t

הדרך של דיוויד בואי להצלחה הייתה ארוכה ומייאשת, משנות השישים המוקדמות הוא ניסה את מזלו בלהקות שונות, עוד כשהיה דיוויד ג'ונס, לפני שאימץ את השם "בואי". יקח לו כמעט עשור לגבש את הזהות שהוא יפרק פעם אחר פעם בקריירה שלו. בדרך הוא השתתף בסרטים ובפרסומת לחברת גלידה, נכשל באודישן למחזמר שיער, הופיע כרקדן וכפנטומימאי ונזרק מחברות תקליטים. אפילו ל-Space Oddity, אחד השירים הגדולים והמזוהים ביותר עם בואי, לקח זמן לטפס במצעד ולהפוך ללהיט, למרות הנחיתה על הירח והמירוץ לחלל שהיו הקונטקסט התרבותי המושלם למשימה. 

שלוש דמויות מפתח עזרו לבואי לעלות על הגל. הראשונה היא מארי אנג'לה ברנט, זוגתו ואשתו הראשונה מ-1970. עם אמביציה וחוצפה אמריקאית, היא ניערה את בואי, עזרה לו למקד את היצירה, והחליפה את המנהל שלו. אנג'י גם הכניסה יציבות לחייו הכאוטיים ועטפה אותו באהבה - האהבה שהוא לא זכה לקבל מספיק ממשפחתו. מי שתרמו יותר מכל לסאונד של בואי באותן השנים היו המפיק טוני ויסקונטי והגיטריסט מיק רונסון שהפך את המוזיקה של בואי לעוצמתית וסקסית. יחד הם רקחו את החזון המוזיקלי של אלבומו השלישי.

האלבום The Man Who Sold the World אמנם לא הוביל את בואי להצלחה מסחרית, אך זו הייתה יריית הפתיחה שתוביל לזיגי סטארדסט. עם שירים ארוכים וכבדים שעוסקים באי שפיות, דת, טכנולוגיה ומלחמות, הוא נשאר אחד האלבומים הקודרים, הכנים והמיוחדים בקטלוג של בואי - אלבום שלא סיפק אפילו סינגל אחד להשמעה ברדיו ולא קודם בסיבוב הופעות. גם שיר הנושא זכה להכרה והפך ללהיט רק אחרי הביצוע של נירוונה באנפלאגד באמצע שנות התשעים. The Man Who Sold the World הוא נקודת המפנה בקריירה הארוכה והאקלקטית של בואי - מהכישלון של שנות השישים אל החזון, המקוריות והמעוף בשנות השבעים שהפכו אותו לאחד המוזיקאים הגדולים בעולם.

גיל מטוס ואורי ב"ש מחנות התקליטים השריטה הקדישו לאלבום תכנית מיוחדת במלאת 50 שנה לצאתו.