פרקים לקריאה: 7. מצנפת המיון 8. המורה לשיקויים

 

תמלול: נעם נביס

שיר:      הי אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,

דור:      ואני דור סער מן.

שיר:      ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה. או לפחות את השניים הראשונים שעליהם אנחנו חתומים בחוזה. אתם יותר ממוזמנים להצטרף אלינו לקריאה ולקבוצת הפייסבוק "הקבוצה שאין לומר את שמה".

דור:      והיום אנחנו בפרק השלישי של ההסכת, ואנחנו נעסוק בפרקים שבע ושמונה: "מצנפת המיון" ו"המורה לשיקויים". אז אנחנו ב"מצנפת המיון" ואני חושב שנתחיל בהקראה הדדית.

שיר:      נתחיל בהקראה הדדית. אני אתחיל?

דור:      בבקשה.

שיר:     

"אם אומץ לב ותושייה אמצא אצלו במוח/ אודיע חיש את זה האיש לגריפינדור לשלוח."

דור:     

"אך אם בגולגולתו אמצא טוב- לב ואורך- רוח/ אודיע כי להפלפאף הוא מועמד בטוח."

שיר:     

"לרייבנקלו אשלח את זה שבראשו חרוט/ כי תכונותיו המובילות תבונה ולמדנות."

דור:     

"אך באשר אמצא עורמה ושאיפה לכוח/ אורה מיד את התלמיד לסלית'רין לשלוח."

שיר:      אני חייבת לציין שזה מדהים אותי כל פעם מחדש איך כל שיר שאני קוראת, לא משנה איזה, נשמע כמו שיר של יום הזיכרון בטקס בתיכון.

דור:      (צוחק) אז אוקי אנחנו עם מצנפת המיון.

שיר:      נכון. הפרק השביעי שבו בעצם,

דור:      שבו מה שקורה זה קודם כל שאנחנו וגם התלמידים מגלים, כולם בבת אחת, מהי שיטת המיון להוגוורטס. שהיא- מפא"י בשנות השישים. כלומר אתה בא..

שיר:      הרפרנס שלך להכל.

דור:      אבל זה נכון, כי החיים מתנהלים כך, זה המיתוס וכך הוא עובד. אתה מגיע בגיל 11, ופקיד, שהוא במקרה גם מצנפת קסומה, פשוט אומר: "אוקיי. אז אתה נראה לי בחור חכם, אתה תהיה פה בקבוצה של החכמים. אתה נראה לי ערמומי חביבי, אני שם אותך עם החברה פה.."

שיר:      הוא קצין מיון בעצם.

דור:      כן, והוא פשוט בוחר עכשיו עם מי אתה הולך ללמוד 7 שנים, וכנראה שזה גם הולך להכתיב לך עוד הרבה דברים בחיים. אתה תמיד תתהה - מה אם הייתי הולך להפלפאף ולא לגריפינדור… זה משוגע.

שיר:      ואנחנו נרפרר לספר השישי, שבו דמבלדור אומר לסנייפ (ספויילר, אם אתם קוראים איתנו אז לכו תכינו לעצמכם תה ותחזרו עוד דקה) "אני חושב שאולי אנחנו טיפה ממהרים מדי עם שיטת המיון שלנו". באמת דמבלדור, אתה חושב שדקה של כובע על הראש אולי לא מספיקה כדי לקבוע מי הבן אדם הזה יהיה לנצח?

דור:      (צוחק) כן, בטח אם הוא הולך לנצח לבית של הרעים, שממנו יצאו כל הרוצחים. אז כן, יש משהו מצד אחד מאוד מהותי ויפה ומאוד כזה הערכה פסיכולוגית. אבל יש משהו קצת בעייתי.

שיר:      זה לא הערכה פסיכולוגית, אני אגיד לך בדיוק מה זה- מאבחנת פסיכוטכנית בצבא. אתה נותן לה רבע שעה והיא אומרת "הנה לך לזה".

דור:      כשנפלתי מהטירונות הקרבית שלי, פרק עגום בחיי, הגעתי לאיזה קצין מיון בבקו"ם. הייתי אז חודש בצה"ל, והוא אמר לי "טוב, אתה יכול להיות מאחזק נגמ"שים, ואתה יכול להיות נהג משאית, ואתה יכול להיות מפעיל תקשוב מבצעי". אמיתי. לא ידעתי מה זה מפעיל תקשוב מבצעי, ידעתי מה זה נהג משאית וידעתי מה זה מאחזק נגמ"שים וידעתי שאת זה אני לא רוצה לעשות. אז נלך על משהו שאני לא יודע וכך הגעתי לסתם תפקיד.

שיר:      כל דבר שהשגתי בצבא השגתי בבכי. זה מדהים אותי שאין בכי בסיפור הזה. לא הייתה נקודה שבה אני ישבתי ושולחן הפריד ביני לבין קצין שלא בכיתי בה. זה פשוט לא קרה.

דור:      כן, זה מדהים שיש פה קטע שבו רון נרגע כי אחים שלו עבדו עליו ואמרו לו שצריך ללכת מכות עם טרול. אבל ברור שללכת מכות עם טרול זה עדיף מאשר...

שיר:      שיגידו לך מה האישיות שלך לנצח.

דור:      זה נורא.

