פרקים לקריאה: 1. הילד שנשאר בחיים 2. הזכוכית הנעלמת 3. המכתבים מאף אחד 4. שומר המפתחות

תמלול: מיכל כץ

 שיר: הי אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,

דור:  ואני דור סער מן.

שיר: ואנחנו נחזור לקרוא את הארי פוטר מהתחלה בגלל שאנחנו סוג של גדלנו עם הארי פוטר. לא סוג של, תמיד היינו איתו באותו גיל וזו הייתה השוואה מאוד כואבת לראות מה אני עושה בגיל 12? מקבלת מחזור. ומה הוא עושה בגיל 12? מנצח את הקוסם הכי אכזרי שעולם הקסמים אי פעם ידע ולצערנו, ג'יי קיי רולינג לא כתבה ספרי המשך שיראו לנו את הארי פוטר בגיל 31 מספר מה הוא למד בטיפול ואיך הוא מאוכזב מהעבודה במשרד הקסמים. ובגלל זה אנחנו החלטנו לחזור ולקרוא את הארי פוטר מהתחלה.

חוץ מזה אני חושבת שבספרות ביצירות באופן כללי שהן באמת, באמת טובים, תמיד אפשר לחזור אליהם ולמצוא שם עוד שכבות ועוד דברים שהסופר או היוצר החביא לנו ואנחנו מוכנים לקחת את הסיכון ולעשות את זה בהארי פוטר. כי אנחנו מאמינים בספר.

דור: בהחלט. וחוץ מזה, אתם מוזמנים לקחת איתנו חלק במסע הזה. בכל פרק של הפודקאסט אנחנו נקרא כמה פרקים מהספר לפי הסדר. אנחנו גם נגיד בסוף כל פרק מה יהיו הפרקים של הספר שבוע הבא. תהיה לנו קבוצת פייסבוק שבה נוכל לדון על הפרקים שהיו ושיהיו.

שיר: הקבוצה שאין לומר את שמה.

דור: הקבוצה שאין לומר את שמה. ואתם מוזמנים להצטרף אלינו ולהגיד לנו מה דעתכם.

שיר: טוב, אז אתה רוצה שנתחיל? בוא נתחיל עם הפסקה הראשונה.

דור: בואי נתחיל עם הפסקה הראשונה.

שיר: דור, אני מקריאה לך את זה כאילו אתה הבת שלי עכשיו, אני מתאמנת, אני עושה לך טסט,

דור:  תרדימי אותי.

שיר: תכתוב לי הערות בסוף.

דור: אין בעיה.

"אדון וגברת דרסלי, דיירי דרך פריווט מספר ארבע, ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי - ותודה ששאלתם. לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם דווקא הם יסתבכו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה."

שיר: נרדמת?

דור: אני ישן שינה עמוקה, אני אתעורר רק עוד שעה לבקבוק חלב.

שיר: עכשיו, הפרק הראשון, בעצם ארבעת הפרקים הראשונים, הם מאוד מאוד מתמקדים בדארסלים ובסיפור של הארי פוטר. עכשיו, שווה לתת קצת רקע על מתי שאנחנו התחלנו לקרוא הארי פוטר לפני שזה הפך לסרט, לפני שזה הפך למשהו שהוא באמת כאילו קלאסי ומובן מאליו בגלל שהוא קלאסי. זה התפוצץ, זה התפוצץ כמו סטטיק ובנאל. זה היה דבר שמדברים עליו, איך הילדים חזרו לקרוא.

דור: דבר שהמבוגרים מדברים עליו, זה מה שחשוב.

שיר: כן, כן. היית שומע על זה, היית רואה בחדשות כזה אה הארי פוטר, פוטרמאניה וכל מיני מילים מביכות כאלה ואני כזה, זה לא מה שאנחנו עושים. אנחנו לא קוראים לזה פוטר מאניה...זה ממש לא שם...

ואחד הדברים שהתמקדו בו זה – איך החזירו את הילדים לקרוא ואיך ניתקו אותם מהמסכים הרעים של הטלוויזיה והצליחו לבצע את הדבר הזה שזה כאילו היה הקרב הגדול של הניינטיז.

דור: הקרב נגד הטלוויזיה. היום זה מגניב לאהוב טלוויזיה.

שיר: ממש.

דור: אז זה פשוט היה השטן הגדול.

שיר: הילדים רואים טלוויזיה? איזה יופי. איך שהם לא ב"טיק טוק" כל היום.

דור: כן.

שיר: עכשיו, בקיצור מה שמעניין לראות כאן זה באיזה אמצעים קלאסיים ג'יי. קיי רולינג השתמשה כדי להחזיר את הילדים. כלומר, לא קרה כאן מבחינת הסיפור שום דבר חדשני, להפך, היא חזרה לאיזשהו מבנה מאוד, מאוד שהיה בשימוש בהרבה מאוד סיפורים.

למשל, הארי הוא יתום. המשפחה האמיתית שלו, אנחנו לא יודעים אם הוא גדל במשפחה שהוא חושב שזו המשפחה האמיתית שלו והוא מגלה במהלך הפרקים הראשונים שההורים שלו מתו בתאונה. הוא מגלה,

דור:  לא בתאונה, הם מתו, הוא חשב שהם מתו בתאונה, אבל לא.

שיר: אבל ההורים שלו מתים והוא גדל אצל הדודים שלו. וזה מתכתב עם המון סיפורים. למשל, הסיפור של הרקולס שהוא גדל אצל בני אדם אבל הוא בעצם אל. הוא גם מגלה את זה.

דור:  נכון.

שיר: סופרמן, אתה חייזר עם כוחות שהכוכב שלך נכחד ואתה נאלץ לחיות פה איתנו בני האדם עם הכוחות האלה. אפילו משה מהיהדות שזה טיפה הפוך. אתה גדלת כבן אצולה, אבל אתה בעצם עברי, המושיע של העם העברי.

דור:  מה שמשותף אגב לכולם, להרקולס, למשה, להארי פוטר, לסופרמן, זה שהם כולם נועדו לגדולות.

שיר:  ברור.

דור:  וזה הוכתב להם מראש שהם נועדו לגדולות, זה מאוד בולט.

