יעוץ וליווי מקצועי: יעל לוי, שלי שחם ולונה בן דיין
תמלול: דורון אטדגי
אם אתם במצוקה נפשית, היכנסו לאתר של סה"ר. מתנדבי סה"ר יהיו שם בשבילכם להקשיב ולתת סיוע.

*****

אורית: שלום, אתם מאזינים להסכת "לא טוב לי", שיתוף פעולה של כאן ועמותת סה"ר – סיוע והקשבה ברשת. בכל פרק נעסוק בהתמודדות עם מצוקה נפשית אחרת והפעם נדבר על התמודדות עם פגיעה מינית. פתחתנו בדיאלוג שנכתב בהשראת שיחה שהתקיימה בצ'אט של סה"ר, הפרטים המזהים טושטשו כמובן.

(מעברון מוסיקלי קצרצר)


(צלצול טלפון, מחכה למענה)

(קול הרמת שפופרת טלפון)

מתנדבת סה"ר: היי, הגעת למתנדבת בעמותת סה"ר. אני איתך, מקשיבה לכל מה שתבחרי לשתף.

עדן: היי, אני עדן. אני לא יודעת למה בכלל נכנסתי לפה. אני מרגישה שאני רגע לפני התמוטטות. פעם בכמה חודשים כשאני מרגישה ככה, אני נכנסת לנסות לפחות לשמור על עצמי. לא יודעת אם זה ילך...

מתנדבת סה"ר: אני מבינה שאולי קשה למצוא את המילים הערב. לאט-לאט, בקצב שלך. אני פה, מקשיבה לך.

עדן: אוף... אני בכלל לא רוצה שיקשיבו לי. לא מרגישה שמגיע לי.

מתנדבת סה"ר: עדן... אני שומעת כמה קשה למצוא את הסיבה להילחם. להרגיש ראויה. תרצי לשתף קצת יותר מה הביא אותך לפה דווקא הלילה?

עדן: לא יודעת. הכל סוגר עלי. היה לי לילה נוראי, מציף. הרבה פלאשבקים. אני לא מסוגלת להכיל את זה. חשבתי שהתגברתי על זה וכל פעם מחדש אני מבינה שלא.

מתנדבת סה"ר: את עומדת במקום שבו מה שאת רוצה זה לשכוח, וזה בטח מאוד מטלטל מול זיכרונות שלא מרפים. אני פה איתך עכשיו.

עדן: זה פגיעות שעברתי בעבר. שכבתי עם מישהו הלילה, הוא היה די בסדר, אבל... כל היום מסעיר וכואב, וקשה מדי. אולי בגלל זה, זה מציף אותי. אני לא מבינה מה לא בסדר בי. למה אני לא מצליחה להיות כמו כולם ולשחרר.

מתנדבת סה"ר: כאילו העבר מסרב להרפות, לאפשר לך שקט והתרחקות. מתארת לעצמי שזה יכול נורא להתיש.

עדן: כן... סליחה. (קול נשבר) אני לא יודעת מה להגיד.

מתנדבת סה"ר: אין מה להתנצל, עדן. אני מניחה שזה מפחיד ומאיים כשהשדים מתעוררים, עד כדי כך שקשה למצוא את המילים. אני פה איתך גם בשתיקה.

עדן: תודה. אני לא מצליחה להכיל את זה, באמת. אני אפילו לא מצליחה לבכות. אני פשוט מרגישה שרע לי בכל מקום בגוף ובא לי להפסיק להרגיש.

מתנדבת סה"ר: נשמע שהדרך שלך לשרוד לשמור על הראש מעל המים מלהיאטם, להתנתק, להתרחק. אולי תרצי שננסה יחד לעבור את הגל הזה, למצוא לך שקט?

עדן: אני לא מצליחה אפילו לחשוב.

מתנדבת סה"ר: אולי העובדה שהצלחת למצוא את הכוח, את האומץ והמילים לעלות הלילה, יש בה כמעין השטת יד. ואולי את מוכנה לנסות משהו אחר, זה כבר יכול להיות התחלה של צעד.

