לפני 50 שנה חבורת נערים עניים מאסטון ברמינגהם שאף אחד לא האמין בהם, שינו את העולם כשפתחו דלת לז'אנר מוזיקלי חדש. הדרך של סנדקי המטאל לא הייתה קלה, חלקם חוו התעללות, ישבו בכלא, עבדו בבתי מטבחיים ובמפעלי מתכת, עברו תאונות קשות שכמעט הרסו הכל וחשבו לפרוש.

כשאלבום הבכורה שלהם יצא, איך לא - ביום שישי ה-13 בפברואר 1970, המבקרים קטלו אותו ואותם. אבל הקהל? הקהל גילה עולם חדש. בבריטניה האלבום הגיע למקום השמיני במצעדי המכירות ובארה"ב למקום ה-23.

ומאז? מאז שהמטאל הרים את ראשו הוא לא מת. עשרות ז'אנרים חדשים באו והלכו והוא תמיד נשאר בסביבה ובלאק סאבת' הם עדיין, 50 שנה אחר כך, מודל לחיקוי כי הם היו אותנטיים וכנים. החיים הקשים שלהם, הרעש של מפעלי המתכת והזוהמה של חייהם משתקפת בז'אנר הזה שהם בנו את יסודותיו. על היסודות האלו הז'אנר ממשיך להתפתח ולטפח קהילה נצחית כי תמיד בא דור חדש של נערים ונערות שמוצאים משפחה ומשמעות במטאל, ביטוי לזעם הנעורים הלא מוסבר, לחששות ולפחדים של גיל ההתבגרות.

לציון 50 שנה לצאת האלבום תומר מולוידזון הקדיש את ספיישל של חצות לסיפור הקשה והמופרע של Black Sabbath.