שיר:      עוד דבר מבאס זה - תחשוב שבגיל 11 היו קובעים לך עם מי אתה מסתובב עד גיל 18. כאילו מי רוצה להיות עם האנשים האלה? (אלא אם אתה חי בקיבוץ) זה הדבר הכי אכזרי בעולם. אני גם חושבת שבגילאים האלה, הצעירים יותר, הרבה יותר קל להיות גריפינדור, כי אתה לא מודע להשלכות. ובאיזשהו אופן סלית'רין זה הבית הכי בוגר. הפלפאף גם, סוג של, כי הפלפאף זה כזה "אההה תעזבו, אני רוצה לאכול, אני ליד המטבח אני רוצה ללמוד"

דור:      אבל רייבנקלו אמורים להיות חכמים. הם אמורים להבין שהשיטה דפוקה.

שיר:      ברור. אני חושבת שאם הייתי...

דור:      מי היית?

שיר:      הייתי מתמיינת לגריפינדור, והייתי סובלת. כי גריפינדור לדעתי זה כמו להיות בצופים כל הזמן. "בוא נבנה משהו מעץ! בוא ננצח טרול!". למה? לא! והייתי ממש סובלת בגריפינדור וכל הזמן הייתי מסתכלת על רייבנקלו וחושבת- הייתי צריכה להיות שם.

דור:      אז לכאורה התשובה הטבעית היא רייבנקלו נכון? הם מחוננים, הם חכמים.

שיר:      אבל גם הרמיוני לא ברייבנקלו.

דור:      נכון, כי הרמיוני יותר אמיצה. אני בגריפינדור בכל אופן לא הייתי, אומץ לב זו לא התכונה שלי. אני חושב שאני רייבנקלו עם אופק של סלית'רין, אני אוהב השחרות.

שיר:      זה דבר יפה להגיד. אני לא הייתי מסתדרת בסלית'רין.

דור:      לא הייתי מסתדר, אבל היה לי משם חבר ואז כאילו החבר'ה שלי מרייבנקלו היו עושים לי כזה- "למה אתה מסתובב איתו? למה אתה וגויל חברים? כאילו מה הקטע?" והייתי אומר "לא, אתם צריכים להכיר אותו, כשהוא לא עם מאלפוי הוא ממש נשמה!"

שיר:      (צוחקת) הגויל שלי זה לא הגויל שאתם מכירים.

דור:      הייתי מסתובב איתו וממש היינו עושים ביחד השחרות לכולם.

שיר:      כל אחד צריך חבר מסלית'רין. זה בית טוב למצוא בו את החבר ההומו הרשע שלך.
מצאתי דבר מעניין. ג'יי קיי רולינג עושה בספרים שימוש בהמון סוגים של מיתולוגיות ואמונות, היא עושה מישמש מהכל ויש רפרנסים שמפוזרים לכל אורך הספרים. גריפינדור למשל זה שעתוק כמעט אחד לאחד של מזל אריה באסטרולוגיה. גם הסמל שלו- האריה, הצבעים הם הצבעים של מזל אריה, התכונות הן תכונות של אריה, לטוב ולרע. אז אמרתי אוקיי, יש לנו את גריפינדור שהוא הבית של מזל אריה. אז מה זה נחש? גיגלתי נחש באסטרולוגיה שבה הוא כן קיים- האסטרולוגיה הסינית. אני עומדת להקריא לך שני דברים מעניינים- הדבר ראשון זה התיאור של נחש באסטרולוגיה הסינית.

דור:      בזמן שאת מחפשת את זה אני רק אגיד שאנחנו עוברים לדבר פה על הרמב"ם ועל האסטרולוגיה הסינית, פשוט הפכנו לערוץ ניו אייג'..

שיר:      כן אנחנו ערוץ התכלת, ברוכים הבאים. אנחנו יושבים פה עם... באתי להגיד ראסטות, אבל זה לא סטריאוטיפ נכון, הם לא יושבים עם ראסטות האנשים האלה.

דור:      לא. אז מה הנחש?

שיר:      אוקיי חזרה לנחש. "בני המזל מתאפיינים בחרדת נטישה. לעיתים הם מניפולטיביים, שתלטנים, קנאים, רכושניים, פתלתלים, ערמומיים ונוטים להגזים. הם עשויים להיות גם חשדנים ונקמנים, ולהגיב בצורה תוקפנית. כמו כן יש להם נטייה למצבי רוח משתנים".
ואז אמרתי הממ מעניין, בוא נבדוק מה המזל האסטרולוגי (באסטרולוגיה הסינית) של ג'יי קיי רולינג והיא כמובן נולדה בשנת הנחש. שזו בחירה מאוד יפה שהיא עושה, בגלל שהנחש והאריה זה שני הצדדים בתוכה, והארי הוא כידוע לנו בן דמותה. הוא בוחר להיות באריה, אבל הפלרטוט הזה עם הצד השני, שנמצא שם כל הזמן, הוא קיים גם בה. אני חושבת ששאר הבתים לא מבוססים על משהו- אין מזל גירית בשום אסטרולוגיה, ואם יש אז צריך להפסיק להאמין בה...
עוד דבר מעניין- הדמויות שמתוארות ככאלה שמצנפת המיון ישבה עליהן הכי הרבה זמן, הן דמויות שדווקא הגיעו לגריפינדור. כלומר הדמויות של רייבנקלו, סלית'רין והפלפאף מתוארות כאילו שמצנפת המיון רק נגעה להם בראש וידעה מה הם. ואני חושבת שזה עוד דבר יפה שג'יי קיי אומרת לנו פה, כי הספר מתמקד בבחירה בין טוב לרע, ובכמה זאת בחירה. הדיאלוג היחיד שאנחנו מקבלים עם המצנפת זה הדיאלוג שלה עם הארי. הוא אומר לה "לא סלית'רין, לא סלית'רין, לא סלית'רין". אל רון אנחנו גם מקבלים הצצה, הוא אומר שהוא ממש מקווה להיות בגריפינדור ולא בסלית'רין. וזו נקודה מעניינת- אומץ הוא בחירה, בסופו של דבר. אתה בוחר להיות אמיץ. ברור שלאומץ יש הרבה גורמים מעכבים, הרי עצם הגדרה של אומץ היא שהוא לעומתי- אתה אמיץ כשאתה מתגבר על משהו. לעומת זאת בפחד, אתה פוחד כי אתה פוחד.