עדן: נכון. רע לי... אבל עכשיו כשאני משוחחת איתך זה קצת נרגע. הייתי מאוד מוצפת. אני פוחדת זה יתקוף אותי כל פעם מחדש, שאני אמשיך להרוס לעצמי קשרים טובים רק כי יש לי טראומות. זה לא פייר. ולא הגיוני. אני באמת לא יודעת איך אצליח לעבור שוב נפילה כזאת. קשה לי להילחם בזה כי אני לא מרגישה שזה עוזר. הפה שלי סגור עם מסקינטייפ ואני לא מצליחה לצרוח.

מתנדבת סה"ר: אני מבינה כמה את מוצפת מול התחושה שהכל סוגר עלייך. עד שבא לך להרפות מהכאב, מהסבל, מהעבר.

עדן: ז... זה כאילו שהראש מעדיף שהזיכרון של מישהו זר יעפיל על הזיכרונות של מישהו קרוב. כאילו, אין שם מקום למשהו חדש.

מתנדבת סה"ר: יש לך מקום לדברים חדשים. אולי ככל שיעבור הזמן ועם העזרה המותאמת, הזיכרון יהיה פחות מטלטל, פחות משבש. ממה ששיתפת, נשמע שיש בך כמיהה וכוחות למצוא את הדרך. זה לא ברור מאליו. לפני שנסיים, זה בסדר אם אשאל איך את מרגישה כעת?

עדן: קשה לי עדיין. אבל אני מרגישה שהסערה נרגעת. תודה שהקשבת לי.

מתנדבת סה"ר: אני מזמינה אותך לחזור ולעלות אלינו אם תרגישי צורך בכך.
נחכה לך.

עדן: תודה.


(מעברון מוסיקלי)


אורית: איתי באולפן ד"ר ענבל ברנר, פסיכיאטרית, מנהלת מרפאת טראומה מינית, לב השרון.

שלום.

ענבל: שלום, אורית.

אורית: יכול להיות שזה ברור, אבל בכל זאת אני אשאל מהי בעצם פגיעה מינית? איך אנחנו מגדירים אותה?

ענבל: תראי, פגיעה מינית זה בעצם סל מאוד רחב של מוצרים. ויש גם הגדרה משפטית, אבל אני חושבת שלנו בתור מטפלים, וגם לרוב האנשים, זה פחות חשוב ההגדרות המשפטיות. אנחנו בעצם מדברים על קשת מאוד רחבה של מצבים, שבהם יש הטרדה מילולית או פגיעה גופנית, שיש לה הקשר מיני שנעשה בלי הסכמה של אחד מהצדדים.
כן חשוב להגיד שיש מצבים שבהם לא יכולה להינתן הסכמה. למשל, כשמדובר על ילד או ילדה צעירים, ברור שלא יכולה להיות הסכמה, או באיזשהם מצבים שיש יחסי מרות. למשל, במקום עבודה, כשלצד השני יש בעצם כוח והוא מנצל את הכוח והסמכות שלו כדי לפגוע, לנצל באופן מיני את הצד השני.

אורית: שמענו את עדן מדברת על פלאשבקים וזו תגובה שכיחה אצל נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, נכון?

ענבל: נכון, בהחלט. יש הרבה תגובות שכיחות אצל נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. אחת מהן זה בעצם החוויה של כאילו אני חיה מחדש את מה שקרה, את האירוע הטראומתי, את הפגיעה. זה יכול להיות בחלומות רעות בלילה, סיוטים. וזה יכול להיות גם בפלאשבק, שזה בעצם מצב שגורם בזמן ערות, והנפגע או הנפגעת מרגישים כאילו באיזשהו אופן, הם כאילו עוד פעם שם. כאילו הדבר הזה קורה שוב.

אורית: מה בעצם קורה בנפש למישהו שחווה תקיפה מינית?