שיר: לגמרי. וזה מבנה קלאסי של סיפור שהוא נוכח בכל הדברים האלה ואני חושבת שככה בונים מיתולוגיה. כלומר, כשאתה רוצה לבנות גיבור מיתולוגי, זה מתכתב עם הדברים האלה ואני חושבת שחלק מהמיתולוגיה הזאת היא לסמן את האנשים האלה ואיך הם נבדלים מאיתנו, שאר בני האדם.

ומה שהיה כיף בלקרוא את זה כילדים והסיבה שזה ספר ילדים נורא מצליח, אחת הסיבות, זה שזה מתיישב על המשאלה הכי כמוסה שלך כילד. כי אתה חי, אני חושבת שאחת הקריאות שאפשר לעשות לספר הזה, זה שהארי הוא קוסם בעולם של לא קוסמים, של מוגלגים (לא הוגה כמו שמקובל)

דור:  מוג-ל-גים (מתקן אותה)

שיר: מוגלגים. יש המון מילים שאני לא יודעת להגיד כי כשהייתי בכיתה ז', הייתי קוראת עצלנית, עצלה.

דור: כולם, כולם.

שיר: ופשוט הייתי כזה, קראתי, את זה, סימנתי את זה כזה אה מוגעעאאע,

דור: גם דמבלדור, אני אמרתי דמבלדור (הוגה אחרת) או משהו כזה. כאילו לא טרחתי להתמקד.

שיר:  כן. אז בעולם של, יופי אני אלמד מהפודקאסט הזה איך אומרים באמת את המילים. אז אנשים חסרי קסם, אפשר לקרוא את זה כילדים שהם הקוסמים ומבוגרים שהם הלא קוסמים. כי כשאתה ילד, אתה אומר אולי זה יקרה לי.

דור:  אולי אני מיוחד, אולי נועדתי לגדולות? אולי בדיוק תקרה עכשיו תעלומת רצח מסתורית בבית הספר היסודי שלי ברמת גן ולמי יקראו לדגל לפתור את התעלומה? לי! ילד, תלמיד כיתה ה'3, אתה הבלש החוקר עם העין המושלמת לשים לב למה שכולם התעלמו ממנו.

שיר: זה זיקוק כל כך יפה של כל החלומות שהיו לי כשהייתי ביסודי שפשוט הייתי וואי כן, כל פעם שהיו כורזים את השם, כל פעם שהיה כזה טווו דווו, הייתי כזה, הנה, היא הולכת להגיד "שיר למזכירות, רצחו פה בן אדם",

דור:  וואי שיקראו לך למזכירות,

שיר:  בדיוק.

דור: זו הפנטזיה, משהו קרה כאילו,

שיר: המנהלת רוצה למנות את האנשים הנכונים ביותר למשימה ובדקנו וזאת את, בואי תפתרי לנו את זה.

דור: אבל זה נכון. כלומר, זה מה שקורה להארי.

שיר: נכון.

דור: משום מקום הוא הופך להיות בלי שהוא בחר.

שיר: בלי שהוא בחר. והוא מפורסם והוא עשיר. זה פורנו ילדים בגדול. כאילו זה ממש לקחו את כל המשאלות הכי כמוסות של ילדים וכתבו אותם. זה מאוד ממגנט.

דור: צריך להגיד, יש קטע מאוד יפה כבר כאמור בפרק הראשון, שבעצם בפרק הראשון הארי הוא עוד לא דמות, הוא תינוק עזוב שהוריו הרגע נרצחו. ויש שיחה בין דמבלדור לפרופסור מקגונגל ופרופסור מקגונגל כובלת בפני דמבלדור, למה הוא משאיר אותו אצל הדארסלים? היא מבינה שהם אנשים מחרידים.

שיר: היא עקבה אחריהם כל היום.

דור: היא עקבה אחריהם כשהיא התחפשה לחתולה שגם על זה כנראה נדבר, אבל היא אומרת לו, "איך אתה משאיר אותו אצלם?" היא אומרת, "אני לא אופתע אם היום הזה יוכר בעתיד בתור יומו של הארי פוטר. יכתבו על הארי ספרים. כל ילד בעולם שלנו ידע את שמו". שזה גם מתכתב עם הפנטזיה הילדותית היפה.

שיר: כן.

דור: וזו גם הפנטזיה נראה לי של ג'יי. קיי רולינג על הספר שהיא כותבת ועל סדרת הספרים.

שיר: נכון. גם הוא באמת בן דמותה.

דור: נכון.

שיר:  ויותר מזה, יש את המיתולוגיה של איך ג'יי. קיי רולינג כתבה את הארי פוטר וזה ברמה של מעשייה חסידית כבר.

דור: חסידית, כן.

שיר: זה כאילו, היא כתבה את זה על מפיות בבית קפה בזמן שבעלה היכה אותה ואז נגמר לה הדיו, היא כתבה את זה בדם על המפית.

דור:  כן על שאריות של ניירות טואלט וכל מיני כאלה ותמיד מסופר שהיא נדחתה,

שיר: מ-12 הוצאות.

דור: 12 הוצאות שזה גם מספר טיפולוגי כמו 12 השבטים או משהו כזה.

שיר: נכון.

דור: זה מדהים. כאילו כל הארי פוטר פשוט עטוף במיתולוגיה מרגע יצירתו.

שיר: כן. היא ממש יצרה. היא מאוד ידעה מה היא עושה וגם בעולם של היתמות שאנחנו מגיעים אליו בפרק השני, בעצם בפרק הראשון באמת הארי הוא תינוק ומספרים לנו מה קרה ומציגים אותנו לעולם הקסם וקורים שם כל מיני דברים שהיא בחרה להכניס אותם מאוד בעדינות.

עכשיו זו שאלה האם היא כתבה בהתחלה, אני חושבת שהיא בעצמה לא ידעה אם היא הולכת לכתוב ספר ילדים או שהרעיון היה, אני אכתוב ספר ילדים שגם מבוגרים ייהנו לקרוא. אז הסימונים שם של עולם הקסמים הם מאוד רכים.