דור:      אתה מתמודד מול משהו אחר באופי שלך.

שיר:      בדיוק. באופי או בסיטואציה אומץ הוא לעומתי, זה רגש לוואי. ואני חושבת שזה יפה לראות בתהליך המיון שדווקא ילדים שהשתהו בוחרים בגריפינדור. היא בעצם אומרת לנו שאומץ זו בחירה. זה לא אינטואיטיבי כמו להיות ערמומי ואמביציוזי, שזה סלית'רין, או להיות חכם ושקדן, או להיות רעב וטוב לב כמו בהפלפאף. באומץ אתה צריך לבחור, המצנפת נותנת לך שניה ואז אתה צריך להגיד לה "זה מה שאני בוחר, אני רוצה בדבר הזה"

דור:      זה יפה מאוד מאוד, במיוחד אגב כי בהארי יש כאמור מן הסלית'ריניות, וזה נרמז, עוד בפרק הקודם של הפודקאסט דיברנו על זה. אם מקודם זה נרמז- עם השרביט שהוא כמו של וולדמורט, פה היא אשכרה אומרת לנו את זה. אני לא יודע אם בקריאה ראשונה אתה בכלל מבין את זה, היא אשכרה אומרת לו אתה יכול להתאים לסלית'רין, יש שם אנשים דגולים. אחר כך הארי חולם את הסיוט הזה בלילה, שלא זכרתי את זה אגב, רק עכשיו בקריאה חוזרת. הוא רואה את סנייפ, ויש עליו את הטורבן של קווירל, והוא שוב רואה את האור הירוק ושומע את הצחוק הקר. בקריאה ראשונה זה נראה שהוא חושב שסנייפ רשע או משהו כזה (שיר: הוא חלם חלום, יאללה). בקריאה חוזרת, אחרי שכבר קראת את הכל, אתה כבר מבין- זה פן אפל מסוים ששוכן בתוך הארי והוא מתמודד איתו כל הזמן.

שיר:      תחשוב שהקב"ן היה אומר לך- "למה לא נהג משאית? אתה יכולת מאוד להצליח בתור נהג משאית! יש לך את כל התכונות הדרושות"

דור:      ואז היו לי חלומות בלילה שאני נהג משאית...

שיר:      אני חושבת שהקטע עם החלום זו נקודה מעניינת, כי המספר בהארי פוטר, כאילו המספרת, אנחנו יודעים שהיא אישה, זו בחירה של מספר כל יודע. עכשיו, דבר שיפה לאורך הסדרה זה שהספר הזה כתוב כמו ספר ילדים. הארי נכנס לאולם הוא מתאר אותו כמו ילד שמתאר אותו. ומה שיפה במספר הכל יודע זה שגם הקול של המספר מתבגר יחד עם הארי. כלומר הסגנון של המספר הולך ונעשה בוגר יותר ככל שהארי נהיה בוגר יותר ואפילו אני אעז לומר על הספרים הבאים- ככל שהוא חווה יותר טראומות ההתפעלות שלו נמחקת. כי יש משהו באנשים שראו זבל, שראו דברים קשים בחיים. כמו אחרי שהוא רואה את סיריוס בלק מת... סליחה על הספוילר, תשכחו!

דור:      הם עוד לא יודעים מי זה סיריוס בלק בשלב הזה..

שיר:      הוא ניצב, הוא ניצב, הוא כל כך לא חשוב הוא שום דבר! (צוחקת)
אז אחרי שהוא רואה את המוות, יש לנו הרבה הזדמנויות לראות שהארי התבגר. הוא רואה את הדברים אחרת, והדרך הכי יפה סגנונית לראות את זה בעיני, זה זה שהמספר עצמו מתמקד בדברים אחרים. המספר הכל יודע שמרחף מעל הארי, הוא מלווה אותו והוא מתבגר ביחד איתו.

דור:      אם נתייחס רגע בצורה יותר עמוקה, בכל זאת הרעיון שהעולם מחולק לארבעה טיפוסים של אנשים, זה רעיון שאנחנו פוגשים אותו בעוד הרבה מאוד מקומות בהיסטוריה ובתרבות האנושית. במיוחד ארבע.

שיר:      ארבע הוא חודש המים, יש ארבעה יסודות, ארבעה בנים,

דור:      נכון. יש ארבעה מינים גם שנמשלו לאלה שיש בהם תורה ומעשים טובים, או רק תורה ולא מעשים טובים וכל אלה.

שיר:      ואז יש גם את שמונת המינים? 12 המינים?

דור:      שבעת המינים, אבל אותם לא ממשילים.

שיר:     כי זה באמת ההרחבה, קפצתם את הכריש יהדות.