ענבל: קודם כל, חשוב להבין שבזמן התקיפה עצמה, הרבה פעמים החוויה של מישהו שחווה את התקופה, היא של הלם. היא של שיתוק. תחושה של קיפאון. כי בדרך כלל הפגיעה קורית על ידי אנשים שהנפגע או הנפגעת דווקא הכירו קודם. זה יכול להיות לפעמים בן משפחה, זה יכול להיות בן/בת זוג, זה יכול להיות מכר, זה יכול להיות בייביסיטר או רב, או כל מיני דמויות כאלה. ואז החוויה של הפגיעה היא הרבה יותר מבהילה וקשה. ולכן, הרבה פעמים התגובה של הנפגע או הנפגעת בזמן האירוע היא של הלם ושל שיתוק. הרבה פעמים נפגעים יגידו, 'לא יכולתי לזוז באותו רגע, לא הבנתי מה קורה'. חוויה נורא מבהילה, ובבסיס שלה יש בעצם תחושה של אובדן שליטה, כי בעצם הגבולות של הגוף נפרצים, וגם של הנפש, שכמובן מאוד-מאוד נפגעת באותו זמן. זה מה שקורה בזמן הפגיעה עצמה. אחרי הפגיעה וזה יכול להתחיל שעות או דקות או ימים אחרי הפגיעה, ולפעמים גם תקופה יותר ממושכת אחרי כן, יכולים להיות הרבה ביטויים. יכולים להיות באמת פלאשבקים, כמו שתיארת קודם, קשיים בשינה, חלומות רעים, אבל גם הרבה-הרבה תחושות נוספות. הרבה פעמים יש חוויה מאוד קשה של בושה ושל אשמה – אני מקווה שכל מי שמקשיבה ומקשיב לנו יודע שפגיעות מיניות לא קורות בגלל שאדם רצה בכך. ועדיין הרבה פעמים גם בגלל התפיסה החברתית, איך החברה מסתכלת על זה, הרבה מהנפגעות והנפגעים מרגישים שהדברים קרו באשמתם. אולי עשיתי משהו לא בסדר שבגלל זה, זה קרה לי. אולי לבשתי משהו לא בסדר, אולי לא מנעתי את הפגיעה. אגב, גם בגלל החוויה הזו של השיתוק שדיברתי עליו קודם.

אורית: איך אפשר להשתחרר מהתחושות האלה של אשמה ובושה? אם נגיד, עכשיו באמת מאזינים לנו אנשים שנפגעו, בנאדם יכול "לטפל", במירכאות בעצמו בעניין הזה?

ענבל: תראי, אני חושבת שזו שאלה נורא טובה, זו שאלה מורכבת. אני חושבת שקודם כל חשוב, שבטח אם יש כאן אנשים שמקשיבים לנו, שבעצמם עברו פגיעות, ואני מניחה שיש כאלה כי זו תופעה מאוד-מאוד נפוצה. אל"ף, חשוב לדעת שאלה חלק מהתופעות שקורות בזמן פגיעה. החוויה של שיתוק, של אני לא יכול למנוע את מה שקורה, זו תגובה פיזיולוגית. זה מה שקורה לגוף. ולפעמים הידיעה הזאת עוזרת להבין שמה שקרה זה לא קרה באשמתי, פשוט לא יכולתי לזוז, קפאתי. מעבר לזה, גם טיפול בהמשך זה דבר שיכול לעזור כדי לעבד את התחושות ואת הרגשות האלה.

אורית: מה עושים במסגרת טיפול כזה בעצם?

ענבל: בגדול, יש כל מיני סוגים של טיפולים ואנחנו גם מנסים להבין מה הבעיה של האדם. כי כמו שקצת התחלתי להגיד קודם, אין מסלול אחד. זאת אומרת, יכול להיות שעברתי פגיעה מינית ואני אפתח פוסט טראומה. ויכול להיות שעברתי פגיעה מינית ואני אפתח דיכאון, או חרדה. ויכול להיות שזה לא זה ולא זה, אז זה נורא-נורא תלוי מה ההשלכות.

אורית: אגב, במה זה תלוי? זאת אומרת, אפשר אממ...

