצאות של שיפור במצב עשבי הים, השוניות כאן במצב יציב, אפילו הייתה עלייה קטנה בכיסוי האלמוגים. זה ניסוי במרכאות שוב פעם שנערך רק פעם אחת23:54  ולכן אני לא הייתי גוזר ממנו המון מסקנות והייתי מתייחס לזה בזהירות. 

מה שאסף אומר זה ככה: בסביבה טבעית, קשה לבודד משתנים. במיוחד בעידן שבו אנחנו חיים, שבו הטבע מתחרפן כתוצאה מהתנהגות אנושית ברמה גלובלית. לכן, למשל, שונית האלמוגים, כמו אחיותיה השוניות מרחבי העולם, לא חזרה למצב שבו הייתה בתחילת שנות התשעים - דבר שמתנגדי ההוצאה מנפנפים בו בשמחה. 

מצב שוניות האלמוגים בעולם לא סתם נמוך, הוא מזעזע. 95% משונית המחסום הגדולה באוסטרליה נפגעה ב-2016. בקאריביים מדברים על ירידה של 80%. האלמוגים מתים בגלל העלייה בטמפרטורות הימים שגורם משבר האקלים. זאת עלייה שנרשמת גם אצלנו. ב-2018 למשל טמפרטורת השיא של מי הים באילת הייתה 28 מעלות, מעלה שלמה מעל השנה שלפני. אבל השונית באילת מצליחה להחזיק מעמד טוב יותר מאחיותיה בשאר העולם, ויש אפשרות אמיתית שהיא תהיה האחרונה בעולם. 

אפילו אחרי שני הדיסקליימרים האלה - העובדה שקשה לבודד את המשתנים והעובדה שהשונית במפרץ אילת לא חזרה לחלוטין למצב שבו הייתה בראשית שנות ה-90, אפשר עדיין להצביע על פגיעה שגרמו כלובי הדגים בשני מישורים. הראשון הוא עשב ים - משהו שנשמע קצת לא סקסי, ובאמת בשנות התשעים לא ממש חקרו אותו. אבל עשבי הים שצומחים במקום שבו עמדו כלובי הדגים התגלו במשך השנים האחרונות כבית גידול וחלק חשוב מהמערכת האקולוגית של המפרץ. כשהכלובים היו שם, העשבים פשוט נעלמו. 

החשש המרכזי שהיה בשנות התשעים היה אחר. המדענים של 98' דאגו שהאוכל של הדגים - וגם הקקי שלהם - יתן בוסט לא הוגן לאצות, שיגדלו וישתלטו על השונית.

אסף הראה לנו וידיאו מתקופת השיא של כלובי הדגים, התקופה שבה האצות במפרץ קיבלו בוסט משוגע של דשן. מה שרואים זה מין גוש עטוף בירוקת, באצות, ולוקח כמה שניות להבין שזאת השונית. בדיוק השונית שאפשר כמעט לראות מהמשרד של אסף - עם הדגים והאלמוגים והצבעים. היא נראית כאילו הקיאה עליה רוח רפאים.

אסף: מדהים לראות מה קורה כשיש העשרה בנוטריונטים. כל השונית מכוסה באצות והדבר הזה פשוט חונק את האלמוגים. החשש העיקרי באותה תקופה היה לשמר את האלמוגים מפני השתלטות של אצות. 

היום השונית בריאה יחסית, עדיין מתמודדת עם טפילים שהדניסים והלברקים הביאו, אבל מחזיקה מעמד יפה, ואפילו מצליחה לגדול קצת. האצות נרגעו וחזרו לגודלן הטבעי. 

מדענים הם אנשים זהירים, אבל היום אסף כבר יכול לומר בפה מלא: אם שונית האלמוגים באילת תחזיק מעמד כשכל האחרות בעולם יעלמו, זה יהיה גם בזכות ההוצאה של כלובי הדגים. 

אחרי כל המאבקים להקמת השדות הסולאריים, דורית עזבה את התפקיד שלה ביחידה להגנת הסביבה במועצה והמשיכה לעמוד בראש החל"צ. החלצ, שנקראת בפשטות אילת אילות, מקיימת כנס בינלאומי דו־שנתי על אנרגיה סולארית, שיצא לדרך לפני יותר מעשור ובאמת כבר לא רואה ממטר את מועדון הסרט הטוב. היא הקימה עוד כמה יוזמות בסביבה, למשל חממה לפיתוח טכנולוגיות סולאריות ועכשיו גם חברה שמייצרת טכנולוגיות לכפרים בעולם השלישי שמנותקים מרשת החשמל והביוב. 