דור:      אבל ארבע זה מסתדר יפה. צריך להבין שגם כל הרפואה האנושית עבדה עד איזה 1750 בערך לפי תורת ארבע הליחות, כלומר אמונה שיש לנו ארבע ליחות בגוף, בצבעים שונים- יש רוק, ויש דם ומרה וכולי. לכל אחד יש איזון שונה מזה בגוף שגם מכתיב לנו איזה מין טיפוסים אנחנו. כלומר מי שיש לו יותר מרה אדומה, הרבה דם, אז קצת כמו שאנחנו מכנים מישהו עם "דם חם", הוא מאוד רגשי, והוא יכול להיות מאוד אמיץ אבל גם מאוד עצבני ודברים כאלו. מי שיש לו הרבה מרה לבנה הוא רגוע, אבל אם יש לו יותר מדי אז הוא יותר מדי אדיש ואפתי. ומה שיפה בתורה הזו, שזה קצת מזכיר אגב לדעתי את כל ההתמודדות של הארי פוטר והדמויות פה וזה שלכאורה נראה שתמיד מחלקים אותך מראש ואומרים לך מי אתה, זה שחלק מהדמויות לאורך הסדרה גם מתמודדות עם הקביעה המוקדמת של מצנפת המיון, במיוחד אגב הארי וסנייפ.

שיר:      יש גם אנשים בתוך גריפינדור שבספרים הבאים הם מניאקים להארי, והם לא מאמינים שוולדמורט חזר וזה כזה "מה אתם עושים פה? מצנפת המיון הזאת, שמישהו יחליף את הפקידה הגרועה הזאת"

דור:      אז אני חושב שרולינג בנתה פה עולם שהוא באמת מורכב, כלומר עולם שבו מצד אחד אנחנו מאמינים שיש לנו נטיית לב טבעית ואנחנו נמשכים מראש לתחומי עניין מסוימים, אנחנו נמשכים מראש לאנשים מסוימים. אבל כמו מיניות- זה ספקטרום. כלומר זה שמראש אני נוטה לכיוון מסוים זה לא אומר שהצד השני חסום לגמרי. אפרופו תורת הלכות? זה הופך להיות עכשיו פודקאסט של החזרה בתשובה, אני הרב אמנון יצחק (צוחק). נגיד הרמב"ם אומר שיש אנשים שקל להם יותר לקיים מצוות, כי יש להם פשוט את המזג הטבעי לזה. אבל זה לא אומר שאם אין לך את המזג המתאים, אתה לא צריך לעשות את זה. כן, זה יהיה לך יותר קשה, אז כאילו אחי תעבוד על זה, אפשר לעבוד על זה, זה לא חסום. יש כאלה שקל להם יותר ויש כאלה שפחות.

שיר:      זה כאילו גישה שאני מאוד בעדה באופן כללי, אבל לא על מצוות. אתה מבין למה אני מתכוונת? נכון יש כאלה שיותר קל להם בחיים לחיות, ותעבדו על זה, אבל על מצוות- למה שאני אשקיע את המאמץ ואת הזמן שלי?

דור:      לא, לא בהכרח על מצוות אבל אני חושב שכעקרון לחיים,

שיר:      כעקרון לחיים זה חיובי.

דור:      אם יש משהו שקשה לך זה לא אומר שצריך לוותר עליו.

שיר:      נכון. אפרופו 4 היסודות, ברפואה הסינית הם עדיין עובדים עם חמישה יסודות. אבל זה כזה ברזל, עץ, נראה לי אש, כאילו יסודות יותר שווים יסודות של קעקועים אות סינית.

דור:      יש אגב עוד כמה דברים בקטנה שמופיעים בפרק הזה. הרמיוני עדיין ממשיכה להיות מעצבנת, אין לנו חדשות יותר מדי מרתקות עליה.

שיר:      קצת יש לנו, בעיני, בגלל שהבחירה שלה בגריפינדור היא בחירה מפתיעה. בטח בשלב הזה ובטח אחרי שאמרו שמי שהוא חכם, ו... מה התיאור פה של רייבנקלו? תבונה ולמדנות. והרמיוני בינתיים אנחנו רואים שהיא למדה כישופים וקראה את כל הספרים, והיית אומר- אוקי זה רייבנקלו. יש לנו פה את הרמז הראשון לזה שהיא טיפה יותר משמעותית כי היא משתנה, או כי היא לא מה שהיא נראית בהתחלה.

דור:      יש לה את הפוטנציאל.

שיר:      כן.

דור:      ובכלל אגב זה נחמד כי יש פה הרבה חומרים מטרימים בקטע הזה. המון דמויות משנה שנפגוש אותן קצת בהמשך לעוד איזה פסקה או שתיים כמו ג'סטין פינץ' פלצ'לי, מילים שכיף להגיד (צוחק) חנה אבוט, כאלה שבעתיד אנחנו קצת נפגוש אותם, פסקה פה פסקה שם. הם גם מופיעים פה לראשונה.

שיר:      עוד דבר שהתייחסו אליו בקבוצה, זה שמצנפת המיון היא ישנה ומרופטת, ולמה לא עושים כישוף כדי לשנות אותה. ואני חושבת שזאת עוד בחירה מעניינת של ג'יי קיי רולינג בספר הזה, שהיא מעריכה מסורת. זאת אישה שמעריכה מסורת מאוד. גם בגלל שהיא מתכתבת איתה כל הזמן, וגם בגלל איך שהאנשים האלה מתוארים- לדמבלדור יש זקן לבן וארוך ושיער ארוך, והוא לובש גלימות, והוגוורטס עשוי מאבנים שזה כמו ירושלים בבית ספר, ומצנפת המיון היא מצנפת ישנה ומגעילה ואף אחד לא מחדש אותה. אני חושבת שזו עוד פעם התכתבות של הארי פוטר עם זה שהם קצת קצת בזים לקדמה, כאילו הקדמה והטכנולוגיה נועדו לפצות אינטלקטואלית על איזשהו יסוד שחסר בחיים של.. אני אגיד את המילה הזאת נכון- מוגלגים (דור מאשר), בחיים של המוגלגים שהלך לאיבוד, אז הם כאילו מפצים על זה עם טכנולוגיה. אבל עולם הקסמים נשאר באיזשהו מרחב ילדי, בגלל שאתה אף פעם לא נתקל בתקרת הזכוכית של העולם כמו שדמיינת אותו מול העולם כמו שהוא באמת. הוא מאוד מאוד מעריך את ה- כן, היא ישנה ומגעילה וזה סבבה. דמבלדור לא מסתפר והשיער שלו לבן, וככה נראה איש זקן וזה בסדר.