ענבל: אנחנו לא תמיד יכולים לדעת לגמרי מראש, יש כל מיני גורמים. כמו... אם יש טראומות קודמות שהאדם למשל, זה מאוד מגדיל את הסיכוי שהוא יפתח יותר קשיים בעקבות האירוע הזה של פגיעה מינית. אחד הדברים אולי הכי חשובים, זה הרמות של התמיכה שהאדם מקבל אחרי פגיעה מינית. זאת אומרת, אם נפגעתי, ופניתי למישהו בסביבה שלי וסיפרתי לו על זה, וקיבלתי תגובות שהן מאשימות או מבטלות, כמו 'תמשיכי הלאה, זה לא כזה סיפור, תעברי' – יש יותר סיכוי שאני אפתח פוסט טראומה בהמשך לעומת אם אני אקבל תגובות תומכות ומְתַקְּפוֹת שינסו לעזור לי.

אורית: עד כדי כך?

ענבל: עד כדי כך. אנחנו יודעים את זה גם מתוך המחקר, לא מעט מחקרים, וגם מתוך ניסיון של הרבה מאוד שנים, ניסיון קליני. לתגובה הראשונה של הסביבה בין אם זה פגיעה בילדים ובין אם זה פגיעה באנשים יותר מבוגרים, יש השפעות נורא-נורא משמעותיות לסיכוי לפתח פוסט טראומה בהמשך. וזה דבר שיש לו משמעות אדירה.

אורית: ומה לגבי בכלל באמת לשתף באופן כללי? זה משהו שאת ממליצה עליו?

ענבל: אני חושבת שזה אחד הדברים שהם הכי קשים. זאת אומרת, הרבה פעמים נפגעות ונפגעים, בגלל התחושה הזאת של בושה, ואולי עשיתי משהו לא בסדר, ושל אולי לא יאמינו לי, ואיך הסביבה תגיב – בוחרים לא לשתף. ככלל, שיתוף זה דבר שהוא מאוד-מאוד חשוב. יחד עם זה, חשוב להגיד שכנראה צריך לדעת את מי לשתף, ולפעמים אנשים מרגישים שאם ישתפו מישהו והם לא יקבלו את התגובה שהם זקוקים לה, ולכן בוחרים לא לשתף. ולכן נורא-נורא חשוב, שהאדם גם יסמוך על עצמו וירגיש עם מי הוא יכול לשתף ובאיזה אופן, אבל בהחלט להישאר עם הסוד לבד זה דבר שיכולים להיות לו מחירים מאוד-מאוד גבוהים. זאת אומרת, אדם שעובר אירוע נורא-נורא קשה, הרבה פעמים נפגע ממישהו שנורא קרוב אליו, והוא חי בסוד ובהסתרה, וגם סובל מכל מיני דברים. כמו אותם פלאשבקים או התקפי חרדה, או הרגשה שהוא לא בסדר, ואף אחד בסביבה שלו לא יודע אז זה גורם לפער נורא גדול בין החוויה של הבנאדם לבין המציאות החיצונית כביכול. כן, לפעמים התפקוד נפגע, קשה לקום בבוקר כי לא ישנתי כל הלילה בגלל הסיוטים והסביבה הלא מבינה. זה גורם לי להרגיש עוד יותר רע עם עצמי, אז הסוד מייצר הרבה, הרבה מצוקה.


(מעברון מוסיקלי)


אורית: בואי נדבר, ענבל, על פגיעות בילדות. שזה משהו שאני מבינה ש... מאוד שכיח ורוב המטופלים שאת מכירה חוו את זה בילדות, זה נכון?