דור:  כן,

שיר:  היא לא נכנסת לזה כמו שהיא נכנסת בהמשך, כמו שיש באמת בספרי פנטזיה שממש מכניסים אותך לבירוקרטיה של הקסמים. וכאן זה דמבלדור אוסף את האורות אם אני לא טועה ומקגונגל היא חתולה והכל מאוד רך ועדין.

דור: וגם הדברים מוזרים שקורים להארי. שוב, דברים מוזרים. הוא לא מסוגל להסביר אותם.

שיר: כן, עדיין בפרק הראשון זה לא קורה,

דור: נכון.

שיר: בפרק השני אנחנו כבר פוגשים את הארי כשהוא בן, כמעט 10 שנים עברו אז הוא בן 11.

דור:      רגע לפני יום הולדת 11 שלו, זה כל הקטע.

שיר:     ובפרק השני אנחנו כבר נמצאים איתו בהווה. בהווה שלו כשהוא בן 11 כשהוא גר עם המשפחה הזאת. סיפרו לנו שהוא גר איתם. 11 שנים אחר כך החיים של הארי הם גהינום.

דור:      כן.

שיר:     ואנחנו אולי גם ניכנס לאיזשהו תיאור.

דור:      אף ילד בבריטניה בשנות ה-90 נראה לי, במעמד הביניים לפחות, לא חי חיים כאלה נוראיים.

שיר:     כן ובוא ניתן דוגמא.

דור:      אז אני אקרא פה קטע מתוך הפרק השני, הזכוכית הנעלמת, שהארי הוא עבד של הדארסלים במטבח.

"הדוד ורנון נכנס למטבח בזמן שהארי הפך את קוטלי החזיר בתוך המחבת. "סרק את השיער שלך!" הוא נבח כברכת בוקר.

בערך אחת לשבוע היה הדוד ורנון היה מציץ מעל לעיתון שלו וצועק שהארי זקוק לתספורת. הארי וודאי הסתפר בחייו יותר פעמים בחייו מכל הבנים בכתה שלו גם יחד, אבל זה לא שינה כהוא זה, השיער שלו פשוט צמח ככה – לכל הכיוונים"

דור:      וכך זה ממשיך. היא מתארת מסכת התעללויות של הדודים והבן דוד של הארי, כן הוא צריך להכין להם אוכל. הם לא מדברים אליו, הם נובחים עליו, הם צורחים עליו.

שיר:     ודאדלי, הבן דוד שלו מקבל המון מתנות ולאף אחד לא אכפת שזה היום הולדת של הארי עכשיו. שוב, מדובר במרחב של עולם שכמו שאמרת, אף יתום לא חי ככה. אין יתומים, אני רוצה להאמין לפחות,

דור:      אני מאוד מקווה שגם אף יתום שהדודים שלו מאמצים אותו,

שיר:     בדיוק.

דור:      לא חי ככה.

שיר:     וזה כאילו בסך הכל לא בלונדון הם גרים, איפה הם גרים? באיזה פרבר. פרבר אנגלי בשנות ה-90. סביר להניח שילדים,

דור:      מעמד ביניים,

שיר:     כן, לא היו צריכים ללבוש בגדים, שקים שגדולים עליהם ולהפוך את כותלי החזיר לקראת היום הולדת של הבן דוד שלהם. וגם כאן אני חושבת שג'יי. קיי רולינג מסמנת לנו שני דברים. דבר ראשון, שהיא מתכתבת עם ספרות אחרת. היא אומרת, בואו תנו לי שניה, היא לוקחת אותך יד ביד לסיפור ואני התחלתי להרגיש בפרקים האלה שאני בידיים טובות. זאת אומרת, שהיא יודעת מה היא עושה, היא לוקחת אותי למרחב שאולי לא מציאותי אחד לאחד, היא מתחילה קצת לשחק לי עם המציאות, אבל היא מתכתבת יותר עם אן שירלי ועם טום סוייר, הוא היה יתום?

דור:      אני לא זוכר האם טום סוייר היה יתום.

שיר:     אני חושבת שהוא היה יתום.

דור:      עברו שנים מאז שקראתי את תום סוייר.

שיר:     כל מיני תאומים מפורסמים מהספרות. הרי יתמות שהיא ספרותית, זה לא יתמות שהיא מציאותית.

דור:      כן.

שיר:     זו יתמות שכשאתה יתום, אין לך הורים, אין מי שישמור עליך. אגב, שווה לפתוח פה סוגריים ולהיכנס לשאלה, כי בספרות בד"כ כשיש אמא חורגת, האמא החורגת היא האמא האמיתית. ההורים החורגים הם בד"כ ההורים האמיתיים, שיש כאן איזושהי מניפולציה שהסופר עושה כזה לשמור על דמויות ההורים. אבל לצורך העניין, הוא מאוד לא מוגן וכך מתייחסים אליו.

והדבר השני שהיא עושה, זה שיש איזשהו מתאם בין הדברים הנוראיים שיכולים לקרות להארי, יכול לקרות לו זה וזה וזה, אבל מצד שני, בהמשך הפרק הזה, מה שקורה זה שהם הולכים לגן החיות, הארי מסתכל על נחש והזכוכית נעלמת אחרי שהוא מדבר עם הנחש.

דור:      כן, גם הנחש קורץ לו. זה יפה ואז הם מדברים.

שיר:     לא ידעתי, כן הם מדברים. ושוב, יש כאן התכתבות נורא חזקה עם רגש שהוא מאוד בסיסי לך כילד, כי כשאתה ילד, אני חושבת שאתה חווה את העולם כיצור שנגרר בתוך יד של מבוגר. ומבוגרים הם הולכים מנקודה א' לנקודה ב', יש להם מטרה. אני רוצה את זה וילדים הם נגררים מנקודה הזאת לנקודה הזאת ויש להם המון זמן להתבונן, כי הם לא מנווטים שום דבר. וכשאתה מתבונן, אתה רואה כ"כ הרבה דברים מוזרים. כאילו אני חושבת שהמסתורין,

דור:      עם פרופסור מקגונגל כחתולה,

שיר:     כן,

דור:      שכזה מה היא עושה פה? והוא היחיד ששם לב אליה.