דור:      נקודה יפה ומעניינת שעלתה לי פה, זה נוסח בחטף, אבל זה מעלה שאלות שעלו גם בקבוצה שלנו "הקבוצה שאין לומר את שמה". יש דיונים על משפחות שונות קוסמים ומוצאים שונים. כבר ראינו שיש אנשים כמו הארי, שבכלל לא ידעו שהם קוסמים. ויש אנשים כמו רון, שגדל במשפחה של קוסמים. ופה אנחנו מגלים כל מיני מודלים שונים ואפשריים- שיימוס פיניגן מספר שאמא שלו היא קוסמת, ואבא שלו הוא מוגל ורק אחרי שהם התחתנו היא סיפרה לו. שזה מקביל קצת לאגדות אורבניות על גניבת זרע או משהו כזה.

שיר:      אני הייתי כזה- למה אין סברי מרנן על משפחת שיימוס? אני ממש מעוניינת לראות את זה "אה עוד פעם עושים את החג אצל המשפחה שלה הסוטים המגעילים האלה"

דור:      "אז מה עדיף האלה שלך שכל היום בפלאפון?"

שיר:      "אני אשב ואני אצטרך לעשות שם כלים"

דור:      הקומדיה העדתית על שיימוס פיניגן ומשפחתו.

שיר:      אה זה שיימוס פיניגן חשבתי שזה השני, דין שיימוס.

דור:      לא יש דין תומאס ושיימוס פיניגן.

שיר:      אהה.

דור:      אוי השמות האלה.. אבל כן, יש פה כל מיני מודלים. משהו יפה שנוויל מספר, (בכלל נוויל חמוד ומקסים) הארי היה בעצם הבעיה ההפוכה שקרו לו דברים מוזרים כל הילדות שהוא לא ידע להסביר, ונוויל אומר שרק ניסו לגרום לו להוציא את הדברים המוזרים ,את הקוסמות. דחפו אותו והפילו אותו, כל הזמן קפצו עליו או משהו כזה. אז אנחנו מקבלים פה הצצה ממש קטנה על איך עולם הקוסמים מתנהל מאחורי הקלעים.

שיר:      נכון. ואני גם חושבת שלא סתם זה דבר שרולינג די נטשה אחר כך, הוא הזדקק לגזענות הזאת של מי שההורים שלו הם מוגלגים... וואי איך אני טובה במילה הזאת, כל פעם אומרת מוגלגים כמו מלכה ולא מוגלגים (בדגש על הג') כמו שהמוח שלי לוחש לי.

דור:      קוראים לי בשכונה מלכת המוגלגים

שיר:      נכון, כך קוראים לי. בקיצור אז זה הזדקק בסוף לגזענות כלפי מוגלגים, אבל כל השיח הזה הוא גם כן סוג של מתווך. הוא אומר לך "הנה עולם הקוסמים הוא כמו העולם שלך, יש חצי חצי ויש עדות", היא ממקמת לנו את זה במרחב שהוא מאוד מציאותי, וזה תוקע עוד ועוד יתדות באמינות של הסיפור בראש שלך.

דור:      וגם צריך לזכור שהחברה הבריטית, בדומה לישראלית אבל אפילו יותר, הכל מאוד מעמדי שם, חברה סופר סופר מעמדית.

שיר:      יש להם מלכים!

דור:      אז כל ההתעסקות שלהם בבתים ובמוגלגים ובמי טהור ומי לא, זה סיפור מאוד מאוד בריטי ולדעתי פשוט לאמריקאים אין מספיק ביצים כדי לדבר על זה.

שיר:      כי האמריקאים ה הרבה יותר גרוע מה שקרה להם עם מעמדות...

דור:      אז לבריטים אין בעיה להגיד זה אנחנו

שיר:      שנעבור לפרק הבא?

דור:      נעבור לפרק הבא בספר שבו נתעסק באחת הדמויות המרכזיות, חשובות, אהובות ושנואות ומורכבות- אני מדבר כמובן על ג'סטין פינץ' פלצ'לי.

שיר:      זאת הבדיחה הכי חנונית שצחקתי ממנה מהלב בחיים. פשוט יצא לי צחוק מהלב והמוח שלי היה כזה "אוי ואבוי ממה היא צוחקת עכשיו"

דור:      אז כן, הפרק הזה אפילו נקרא "המורה לשיקויים", שיהיה לנו ברור במי מדובר. כמו ש"שומר המפתחות" על האגריד, "המורה לשיקויים" הוא סוורוס סנייפ. זאת פעם ראשונה בעצם בספר, בחיים, שהארי פוגש מישהו ששונא אותו. כלומר מאלפוי- בסדר, אבל אדם מבוגר שפשוט שונא אותו בלי שהארי עשה לו שום דבר.

שיר:      בוא נקרא קצת?

דור:      בבקשה, עמוד 147.