ענבל: נכון, נכון. כן צריך להגיד שאני פסיכיאטרית מבוגרים אבל האנשים שמגיעים לטיפול במרפאה אצלנו, זה אנשים מבוגרים בני 18 ומעלה. מרביתם חוו פגיעות בילדות. אנחנו יודעים שהתופעה הזאת לצערנו היא מאוד-מאוד-מאוד נפוצה. בערך אחד מתוך 4-5 ילדים, גם בנות וגם בנים אגב, נפגעים בילדות, כשלפחות עד גיל 12, אולי אפילו עד גיל 15, בנים ובנות נפגעים באותה שכיחות. זה נורא חשוב להגיד כי בנים או גברים הרבה פחות נוטים לדבר על העובדה שהם נפגעו, כי שם יש עוד יותר בושה ועוד יותר סטיגמה, ועוד יותר הסתרה. בנים הרבה פעמים ירגישו שאם הם נפגעו מינית, אולי זה אומר משהו על הגבריות שלהם או הנטייה המינית שלהם. אבל הפגיעות הן מאוד-מאוד-מאוד נפוצות.

אורית: וזה לא אומר דבר, אגב, חשוב לומר.

ענבל: שום דבר. לא אומר דבר.

אורית: פגיעות מיניות בילדות הרבה פעמים, אנחנו מדברים על פגיעה מתמשכת, נכון?

ענבל: נכון מאוד. רוב הפגיעות בילדות מתחילות בגילים מאוד צעירים. זאת אומרת, בגילאי 5-6, בואי נגיד, עד 10 או 12. יש גם מצבים של פגיעות בגילים יותר מוקדמים, עד כמה שזה קשה לתפוס. ורובן קורות לאורך הרבה זמן, זה יכול להיות חודשים או שנים, והרבה פעמים מתפתחות בהדרגה. כי אני מזכירה את מה שאמרתי קודם, ילד או ילדה הם בעצם חסרי ישע, ורוב הפגיעות קורות על ידי אנשים שאמורים להיות אחראיים על אותם ילדים. קרובי משפחה, בייביסיטר כמו שאמרתי קודם, מדריך/מדריכה. לילד אין את היכולת הרבה פעמים להבין שקורה משהו שהוא מאוד-מאוד-מאוד לא בסדר. והמבוגר שפוגע מנצל את הכוח ואת הסמכות שיש לו כדי לאפשר את הפגיעה.

אורית: וכשאנחנו מדברים על טראומה כזאת מתמשכת, אז מן הסתם גם ההשלכות יותר קשות?

ענבל: נכון. בוודאי אם אנחנו משווים את זה לטראומה בבגרות. תראי, כמו כל דבר זו הכללה, כן? זה לא ב-100% מהמקרים. אבל גם אם אישה עוברת אירוע מאוד-מאוד קשה של פגיעה מינית, נאמר, בגיל 30, היא מגיעה לאירוע הזה כשלפני כן יש לה ניסיון חיים. יש לה עבודה, יש לה אולי זוגיות, אולי משפחה. יש לה כוחות הרבה פעמים להתמודד באופן יותר טוב עם האירוע הטראומתי של הפגיעה. ולעומת זאת, ילד או ילדה, שגדלים לתוך פגיעה, כל חווית העצמי שלהם, לא יודעת אם כל, אבל רוב חווית העצמי בעצם מתעצבת תוך כדי הגדילה לתוך הטראומה הזו. תחשבי על מצב שבו ילד או ילדה נפגעים בבית, ורואים כל בוקר את אותו הורה, או אח גדול, או דוד – שבלילה פוגע בהם. מה המשמעות של דבר כזה? איך בעצם אפשר להמשיך ללכת לבית הספר, או לתנועה, או ליצור קשרים חברתיים? ולכן אנחנו רואים באמת השפעות הרבה-הרבה-הרבה יותר חוות על היכולת בכלל ליצור קשרים, לתת אמון במישהו. איך אני יכולה לתת אמון במישהו, אם מי שאמור לשמור עלי הוא זה שפוגע בי, במשך כל כך הרבה זמן?

אורית: ענבל, ההורים החרדים שמאזינים לנו, לאיזה סימנים אפשר לשים לב אצל הילד או הילדה, שככה יעוררו חשד שחלילה, הם נפגעים?