שיר:     ברור, כי הארי הוא הילד היחיד בעצם. גם דאדלי מתואר כסוג של כאילו,

דור:      דאדלי הוא סוג של מבוגר,

שיר:     כן.

דור:      דאדלי הוא אדם שמן ועצל שזקוק לרוטינה הקבועה שלו, שהוא יודע את הימים בשבוע לפי תוכניות הטלוויזיה. אפרופו, כמה זה נורא שילדים צופים בטלוויזיה.

שיר:     הוא סופר את המתנות שהוא מקבל כל שנה. הוא חומרי, הוא מגעיל.

דור:      כן.

שיר:     והארי לעומת זאת, שם לב לדברים האלה כל הזמן ואני חושבת שכשאתה ילד, אין ילד שהיה בגן חיות, היה ליד חיה לבד ואז כזה,

דור:      קיפוד,

שיר:     יש לנו רגע לי ולחיה הזאת, אנחנו דיברנו אני והחיה הזאת ולהארי פוטר זה פשוט הולך שלב אחד קדימה ושוב פורנו ילדים.

דור:      ברור, ויש פה עוד שלב.

שיר:     פורנו ילדים זה לא צימוד מספיק טוב כי אני חשבתי על פורנו לילדים והבנתי שיש פורנו גם אחר.

דור:      כן, אז פנטזיה.

שיר:     פנטזיה.

דור:      פנטזיה.

שיר:     בוא, אני פשוט אפסיק לדבר על זה.

דור:      חלומות, חלום שהתגשם.

שיר:     חלום של ילד.

דור:      זה רק נשמע רע יותר ויותר.

שיר:     כן,

דור:      אז בכל מקרה, עוד חלום שהארי מגשים, זה גם חלום הנקמה. שזה משהו מעניין. כלומר, קודם כל, זה גם די מובן לנו כי הוא חי תחת משפחה מחורבנת ועד שיש לו בסוף את ההזדמנות לנקום בדאדלי עם הנחש אז יש פה רגע של, אנחנו בתור קוראים נהנים לראות את דאדלי צורח ופחדן. אבל זה לא רגש כל כך טוב. כאילו אם כבר מה שאני חושב מבדיל את הארי לאורך הסדרה. פה זה מופיע אולי בפעם הראשונה, אבל דווקא לאורך הסדרה, הארי הוא לא נקמן. זה אני חושב מה שמבדיל אותו מהרעים. היו לו אולי את כל הסיבות להיות נקמן.

שיר:     שזה הופך אותו בעיניי לדמות קצת מעצבנת בהמשך, שהוא לא נקמן וקצת לא הגיונית.

דור:      זה הופך אותו לסמל האולטימטיבי של הטוב. כלומר,

שיר:     כן, אבל הוא לא אמור להיות ישו. ובגלל זה אני חושבת שהתכונות, אבל זה כבר להמשך, זה לא לעכשיו,

דור:      כן להמשך, כי אני חושב שהוא אמור להיות ישו,

שיר:     אני לא אוהבת את זה שחילקו את הקנאה בינו לבין רון. את זה שרון באיזשהו שלב נהיה כל מה שפגום והוא נהיה כל מה שטוב.

דור:      אנחנו נדבר על רון אגב בפרק הבא.

שיר:     נכון,

דור:      של הפודקאסט שיש למה לחכות.

שיר:     אבל בינתיים אנחנו נמשיך עם,

דור:      בינתיים אנחנו נמשיך באמת אל פרקים 3 ו-4 של הספר. אנחנו גם לא אמרנו בכלל. אנחנו אמרנו שאנחנו נתעסק בארבעת הפרקים הראשונים?

שיר:     אמרנו.

דור:      אמרנו. יפה מאוד, כי התחלתי כבר לחשוש.

שיר:     לא.

דור:      אז בפרק הבא שיש בעצם את בלגאן המכתבים, כן?

שיר:     זה הפרק האהוב עליי. אני חייבת,

דור:      זה פרק מקסים.

שיר:     לומר.

דור:      בבקשה.

שיר:     אה אני אקרא ממנו קצת.

דור:      כן.

שיר:     בסדר. בוא נמצא את הזה. אוקי, בפרק הזה הארי הולך להביא את הדואר ואני מתחילה:

"הארי ברח לפני שהמקל התקרב אליו"

שיר:     כמובן, מאיימים עליו במקל כדי שילך להביא את הדואר כי זה עולם היתומים שבו אנחנו חיים.

"והלך להביא את הדואר. שלושה דברים היו מונחים על המחצלת: גלויה ממארג', אחותו של הדוד ורנון שבילתה את החופשה בחו"ל, מעטפה חומה שנראתה כמו חשבון כלשהו, ו – מכתב בשביל הארי.

 

 הארי הרים אותו והסתכל עליו, ליבו מקפץ כמו כדור גומי גדול. אף אחד, אף פעם בכל החיים שלו לא כתב לו מכתב. מי כבר היה כותב לו? לא היו לו חברים ולא קרובים נוספים. הוא לא היה מנוי בספרייה, אז הוא אפילו לא קיבל מכתבי נזיפה שמזכירים לו להחזיר את הספרים שלקח. ובכל זאת, הנה הוא אוחז בו בידו. מכתב עם כתובת ברורה ובלתי ניתנת לערעור. "מר ה.פוטר, הארון שמתחת למדרגות, דרך פריווט מס' 4, וינגינג תחתית המכתב"

דור:      מדהים.

שיר:     מדהים מאוד. עכשיו מה שקורה בהמשך הפרק, נרענן את הזיכרון למי שזה, זה שהארי מתחיל לקבל מכתבים מהוגוורטס. הדוד ורנון והדודה פטוניה מנסים להסתיר את זה ממנו כל הזמן והוא לא מבין למה. הוא לא מצליח לפתוח את המכתב.

דור:      הם מנסים גם להסתיר את זה מעצמם.

שיר:     ברור. וכל פעם שהוא מקבל מכתב, הם מעלימים אותו וככל שמנסים להעלים אותו יותר, הוא מקבל יותר ויותר מכתבים. שוב, זה קצת מתכתב עם המיתולוגיה כמו המפלצת עם הראשים שאתה חותך לה הראש,

דור:      וצומחים שם, מדוזה, כן.