"אתם כאן כדי ללמוד את המדע העדין ואת האומנות המדוייקת של הכנת שיקויים" פתח ואמר. הוא דיבר בקול שבקושי עלה מעל ללחישה, אבל הם שמעו כל מילה. בדומה לפרופסור מקגונגל, סנייפ התברך ביכולת להשליט דממה בכיתה ללא מאמץ. "כיוון שכמעט ואין כאן הנפת שרביטים מטופשת, רבים מכם יתקשו להאמין שזהו קסם. אני לא מצפה שבאמת תבינו את היופי של הקדרה המבעבעת עם האדים המפעפעים בה, את הכוח העדין של הנוזלים שמתפשטים בתוך עורקיו של האדם, מכשפים את בינתו, מכשילים את חושיו. אני יכול ללמד אתכם איך לשמר תהילה בבקבוק, לבשל ניצחון, אפילו לפקוק את המוות. בתנאי שאינכם קבוצה של אידיוטים מוחלטים כמו אלה שאני זוכה ללמד בדרך כלל."

שיר:      איזה איש מפחיד.

דור:      זה בנייה מדהימה כי הוא מתחיל לדבר בלשון קצת ארוטית,

שיר:      וגם אפלה, תשמע אני לא רוצה שמורה יגיד לי "לפקוק את המוות", אני בת 11 אחי אני לא רוצה לפקוק שום מוות, אני רוצה לפקוק סליים!

דור:      בינתיים פרופסור מקגונגל מלמדת אותם להפוך קיסמים למחט או משהו כזה.

שיר:      "בוא תרים את הנוצה אדוני", "אני אפקוק את המוות".
אני חושבת שההיכרות עם סנייפ היא קודם כל מפחידה, בגלל ששוב מופר כאן הסכם בסיסי שאנחנו יודעים שקיים בעולם. ובעולם הזה, שזה מה שרולינג עושה גם בהתחלה עם הדודים שלו, מבוגרים הם פחות או יותר נחמדים לילדים, מחבבים ילדים או לכל הפחות הוגנים איתם ורוצים לשמור עליהם. סנייפ נכנס לכיתה ואנחנו רואים שזה אדם אכול, משהו אוכל אותו- המוות.

דור:      אבל הוא גם בריון, צריך להגיד. נכון שבהמשך הסדרה מגלים כל מיני דברים והיום יש איזה קטע של נורא לאהוב את סנייפ, זה הרבה לדעתי בזכות אלן ריקמן בגילום שלו בסרטים הוא אחד השחקנים המוכשרים, זכרונו לברכה (שיר: אוי נכון! זה כזה עצוב). אני חושב שהוא יצק הרבה מאוד תוכן שהוסיף אהבה לדמות של סנייפ.

שיר:      אבל גם הדמות עצמה כתובה בצורה מורכבת.

דור:      אבל פה הוא פשוט בריון!

שיר:      תראה, אני חושבת שזה מורכב, בגלל שכשאתה קורא ספר, ובגלל זה ספרות היא המדיום הכי נעלה בעיני, אתה לא קורא את הדמות, אתה קודם כל קורא את ההדהוד שלו בתוכך. ברגע שאני קוראת את סנייפ ככה- מה שאני שומעת מדבר אל הפחדים שלי. זה כמו שאנחנו עדיין לא יודעים מי זה וולדמורט, וזאת בחירה מאוד חכמה שלה, הוא סוג של צל ולוקח זמן עד שיש לו פנים בגלל שבארבעת הספרים הראשונים היא קודם כל בונה את הפחד האמיתי והכנה שלך הקורא. אתה יודע שכילדה כשהייתי פותחת הארי פוטר הייתי כזה- "מאיפה הוא יצוץ עכשיו הבן זונה הזה" כי הוא צל (דור: כמו רכבת שדים), אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. אני חושבת שסנייפ היה דמות פחות אהובה, למרות שפאנפיקים ברוך ה' היו, כי זה קודם כל מהדהד לך את הדמות המפחידה הזאת שמישהו שקודם כל מפר את החוזה בין מבוגר לילד. הוא מפחיד, הוא אומר דברים שאתה לא רוצה לשמוע ובהמשך הוא פשוט רע להארי (דור: זו התעללות רגשית) ואתה לא מבין למה, הארי כזה"מה?" וסנייפ אומר לו "מה אתה יודע איפה למצוא בזואר?" למה שאני אדע?

דור:      ואז סנייפ כזה "אההה אתה לא יודע איזה אפס אתה"

שיר:      "כמו אבא שלך"

דור:      "יא ילד בן 11"

שיר:      אז הוא ממש לא סבבה.

דור:      לא. זה ממש דורש התערבות של המועצה לשלום הילד.

שיר:      וזה לא רק שהוא לא סבבה להארי, שזה הדבר הבאמת מעניין, גם רואים שלא אכפת לו מלמדנות. אתה אומר אולי הוא מורה טוב, ורולינג עושה פה בחירה מאוד חכמה בגלל שהרמיוני יודעת, היא תלמידה שאומרת למורה- בוא תאהב אותי, היא עורכת לך את השולחן לאהוב אותה. והוא יורד עליה. שבי, תורידי את היד, הוא משפיל אותה אפילו בגלל שהיא מאוד נלהבת וברגע שההתלהבות שלך מצוננת בצורה כל כך אכזרית זה משפיל, במיוחד ליד כיתה שלמה. אז מראים לנו- זה לא עניין של למדנות, אין פה שום דבר חינוכי, זה אישי, הוא שונא אותו.

דור:      ואת כל מה שהוא מייצג.