ענבל: כן חשוב להגיד שאין סימן אחד. זאת אומרת, זה לא שאם ילד עושה משהו או מראה משהו, סימן שהוא נפגע מינית. זה לא שאם הילד פתאום חזר להרטיב אחרי שהוא כבר נגמל, בהכרח זה אומר שהוא נפגע מינית – לא. כן צריך לשים לב ל-אם יש איזשהו שינוי כללי בהתנהגות של הילד. זאת אומרת, ילד שלא רוצה ללכת באופן עקבי למקום מסוים, נגיד, לבית של חבר מסוים אחרי שהוא ישן שם כמה פעמים. ילד שגם יורד בלימודים ויותר מסתגר, קשה לו פתאום לישון בלילה. עכשיו, שוב, כל אחד מהדברים האלה, יכולות להיות המון-המון סיבות אחרות, כן? גם ילד שקשה לו יותר חברתית בבית הספר יכול לסבול מחלק מהסימפטומים האלה. אני חושבת שהעצה הטובה שאולי יש לי לתת להורים, זה קודם כל לא להיות חרדים מדי. בסופו של דבר לזכור שרוב הילדים לא נפגעים מינית. כן? ולאפשר איזשהו שיח פתוח שמותאם באמת לגיל של הילד, לשאול את הילד, כן? לשאול את הילד, יש משהו שקרה? אני פה בשבילך. יש משהו שאתה רוצה, תרצה לספר לי? אנחנו לא ממליצים לשאול את הילד, האם עברת פגיעה מינית, כי ילד גם בדרך כלל לא מבין מה זה הדבר הזה. אני חושבת שאחד הדברים שגם נורא-נורא משמעותיים, זה מניעה וחינוך למניעה. ולדבר עם ילד, עוד פעם – בהתאם לגיל שלו, על מה זה מיניות בריאה, מה זה מצבים שבהם יש דברים שאסור לעשות – וחשוב נורא שתספר לי, בתור ההורה שלך ושאני אף פעם לא אכעס עליך ואני אהיה איתך בכל דבר כזה. ובאמת לדבר בשפה של הילד, זה אחד הדברים שהכי-הכי-הכי יכולים להיות משמעותיים. אני הרבה פעמים אומרת, פגיעות מיניות חד-פעמיות עלולות לקרות באמת לכל אחד. אבל כדי שפגיעה בילדות תימשך בילדות לאורך זמן, צריך שיהיה שם מישהו שלא רואה. ואם אנחנו בתור הורים, מחנכים את הילדים שלנו, מעבירים להם את המסר שהם יכולים לפנות אלינו, באמת בכל קושי ובכל דבר, אז יש יותר סיכוי שילד יוכל לפנות ולראות. ואז ההשפעות הן באמת הרבה-הרבה פחות קשות. ואם ילד בא ומספר או מתחיל לספר, תהיו איתו, תקשיבו לו, לא להיכנס להיסטריה. תחשבו שהילד צריך אתכם בתור מקור תמיכה כרגע – זה הדבר הכי-הכי משמעותי.

אורית: איך משקמים את האמון מול העולם אצל ילד כזה שנפגע?

ענבל: זה באמת תהליך שהרבה פעמים לוקח זמן. אחד הדברים שנוגעים בבסיס של טיפול זה ההבנה שהאדם נפגע בתוך קשר, וקשר הוא גם מה שיכול לרפא. ואחד הדברים הראשונים שחשוב לעשות בטיפול, בעצם השלב הראשון בטיפול כזה, טיפול פסיכו-תרפי אני מתכוונת, זה באמת יצירה של קשר. לבנות קשר שהוא מטיב ושומר עם המטפל, ולצד הרבה דברים אחרים שאנחנו עושים בטיפול.

אורית: אז את בעצם אומרת, שהקשר מול המטפל זה אמור להיות במירכאות, "הקשר הבריא הראשון" שהמטופל חווה אחרי פגיעה?