שיר:     לא, זה לא מדוזה.

דור:      מדוזה.

שיר:     מדוזה זו זאת שמקפיאה אותך כשאתה מסתכל.

דור:      אהה.

שיר:     עוד דבר שג'יי. קיי רולינג גנבה מהמיתולוגיה היוונית בספר השני. יש לה שם אבל, פחות מוכר.

דור:      אוקי.

שיר:     בקיצור, בסופו של דבר, הם עוזבים את הבית שלהם בפרבר והם נוסעים לחיות על סלע בים.

דור:      הם באמצע נוסעים למלון והוא מקבל,

שיר:     נכון.

דור:      והוא מקבל מכתב למלון ואז הם נוסעים לסלע על הים, כן משהו,

שיר:     עכשיו, קורים כאן כמה דברים מאוד יפים. קודם כל, אני חושבת שזה פרק שמתאר בצורה יפה ובאמת כאילו של ספרות ילדים קצת את עולם ההדחקה. ואני זוכרת שאני קראתי את הפרק הזה כשאני הייתי בכתה ז' והוא עורר בי תחושת אי נוחות מאוד, מאוד גדולה שהיום אני המבוגרת יודעת לפרש כזה שבכתה ז' הייתי כזה, נראה לי אני לסבית, לא, לא, לא, לא, לא. וכל פעם הייתי מחזירה את המכתב הזה לשולח ואומרת, אני פשוט אתעלם מזה. והפרק הזה עורר בי תחושה כזאת בגלל שהבנתי שאני לא יכולה, יש מכתבים שאתה לא יכול להחזיר לשולח והיא מאוד מתעסקת פה בגורל. הארי הוא קוסם, הוא לא יכול לברוח מזה.

דור:      נכון.

שיר:     גם אם הוא לא ילמד בהוגוורטס, הוא עדיין יעלים זכוכיות והשיער שלו יגדל וכל הדברים שהוא לא יודע להסביר למה הם קורים לו. וזה תיאור נורא יפה שברגע שיש משהו בסיסי בך שאתה לא רוצה להכיר בו, המכתבים ימשיכו לרדוף אותך וגם אם תחיה בסלע בים שאי אפשר להגיע אליו, בסופו של דבר, האגריד מגיע,

דור:      תבוא האגריד הלסבית.

שיר:     בדיוק.

דור:      ותגיד לך, נשמה,

שיר:     או כמו שאני אוהבת לקרוא לה, האגרד. בואי, קחי את המכתב שלך, תקרעי אותו.

דור:      דבר נוסף יפה מאוד, המכניקה פה של הדואר, שאני חושב שזה בעצם סוג של מפגש המשמעותי הראשון גם שלנו כקוראים עם מה זה קסם וזה גם מתחבר בכתיבה לילדים. זה שהדואר בהארי פוטר עובד כמו שאנחנו בתור ילדים מדמיינים את הדואר. כלומר, כל דבר שתכתוב עליו כתובת ותשים עליו בול, יגיע לידיך. תמיד.

ואז אתה בתור אדם מבוגר גדל ובטח עכשיו בקורונה שיש גם פשוט תורים משוגעים מחוץ לדואר. אתה לומד שזה ממש לא ככה. צריך לעדכן כתובת במשרד הפנים כשאתה עובר ואז יש שלוש בחירות בשנה ועברת דירה באמצע ואתה צריך ללכת להצביע בקלפי שבה רשומה הכתובת הישנה שלך כי זה לא עודכן במשרד הפנים. וזה נוראי. וזה מעפן. אבל פה זה לא ככה. פה הדואר תמיד הגיע אליך.

שיר:     ויותר מזה, אני חושבת שהספר הזה מיועד לילדים שהם מתחילים. אם הארי הוא בן 11 ואנחנו קראנו את זה בגיל 11, זה בדיוק הגילאים שאתה מתחיל להבין בהם שהעולם הוא לא קסום והמסתורין הולך ואוזל מהעולם. ואתה מתחיל להבין מיקוד. ואתה מתחיל להבין את זה שכתובת ומיקוד ושמכתבים לא מגיעים. ואתה מתחיל להבין שאיך שתפסת את העולם, בצורה שהיא מאוד קסומה ושדברים מגיעים ליעד וכסף זה דבר שקורה.

וכאילו, אני זוכרת שכילדה הייתי כזה למה ההורים שלי הולכים כל יום לעבודה?

דור:      למה לא להדפיס עוד כסף?

שיר:     כן. למה?

דור:      ואז אתה שומע את "חיות כיס" אינפלציה.

שיר:     ההורים שלי היו אומרים לי, "אי אפשר לקנות את זה כי אין לנו כסף עכשיו". הייתי כזה, אז תכתבו צ'ק. הקסם הזה שאתם נותנים, הדף הזה,

דור:      כרטיס אשראי,

שיר:     כן אז מה אם אין לכם כסף כרגע, כאילו. וזה נורא יפה שזה כאילו, הספר הזה הוא קצת בחוויית הקריאה שלי לפחות, החזיר אותי אחורה לחיקה החמים של הפנטזיה שיש עולם כזה. שכאילו, בדיוק אתה אמור לעשות את הצעד ולהתחיל להבין. זה העולם, אלה החוקים של העולם. אתה מתחיל טיפה להיות מבוגר, אתה מתחיל טיפה אפילו להיראות כמו מבוגר לפעמים ואז פתאום קוראים לך, אני זוכרת שלפי פעם קראו "גברתי" כשהייתי בת 14 שזה א', אומר הרבה על איך שהתלבשתי בגיל 14, אבל זה גם, הייתי כזה אוי לא, זה מתחיל. וכאן יש לך את הקפסולה הזאת שאתה יכול להיכנס אליה שלא, הנה, אולי דואר עדיין עובד.

דור:      בגלל זה זה ספר שגם מאוד קוסם למבוגרים.

שיר:     כן.