שיר:      ועוד דבר מעניין שהיא עושה פה, היא אומרת ש"בדומה לפרופסור מקגונגל, סנייפ התברר ביכולת להשליט דממה בכיתה ללא מאמץ". שוב סלית'רין מול גריפינדור, כי ראש הבתים האחרים- לא מתוארת הכריזמה שלהם, אבל הם כאילו מייצגים שתי כוחות, שני עמודים שעומדים אחד מול השני, שני ערכים שמנוגדים והם שווים זה לזה בעוצמתם. עוד דבר על סנייפ זה ששוב נכנסת פה נקודה מאוד יפה- אומרים לך שהוא מורה מתוסכל. הוא רוצה ללמד התגוננות מפני כוחות האופל, שזה השיעור הכיפי, זה כמו שהיה לך שיעור קרב מגע בבית ספר, ולא רק שהוא לא קיבל את זה, הוא קיבל שיקויים. שיקויים כשאתה חושב על זה- לא נעשה שם קסם, זה רוקחות.

דור:      הוא גם אומר את זה- אתם תחשבו, יא מפגרים, שזה לא...

שיר:      זה כאילו סוג של ההשפלה הכי צורמת, כי אתה רוצה להיות במקצוע של התגוננות מפני כוחות האופל שמתואר כמקצוע שהתלמידים הכי חיכו לו, ובסופו של דבר סנייפ מלמד רוקחות. הוא אומנם מגן עליה בחירוף נפש, אבל זה שיקויים. מעניין לשאול האם מוגלגים (שוב אני אומרת את המילה נכון) יכולים לעסוק בשיקויים, זאת אומרת אם הם ידעו איפה להשיג בזואר..

דור:      אגב זה מוביל אותי לנקודה נוספת שרציתי לדבר עליה, באופן כללי בפרק "המורה לשיקויים" חוץ מסנייפ, מוצג לנו הקוריקולום של מה זה להיות תלמיד בהוגוורטס. וזה מתחבר לזה- מה הופך אותך לקוסם טוב? הרמיוני מוצגת הרבה פעמים בפרק הזה כמי שממש טובה בדברים. היא היחידה בשיעור שינוי צורה שמצליחה לעשות משהו בכלל. היא לא ידעה שהיא קוסמת, כלומר היא לא ראתה את ההורים שלה עושים את זה, אלא למדה ושיננה. פה נראה שלכאורה כדי להיות קוסם טוב אתה צריך שינון.

שיר:      בשיקויים?

דור:      לא, בכלל! הרמיוני נחשבת לקוסמת מאוד טובה, והיא לא ראתה את זה עד גיל 11 בכלל, היא יותר טובה מכל הקוסמים האחרים בשכבה שלה בערך וזה אך ורק משינון ולימוד. כלומר יש בה איזו אנרגיה פנימית שהופכת אותה לקוסמת, סבבה את זה יש לכולם, אבל מה הופך אותה לקוסמת טובה? לימודים והשקעה, להיות חנונית. זה נשמע קצת מאכזב כשאומרים את זה אבל יש בזה גם משהו יפה כי בסוף זה בית ספר, וקוסמות היא קצת כמו השכלה. אנחנו נולדים עם היכולת לרכוש השכלה, ואז השאלה היא כמה תשקיע.

שיר:      אני לא יודעת אם אני מסכימה עם זה. בגלל שמתואר הרבה פעמים שהם כולם לומדים ביחד והם לא מגיעים לאותה רמה. הרמיוני היא באמת מאוד מוכשרת, ומעניין שלא כותבים לנו אף פעם בספרים אם היא הייתה תלמידה טובה בבית הספר. איזה טוויסט כיפי זה היה לגלות שהרמיוני הייתה תלמידה גרועה כי זה לא עניין אותה, ואז נכנסה לעולם הקוסמים והיתה כזה "הו, הנה את זה אני רוצה לדעת"

דור:      "אני הולכת להשתלט על הקטע הזה"

שיר:      אני חושבת שבאחד הפרקים הבאים עם המטאטאים, רואים שבעולם הקוסמים המון מזה הוא כישרון מולד. ואני לא חושבת שזה מוגבל רק לקווידיץ' כי קווידיץ' זה ספורט וכישרון, אני חושבת שזה באופן כללי איזשהו משהו פנימי בתוכך.

דור:      אולי זה באמת גם שאלה של עניין.

שיר:      עניין זה לא משהו שאתה יכול לעבוד עליו, אתה סקרן או שאתה לא סקרן.

דור:      מחשבה יפה. אז באמת זו שאלה האם אדם מוגל יכול לרקוח שיקויים, אולי יש שיטענו שלא כי אם הוא מוגל הוא בכלל לא חושב שיש קסמים.

שיר:      אבל רפואה זה לא קסם? פניצילין זה לא קסם? לא רקחת שיקוי פה כשהבראת את העולם מדלקות? זה דלקות נכון? זה מה שזה מבריא

דור:      כן.

שיר:      אוקיי, מצוין (צוחקת)

דור:      אז זו שאלה טובה, מה הופך את זה במקרה הזה לקסם? האם בשיקוי אתה גם זקוק לאיזושהי אנרגיה פנימית, לאיזושהי כוונה? בתפילות אגב, היום שוב אנחנו ערוץ תכלת והחזרה בתשובה, בהרבה תפיסות של קבלה, התפילה שלך חייבת להיות עם כוונה. משהו פנימי שמניע אותה ואז היא בטיונינג הנכון. זה משהו כזה.

שיר:      זה לגמרי משהו כזה ורואים את זה הכי טוב בקללות האפלות- שהן מגיעות רק בספר השלישי

דור:      הרביעי, ועוד נגיע.

שיר:      השלישי, כשמודי מלמד אותם.

דור:      הרביעי!

שיר:      מודי זה השלישי לא? מודי זה הרביעי יואו! סליחה

דור:      יואו שיר, קשה, קשה.