ענבל: זה לא בהכרח הקשר הראשון. זאת אומרת, כן חשוב להגיד שיש הרבה אנשים שעברו פגיעות בילדות, שכן הצליחו ליצור גם קשרים מטיבים אחרים. זה לא שזה שחור-לבן עד כדי כך. אבל אחד התנאים כדי שטיפול יצליח, זה באמת ליצור קשר של אמון, זה דבר שלוקח זמן. קשר שהוא בטוח ויציב, ואחר כך כל שאר הדברים. זאת אומרת, גם הפחתה של הסימפטומים ואיבוד של הטראומה. אבל הסביבה הבטוחה היא תנאי בשביל דבר כזה. אפרופו סביבה בטוחה, אחד הדברים שהכי חשוב לעשות בתחילת טיפול זה לוודא שהנפגעת או הנפגע בטוחים עכשיו. זאת אומרת, שאין עכשיו מישהו אחר שפוגע בהם. זה דבר נורא חשוב.

אורית: אז בואי באמת רגע, נדבר על הסביבה של הנפגע או הנפגעת. אם מישהו שומע, הורה, חבר, קרוב משפחה שומע על נפגע שהוא בא ומספר לו, חוויתי איזושהי תקיפה מינית, מה הבנאדם אמור לעשות? איך להגיב נכון?

ענבל: אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה קודם כל, לתת תוקף. זאת אומרת, להאמין. להגיד, תודה ששיתפת אותי, תודה שסיפרת לי. זו בטח חוויה נורא-נורא קשה. אני אהיה איתך ביחד בדבר הזה ונמצא את הדרך לעזור. זו, ככה, אמירה כללית. לא לשאול שאלות של למה – למה לא סיפרת עד עכשיו, למה עשית ככה וככה. שאלות 'למה' הן נורא-נורא קשות ונורא שיפוטיות, הרבה פעמים. כן צריך להגיד שיש כמובן הבדל אם מדובר על ילד או ילדה, ואז יש עניינים כמובן של חובת דיווח. הכי חשוב גם להפסיק את הפגיעה, כן? זאת אומרת, אם זה משהו שעדיין קורה, הכי חשוב לוודא שהדבר הזה לא מתרחש יותר. ואחר כך באמת לתת את כל התמיכה הזאת שהיא כל כך חשובה, וגם עוזרת בלהפחית תחושות של אשמה ושל בושה, וגם למצוא את הדרך לטיפול בהמשך. אני אולי אגיד, כי לפעמים אנשים חושבים שהדבר הכי חשוב זה ללכת להתלונן במשטרה. ומהצד שני, מהפרספקטיבה שלי בתור פסיכיאטרית או פסיכו-תרפיסטית – לא תמיד ללכת למשטרה זה הדבר הנכון. צריך הרבה כוחות בשביל הדבר הזה. ואם אנחנו מדברים על איך הנפגע או הנפגעת מרגישים, לא תמיד פנייה לרשויות או למשטרה זה בהכרח הדבר הנכון. לפעמים זה יכול להיות חוויה שמציפה מחדש וגוזלת המון-המון כוחות נפשיים. בתוך טיפול אנחנו תמיד נגיד לנפגע או לנפגעת, אנחנו אִיתְּךָ או אִיתָּךְ, מה שתבחרי זה בסדר. כי שוב, הדבר הבסיסי בטיפול זה להחזיר שליטה. ולכן, נורא-נורא חשוב לנו לראות מה הנפגע או הנפגעת רוצים, מה יעזור להם כרגע.

אורית: אין אבל איזושהי חשיבות להתמודדות הנפשית של הנפגע או הנפגעת ב-כן להתלונן, ב-כן לוודא שהתוקף יקבל עונש? זה לא משהו שגם יכול לעזור לנפש להחלים?