דור:      כי הוא מחזיר לילדות. וגם ברמה אפילו יותר חזקה, מאחורי ההנחה הזאת שיש עוד מסתורין בעולם. יש דברים שהם לא מוסברים. זה איזושהי גם כמיהה אנושית וזה מתחברת באמת לגישה של הסוציולוג מקס וובר שבתחילת המאה 20 אמר שבעצם העולם המודרני, העולם שאחרי המהפכה המדעית, זה מצב של מה שנקרא הסרת הקסם מן העולם.

למה הכוונה?

עד המהפכה המדעית אנחנו חיינו בעולם שבו קורות תופעות מדהימות ולא מוסברות. זה לא רק זה שאנחנו נוטים לזלזל באנשים של העבר, להגיד כן, הם האמינו בדרקונים ולא יודע מה. לא, הם למשל ראו אבן נמשכת לאבן. עכשיו, היום אנחנו מבינים שהם ראו מגנט.

שיר:     כן.

דור:      כי למדנו כימיה וביולוגיה ופיזיקה, אז אנחנו יודעים שתופעת המגנט היא חלק מהטבע והיא מצייתת לחוקים של הטבע, אבל,

שיר:     פעם חשבת,

דור:      מי שראה את זה במאה ה-16,

שיר:     איך כישפת את האבנים האלה מכשפה, צוענייה?

דור:      לא, זו גם הייתה הוכחה שיש דברים על טבעיים מסביבנו. כלומר הנה, האבנים לא נמשכות לאבנים בעיקרון, אבל פה יש אבן שואבת מה שנקרא, כן?

שיר:     גם הרבה יותר קל ככה לתת את הסמכות לשליטה על העולם, או לדעת או לכישוף או לאסטרולוגיה. זאת אומרת, המון אמונות התפתחו כדי לתמוך ולחזק את הדברים שלא הבנו באופן מאוד בסיסי. וחבל שאנשים שבסופו של דבר אחראים על מדע, הם מדענים. חבל שהם לא אמרו אני מכשף, והשתמשו בזה לטובתם. חבל שאדיסון לא אמר, בואו תראו כמה אני מכשף. זה נורא.

דור:      אולי זה היה פותר כמה בעיות היום. אבל זה באמת כלומר, העולם שבו אנחנו כבר חיים היום, הוא גם עולם שכבר מפקפק, זה כבר הפוסט מודרני ואנחנו מפקפקים אפילו בסמכות המדענים בחזרה ואנחנו כן רוצים שיהיה איזה משהו מסתורי, משהו על טבעי לפעמים, משהו סמוי. אפילו בנפש שלנו, כן? אנחנו מאדירים. את אוהבת את פרויד.

שיר:     מאוד.

דור:      אנחנו מאדירים את ההגות של פרויד שמדבר על הלא מודע והדחפים והדברים האלה. יש בזה משיכה מאוד חזקה וזה מה שעובד כ"כ חזק בפרקים הראשונים של הארי פוטר. שישנם דברים מסתוריים, לא מוסברים ומגניבים, צריך גם להגיד.

שיר:     נכון ושאתה מאוד רוצה לחיות בעולם הזה וכאן הם עושים לך איזשהו סדר. הם אומרים לך הדברים האקראיים האלה שראית, אם אתה כילד הסתכלת מהחלון באוטו של ההורים שלך וראית משהו מוזר או איש מוזר, הם מחברים לך את הנקודות ואומרים, כן, יש היגיון מאחורי הדברים האלה ובוא אני אסביר לך אותו. כל הרגעים האלה שלא ידעת למה לקשור אותם ואיך להסביר אותם, בוא, בוא שניה, יש עולם מאחורה שבטעות, במקרה נחשפת אליו.

וגם כאן רואים את זה מתי שהאגריד הוא טיפוס שמתואר כטיפוס סופר מוזר.

דור:      אגב צריך להגיד, בואי נתקדם באמת כבר אל ה, שהקוראים יהיה להם, הקוראים, המאזינים, הם גם וגם, יהיה להם נוח. אנחנו עכשיו בפרק הרביעי,

שיר:     שומר המפתחות.

דור:      בדיוק. שאנחנו פוגשים בעצם לראשונה עוד דמות של קוסם שהוא,

שיר:     אני שומר המפתחות (שרה) הוא שומר הקרקעות אבל. הוא שודרג במהלך הספר. הוא קודם ע"י דמבלדור, קיבל תן ביס.

דור:      ע"י דמבלדור, כבודו.

שיר:     כן. נקרא קצת ממנו?

דור:      כן, בבקשה.

שיר:     בסדר. אז עכשיו אנחנו קודם כל בסלע בלב ים כדי שהארי לא יקבל דואר. עכשיו, דבר שמעניין להגיד על הדארסלים, זה שדאדלי מתואר כילד סופר מפונק שהנוחות שלו הכי חשובה בעולם, שהוא מקבל, אם הוא קיבל מתנה אחת פחות, אז אומרים נקנה לך עוד מתנה אחרת בדרך ליום הולדת שלך, שלא תקבל פחות משנה שעברה. וכדי שהארי לא יקבל את המכתבים שלו, הם עוברים לסלע בלב ים. למרות שמתואר לאורך כל הפרק הזה כמה דאדלי שונא את זה.

דור:      אני חייב להגיד שבתור ילד, אני כמובן הזדהיתי עם הארי המגניב.

שיר:     ברור.

דור:      בתור אבא בן תכף 32 שגר בחולון, אני מאוד מתחבר לדאדלי.

שיר:     ברור.

דור:      שהוצא מאזור הנוחות שלו, שבוכה ומתעלמים ממנו פשוט. שרגיל שיש לו סדר יום.

שיר:     כן.

דור:      ועכשיו פשוט הורסים לו את זה ולא ברור למה, הוא לא מבין גם למה. אני מאוד, מאוד מתחבר לתחושות של דאדלי.

שיר:     התשובה גם ללמה זה בגלל שבסופו של דבר, ההדחקה שדיברנו עליה שהייתה בפרק הקודם של המכתבים, היא יותר חשובה להם מהנוחות של דאדלי. כי יש משהו בהדחקה שאם אתה מסתכל עליה כמושג, זה הנפש מגנה על עצמה מפני משהו שהיא לא יכולה להתמודד איתו. ואם המכתבים האלה הם סימן למשהו שנוקש על הדלת ואתה צריך להכיר בו, הם אומרים, אוקי, הילד אני דואג לו. זה כמו במטוס שאתה שם קודם מסכה לעצמך ואז לילד. אני קודם כל דואג לתפיסת המציאות שלי, לדברים הבסיסיים שלי, עובר לסלע בלב ים והילד יסתדר.