אבל גם זה לא מספיק לדורית. היא רוצה ללכת רחוק יותר, להקים חברת חשמל מקומית, מבוססת אנרגיה סולרית, שתספק את כל החשמל לאיזור אילת וחבל אילות. 
אני אגיד לך מה, פעם חשמל היה דבר תשתיתי מאוד יקר. מאוד כבד שמדינות או חברות גדולות עשו. היום? את לא מבינה כמה זה זול.. ואני חושבת שישראל צריכה להתנהל כמספר מיקרו גרידים של להפסיק לשנע חשמל ולעשות קווים מפה לפה וטבריה - תסעי בין תל אביב לירושלים, תל אביב לאשדוד, את נוסעת ביער של עמודי חשמל! זה לא נכון. זה כבר לא נכון. 

וזה המאבק הבא שלה: להגיע לעצמאות מוחלטת מבחינה אנרגטית של הערבה הדרומית. זה ייקח שנים. מצד שני, היום היא נמצאת במקום שאי אפשר היה לדמיין לפני עשר שנים.

 

*** 

 

אז זה היה הסיפור של קלי וכלובי הדגים, ודורית והלוחות הסולארים, ועל איך סגירה כואבת של תעשיה אחת הפכה לבוננזה יזמית של תעשייה חדשה. זה סיפור קטן - אבל סיפורים כאלה קורים יותר ויותר, ונעשים גדולים יותר ויותר. מחאת האפודים הצהובים בצרפת לפני שנה וחצי, למשל, היא בדיוק סיפור כזה, שבו העלאת מיסים שנעשתה כדי להגן על הסביבה פגעה במעמד החלש והוציאה מאות אלפי אנשים לרחובות.

וזה הסיפור האמיתי שמסתתר מאחורי השיחות על משבר האקלים. 

משבר האקלים זה לא סיפור של כן קשיות שתיה או לא קשיות שתיה, וגם לא סיפור שאפשר לסגור כמו פעולה בתנועת נוער: פליטות גזי חממה: בעד ונגד. בסופו של דבר, הסיפור הגדול של משבר האקלים הוא האם אנחנו מוכנים להיגמל מתעשיות מזהמות ולנסות להמציא עולם חדש, שמבוסס על תעשיות שלא מבוססות על פחמן. ואפילו כשאומרים את זה ככה, זה עדיין נקי מדי - רחוק מדי מהמציאות, פחות דילמה כואבת ויותר איזו שאלה תאורטית. 

כי בעולם ללא פחמן, יש אנשים שיאבדו את העבודה שלהם, בוודאות. תמיד מתייחסים למקצועות כמו כורי פחם, אבל כמעט כל תעשייה אחרת שתוכלו לחשוב עליה עומדת בפני אותה השאלה: כמה אנחנו מוכנים להרוס מכדור הארץ ובלבד שלא לוותר על תעסוקה? תיירות, למשל. מה יקרה למסעדות ובתי קפה בערים תיירותיות ברחבי העולם אם מחיר כרטיסי הטיסה ישקף את הפגיעה הסביבתית שלהם. תעשיית האופנה, מוצרי אלקטרוניקה, אוכל, יין. זאת שיחה שאף אחד לא רוצה לעשות, אבל הזמן שבו יכולנו להתחמק ממנה הולך ואוזל. 

הסיפור של אילות ושל כלובי הדגים מוכיח שזה לא רק אפשרי, זה יכול להיות אפילו מאוד משתלם. 

דורית: הגענו למצב שלפני 4-5 שנים ניגשתי למליאה. ואמרתי להם - חמישה קיבוצים הרוויחו 800 א שקל בשנה מכלובי הדגים נטו לתזרים. זה נסגר. אמרתי לכם שאפשר לעשות כלכלה גם תומכת סביבה, אני באתי להגיד לכם שעכשיו עשרה קיבוצים מרוויחים בין חצי לארבעה מיליון שקל כל שנה. ולא מזהמים את הים. ו - שלא תגידו שאי אפשר לעשות כלכלה שהיא לא.. וזה עוד לפני שאמרתי כמה ארנונה נכנסת למועצה, כמה שמונים מקומות עבודה חדשים - נסגרו 50 בערדג, נפתחו פה 80 מקומות. סגרתי איתם את המעגל. אמרתי - אני לא סוגרת איתכם באופן אישי. אני סוגרת איתכם את המעגל כדי שתבינו שהרבה פעמים צריך לסגור דלת כדי לפתוח חלון. . וצריך באמת תעשייה חדשה. 

 

-----

קרדיטים

האזנתם לפרק של חיות כיס. את הפרק הזה ערך רום אטיק. עורך הסאונד שלנו הוא אסף רפפורט. תודה גם לרחל רפאלי שסייעה בעריכה. במערכת חיות כיס חברים שאול אמסטרדמסקי וצליל אברהם. בהכנת הפרק עזרה גם יהודית רוזנפלד. תודה לעוז צלאל ולינון גבע שגילו לי על האנרגיה המתחדשת בערבה. תודה מיוחדת לנעמה אלוני ואסף אדמוני. אם אתם מכורים לשוקו בשקית וגם אם לא - בואו לקבוצת הפייסבוק שלנו, חיות כיס. נחמד שם. אני דנה פרנק, תודה שהאזנתם.