שיר:      למה חשבתי שזה השלישי? כי השלישי זה האהוב עלי וזה קטע טוב. אבל בכל אופן ברביעי הוא אומר שהעיקר הכוונה. גם מתי שהארי רודף אחרי..  אני כל כך פוחדת להגיד את השם שלה- בלטריקס לסטריינג' (מבטאת בדגשים לא נכונים) אני אומרת את זה נכון?

דור:      מאזינים יקרים, אל תהרגו אותנו בקבוצה.

שיר:      אז הוא רודף אחריה והוא צועק עליה איזושהי קללה,

דור:      את קרושיו וזה לא מצליח.

שיר:      והיא צוחקת עליו- "צריך להתכוון לזה", שזה הכי סלית'רין, ולא רק סלית'רין אלא אדם שנשמתו הושחתה, רואים את זה גם במלחמת הכוכבים, שכשאשם שהנשמה שלו מושחת והוא מתענג על הרוע, הוא קצת לועג לזה שלאדם מוסרי לכאורה, או לאדם אוהב (אפשר להגדיר את זה במלא דרכים) אין את היכולת להגיע לנקודות האלה בנפש שלו. ברגע שאתה מסיר מעצמך איזושהי שכבה של מוסר אתה באמת יכול להגיע למקומות אחרים. זה חוזר כל הזמן בספר, שוולדמורט אומר להארי- תזיז את השכבה הזאת, את הקרום הזה כמו שהוא בטח רואה אותו, ותגיע ללקחת מה שאתה רוצה. זה מאוד נוכח פה הכוונה, ואני חושבת שאם נסיים כמו שהתחלנו- במצנפת המיון, הרבה מהכוונה זאת בחירה. זה מה שרולינג אומרת לנו כך הזמן- אתה בוחר ללכת למקומות האלה או שאתה בוחר שלא ללכת למקומות האלה. והארי בחר כנראה והבחירה הזאת, אנחנו קופצים ארבעה ספרים קדימה, היא אולי לא כל כך בחירה. אולי הבחירה היא מבחן.

דור:      כן. אבל נראה עוד נגיע בתקווה אם נוחתם לעוד פרקים.
מה שאני אגיד רק לסיום שמאוד אהבתי ונראה שגם את אהבת, זה שהפרק הזה מסתיים בקליף האנגר ממש יפה. אנחנו מתחילים סופסוף להיכנס לעלילה. עד עכשיו עשינו הרבה מאוד הקדמות ואנחנו גם נמשיך עם ההקדמות הם ילוו אותנו לפחות פרק או שניים, אבל הפרק הזה מסתיים בזה שהאגריד מסתיר מהם דברים על החבילה מהבנק.

שיר:      בוא נקרא את זה.

דור:      בבקשה.

שיר:     

"כשהארי ורון חזרו לטירה לארוחת הערב, כיסיהם כבדים מרוב עוגיות שמרוב נימוס לא הצליחו לסרב לקחת, עלה על דעתו של הארי שאף אחד מהשינויים שלו לא סיפק לו כל כך הרבה חומר למחשבה כמו ארוחת הארבע עם האגריד. האם האגריד לקח את החבילה ממש ברגע האחרון? ואיפה היא עכשיו? והאם האגריד יודע משהו על סנייפ שהוא לא רוצה לספר להארי."

דור:      האם?

שיר:      הספר ג'יי קיי רולינג כתבה אחרי הארי פוטר, היא כתבה מותחן בלשי. היא מדהימה בזה, היא ממש טובה, יש לה את היכולת לקשר דברים וגם לזרוע מסתורין. והיא זורעת מסתורין בצורה הכי יפה בגלל שכשאתה ילד, ואמרנו את זה גם בפרק הראשון, עולים לך ספקות כל הזמן. ומה שיפה בהארי פוטר, הקטרזיס, זה שהוא בסופו של דבר מגיע לאיזושהי נקודה. אבל היא מאוד טובה בדבר הזה ובמובן הזה הארי פוטר יש לו שלד, בטח בספרים המאוחרים יותר שלא צריך את כל האקספוזיציה הזאת, של מותחן בלשי בעולם הקסמים. זה לא רומן רומנטי, לא ספרות יפה, זה מותחן טיסה על קוסמים. יש תעלומה, יש טוב, יש רע, צריך לפתור אותה, לאסוף דברים לחלקים שיהפכו לפתרון. אם בתחילת הפודקאסט דיברנו על הקסם של הספרים האלה, זה בגלל שזה כמו ג'ינג'י, זה מותחן בלשי בכיכובם של ילדים ועוד בעולם הקסמים. אי אפשר לא לאהוב את זה.

דור:      זה מדהים.

שיר:      זה שוקולד עטוף בפיצה. שזה נשמע דוחה.

דור:      כן. זה לא משהו שיפתה אותי בדיאטה החדשה שהתחלתי לאחרונה. טוב, בפרק הבא של ההסכת אנחנו נדון בפרקים 9-11, "דו קרב בחצות", "ליל כל הקדושים" ו"קווידיץ'"! כמה שחקנים יש בקווידיץ'?

שיר:      כמה שחקנים?

דור:      שלוש ועוד שתיים ועוד אחד ועוד אחד.

שיר:      הו חשבון.

דור:      8.

שיר:      לא, סליחה, זה לא שמונה. שלוש ועוד 2 ועוד 1 ועוד 1 זה שבע.

דור:      שבע. אז זה 14 חוליגנים עפים אחרי כדור. בפרפראזה על ישעיהו ליבוביץ. תודה רבה שיר.

שיר:      תודה רבה דור. ואני רוצה להגיד תודה רבה גם לרום אטיק שהפיק את ההסכת, ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה אותנו- תודה. שוב נשמעתי כמו ביום הזיכרון.

דור:      ממש.