וגם בהתחבר למה שאמרת, אני חושבת שלאורך כל הפרקים הראשונים בהארי פוטר, אפשר לתאר את זה כ, ואז יום אחד קרה משהו, החיים היו רגילים ואז יום אחד קרה משהו. וכשאתה ילד, זה הדבר שאתה הכי רוצה שיקרה בעולם. שוב, צלצול מהמזכירות יש פה תעלומת רצח שתבואי לסגור לנו את הפינה עליה. וכשאתה מבוגר, אתה רק כזה, אוי לא.

אני כל הזמן חשבתי, עכשיו אנחנו בדמדומי הקורונה. בתקווה שזה דמדומי הקורונה.

דור:      אמן, אמן, אמן, אמן.

שיר:     וכשזה התחיל אני רק חשבתי, אם הייתי ילדה, אלה היו הימים הכי מאושרים בחיים שלי. תהיי בבית עם ההורים שלך, לאף אחד אסור לצאת.

דור:      מדהים.

שיר:     יש כמה טלוויזיה שאת רוצה.

דור:      מה שאתם רוצים. רק אל תצאו מהבית. אבל מה שאתם רוצים.

שיר:     הבית מפורק בביצים. תאכלי כמה חביתות שבא לך. וזה פשוט היה הימים הכי טובים בחיים שלי. וכמבוגרת הייתי כזה, הנפש שלי התפרקה. הנפש שלי התפרקה כמו שן חלב בכוס קולה.

דור:      היו לי תוכניות.

שיר:     בדיוק.

דור:      הייתי צריך להעביר הרצאה ביום ההוא. זה לא קרה.

שיר:     אני רציתי להתאמן. מה עם המסת שריר? מה אם לא יהיה מספיק חלבון? דאגות כ"כ שבזתי, אני הילדה ישבה בתוך הנפש שלי שאתה לא מאמין בה ואמרה "אני שונאת אותך".

דור:      בסוף כולנו דאדלי.

שיר:     בדיוק. אז בפרק הזה,

דור:      אז האגריד.

שיר:     אז האגריד.

דור:      רוצה להקריא קטע?

שיר:     כן בוא נמצא אותו.

דור:      אני יכול להקריא קטע, מה שבא לך.

שיר:     אוקי. יש קטע שאני אוהבת, איפה זה?

"בום נשמע עוד דפיקה. אדלי התעורר בבהלה "איפה התותח" הוא שאל בטמטום. קול חזק נשמע מאחוריהם והדוד ורנון נכנס מועד לתוך החדר. ידיו החזיק רובה – עכשיו הם ידעו מה היה בחבילה הארוכה והדקה שהביא איתם. מי שם? הוא צעק. אני מזהיר אותכם – אני חמוש. הייתה שתיקה ואז, טראח. הדלת ספגה מכה חזקה כל כך שהיא פשוט ניתקה מהציר שלה ובקול נפץ אדיר נחתה על הרצפה. איש ענק ממדים עמד בדלת. פניו הוסתרו כמעט לגמרי מאחורי רעמת שיער ארוכה ופרועה וזקן פראי וסבוך. אבל מבעד לכל השיער אפשר היה לראות זוג עיניים המנצנצות כמו חיפושיות שחורות. הענק פילס את דרכו לתוך הבקתה, רוכן כך שראשו בקושי נוגע בתקרה. הוא התכופף, הרים את הדלת מהרצפה ובקלי קלות התקין אותה חזרה על ציריה.

קולות הסופה שבחוץ שקטו מעט. הוא פנה להביט בהם. "נכון שאתם לא אכפת לכם להכין לנו כוס תה? זה היה קשה עד להנה". הוא צעד לכיוון הספה שעליה ישב דאדלי קפוא מרוב פחד.

"אתה זוז, גוש בשר" אמר הזר.

שיר:     ואני מדלגת. אולי בעצם לא צריך לדלג. אולי נעצור פה.

דור:      נעצור פה. קודם כל, זה מאוד יפה שבעיניי היא בוחרת להתחיל, כלומר הארי מתחיל עם האגריד. נכון שאנחנו כקוראים פגשנו את מקגונגל ודמבלדור, אבל אין לנו ממש מושג.

שיר:     כן. זה היה כמו לשמוע שני מבוגרים מדברים כשאתה בגובה הברך שלהם,

דור:      כן אתה עוד לא מבין.

שיר:     למה את חתול?

דור:      האגריד הוא המתווך של הארי וגם עבור הקוראים בכניסה לתוך עולם הקוסמים והסיפור של הארי בכלל. וזה יפה כי האגריד הוא בעצמו סוג, הוא קצת סוג של ילד עדיין באופי שלו. הוא גם אומר כבר פה שהוא לא ממש מותר לו לעשות עדיין קסמים. מותר לו רק בשביל השליחות להביא את הארי.

שיר:     שזה דבר מאוד ילדותי כשלעצמו. בגלל שמבוגרים, נדיר שאתה שומע אותם, לא כזה מותר לי לעשות את זה,

דור:      אבל אל תגיד,

שיר:     כן, מבוגרים זה כזה מותר לי לעשות הכל. אני אעשה, אני יש לי אקדח, יש לי רובה. והוא כזה, כן לא, אסור לי, תזרום עם זה.

דור:      והוא רגשי והוא צועק והוא בוכה והוא צוחק. כלומר,

שיר:     יש לו שגיאות כתיב.

דור:      יש לו שגיאות דיבור. כלומר, התחביר שלו הוא לא הגיוני. זה מקסים. וזה דמות שמאוד טוב להעביר איתה, כלומר, היה אפשרי לשלוח את פרופסור מקגונגל שהיא ללא ספק קוסמת הרבה יותר טובה מהאגריד.

שיר:     נכון, והייתה עושה את זה יותר באלגנטיות.

דור:      כנראה יותר באלגנטיות וזה הכל היה, אבל אז היה פרק נורא משעמם. כי רק הייתה חמורת סבר והייתה מוציאה חצי חיוך כזה בריטי.

שיר:     וגם אלגנטיות היא לא תמיד הפתרון הנכון לסיטואציה הזאת. אני חושבת שאם אנחנו חוזרים לתאוריית ההדחקה, בסופו של דבר, מתי שהדלת נפרצת, הדלת נפתחת וגוש, ויצר נכנס. האגריד הוא יצר.

דור:      צריך שהוא יצרח עליך, אתה קוסם.

שיר:     כן.

דור:      וההורים שלך נרצחו.

שיר:     והדודים שלך מפגרים.

דור:      בדיוק. שזה מעולה. שוב, הוא גם צריך לתווך עכשיו פתאום להארי סיפור לא קל. הוא צריך לספר לו שההורים שלו נרצחו. הוא צריך לספר לו שיש מכשף רשע בשם וולדמורט שרצח אותם. הוא צריך לספר לו שהוא קוסם סופר מפורסם, שכולם יודעים מי הוא. זה המון מידע.

שיר:     ואני חושבת גם שזה טוב שנתנו לאדם דמוי ילד לספר לו את הדברים האלה בגלל שכשאתה ילד ועוד ילד מספר לך דברים נוראיים, הילד לא מעביר את התהודה של הדברים האלה.

דור:      כן, כי ילד בעצמו נראה לי שמספר, לא מבין עד כמה זה נורא מה שהוא מספר לך.

שיר:     בדיוק, בדיוק. והאגריד, יש בו את הרגישות שכואב לו אבל כואב לו בצורה מאוד ילדית. ואם מבוגר היה מספר לו על זה, הוא היה מספר לו את זה בצורה שאנחנו כקוראים היינו מבינים שלהארי היו חיים מזעזעים. ההורים שלו נרצחו מול העיניים שלו ע"י היטלר של עולם הקוסמות. וואו. זה לא דבר שאתה רוצה מישהו ישקף לך את מלוא הממדים שלו. ואז האגריד בא ומספר לו את זה, שמע, ההורים שלך, לא נעים אבל כאילו כמו ילד שמספר לך שמועה. שבמקרה הזה היא נכונה.

דור:      ואנחנו נסיים את הפרק הראשון של הפודקאסט שלנו שכזכור נקרא, הפודקאסט שאין לומר את שמו. בהשראה לשם של הפודקאסט, הלא הוא וולדמורט או אתה יודע מי או זה שאין לומר את שמו. שאנחנו עוד לא ממש פוגשים אותו כאן. הוא צל מהדהד שאנחנו שומעים עליו מהאגריד בעיקר וזה מאוד מעניין שהמפגש הראשון שלנו עם וולדמורט הוא דרך השם שלו שאסור להגיד. שזה בעיניי פעולת הטרור האולטימטיבית. המטרה הרי של טרור זה להטיל אימה. שעצם זה שאני אגיד לך עכשיו חמאס או חיזבאללה, את תחשבי פיגועים. נסראללה, טורבן, מלחמת לבנון השנייה,

שיר:     האימה שבטורבן.

דור:      האימה שבטורבן של נסראללה, דברים כאלה. זה טרור. כלומר, שלהגיד מילה כבר מעורר בנו איזו אסוציאציה לא נעימה. וולדמורט הצליח מעל ומעבר למשוער. כי אפילו שלכאורה לא ברור מה הסיפור שלו, הוא מת, הוא נעלם, אבל הוא הופשט מכוחותיו, עדיין, עשור לאחר שזה קרה, עדיין פוחדים להגיד את שמו.

שיר:     זה גם משדרג אותו לדרגה של אלוהות. את השם של מי לא אומרים?

דור:      בדיוק. של הקב"ה. אסור להגיד.

שיר:     2000 שנה אחרי שזה קרה.

דור:      כן כי זה משהו כ"כ רב עוצמה וכ"כ קדוש או שטני, תלוי איך את רוצה להסתכל על זה אבל זה שני צדדים של אותו מטבע.

שיר:     היה את זה גם על המלכים הבריטים שהאמינו שהמגע שלהם יכול להרוג או לרפא. שהפסיקו עם זה, אני לא זוכרת מי היה האחרון, די לא מזמן הפסיקו את זה יחסית. זאת אומרת, שלאדם יש סגולות כ"כ מהוללות שאסור לך לגעת בו, אסור להסתכל עליו, אסור לך להגיד את השם שלו. היה את זה גם, פרויד כותב על זה.

דור:      תמיד פרויד כותב.

שיר:     רוצה לחרמן.

דור:      רוצה להמיר אותי. להמיר אותי.

שיר:     לא, חס וחלילה. טוב, אז נסגור?

דור:      אז זהו, אנחנו חברים, מגיעים לסוף של הפרק הראשון שלנו, של הפודקאסט. זה נורא מבלבל כי אנחנו מדברים על פרקים של פודקאסט, אבל הפרקים של הספר.

שיר:     נכון.

דור:      בכל פרק של פודקאסט אנחנו נדון במשהו בין שניים לארבעה פרקים של הספר לפי הסדר. אנחנו יכולים כבר להגיד לכם שבפרק הבא של הפודקאסט, אנחנו נעסוק בפרקים 5 ו-6 של הספר על סמטת דיאגון ועל רציף 9 ושלושה רבעים. אתם מוזמנים כמשימות לבית, קריאת רשות וכו', לקרוא את הפרקים ולבוא מוכנים. אתם גם יכולים לא לקרוא את הפרקים, מה שאתם רוצים.

שיר:     ואפשר גם לדבר על זה ולדון בזה ולשאול שאלות ולבקש שנתייחס לדברים בקבוצה שלנו. הקבוצה שאין לומר את שמה באתר פייסבוק, מי שמכיר.

דור:      אולי שמעתם עליו, אתר נחמד כזה, הפייסבוק.

שיר:     אוקי, תודה רבה דור.

דור:      תודה רבה שיר.

שיר:     ושלום.

דור:      שלום שלום.