ענבל: תראי, זה יכול לעזור. אני יכולה להגיד לך, באמת מתוך די הרבה שנים של ניסיון שבמצבים שבהם כן התאפשרה איזושהי סגירה, איזשהו קלוז'ר (סגירת מעגל) כשהתוקף באמת ביקש סליחה והכה על חטא. או כשהיה באמת איזשהו אישור חיצוני, נגיד, פסיקה של בית משפט, יש לזה משמעות. זאת אומרת, לקבל איזושהי הכרה, כי צריך לזכור שפגיעות מיניות קורות בחדרי חדרים. אין עדים. זה אחד ההבדלים בין פגיעה מינית לבין סוגים אחרים של טראומה. נגיד, בפיגוע, היו המון אנשים שהיו עדים, ראו שקרה משהו נורא. ופה זה משהו שהוא רק ביני לבין התוקף. והרבה פעמים באמת החוויה הזאת שזה משהו שאין לו שם, אין לו מילים, אף אחד לא ראה את זה וכשיש, כן, את הבקשה של סליחה מצד התוקף או את האישור החיצוני שקרה פה משהו שהוא פלילי, שהוא אסור – זה דבר שיש לו משמעות מאוד-מאוד גדולה לנפגעות או לנפגעים. אבל השאלה היא גם שאלה של תזמון. זאת אומרת, של מתי, עד כמה יש לנפגע או לנפגעת תמיכה, כי להתמודד עם תהליך כזה לבד הרבה פעמים זה תהליך שהוא מאוד קשה. וגם צריך לזכור שאנחנו לא תמיד יודעים מה קורה בסוף. זאת אומרת, יש מצבים שעוברים את כל התהליך הזה שכולל גם חקירה נגדית ועדות, ובסופו של דבר התוקף לא בהכרח מקבל את עונשו, וזה יכול להיות חוויה נורא-נורא קשה.

אורית: אם אנחנו מדברים על משטרה, על רשויות – אז איך בעצם לעשות את זה נכון?  מה את ממליצה לעשות?

ענבל: אני חושבת שצריך להבין של מי הצורך, כי לפעמים הצורך הוא יותר שלנו, נגיד כבני משפחה או בני זוג, או של חברים, אם מישהו בא וסיפר לנו שהוא עבר פגיעה ויש לנו איזה צורך נורא גדול לפנות לרשויות או לנקמה. אבל נורא-נורא חשוב שתזכרו, שכמו שאמרתי קודם, בבסיס פגיעה מינית היא טראומה של אמון ואובדן שליטה. ותחילת הדרך להחלמה היא להחזיר שליטה לנפגע או לנפגעת. ואם הוא לא רוצה כרגע לפנות, זה לא יעשה לו טוב. זה צריך להגיע ממנו ולכן נורא-נורא חשוב להבין של מי הצורך בעצם. אם הצורך הוא כן של הנפגע או הנפגעת, אז אפשר לחשוב את הדבר הזה לגמרי לגמרי ביחד איתו – איך יהיה לו נכון. אפשר לבקש ליווי וסיוע גם בפנייה, לחשוב האם כדאי לפנות לטיפול לפני כן שילווה את התהליך הזה, זה בדרך כלל ההמלצה. כן, ונורא חשוב לי להגיד, מקרים של קטינים, מתחת לגיל 18 זה באמת סיפור אחר, כי יש מצבים שאנחנו חייבים לדווח.

אורית: כן, בוודאי.


(מעברון מוסיקלי)


אורית: בואי נדבר באמת על איך להחלים ולעלות על מסלול בריא. שמענו את עדן מוצפת אחרי לילה זוגי, איך אפשר לבנות קשר אינטימי בריא אחרי אירוע כזה?

ענבל: אני חושבת שהתחושה הזאת של הצפה של עדן היא משהו שבאמת הרבה פעמים נפגעות מרגישות וחשות, ואחד המקומות שבאמת יכולים להיות יותר טריגריים זה סביב קשרים אינטימיים. באמת, אני חושבת שהיא גם אמרה שהבחור שהיא הייתה איתו בסך הכל היה בסדר, אבל היא חוותה משהו נורא-נורא קשה. אחד הדברים שיכולים לעזור זה באמת להתחיל לשתף. זאת אומרת, גם לשתף בני או בנות זוג, אבל גם באמת נורא חשוב התזמון. זאת אומרת, זה לא דבר שתמיד מתאים בדייט ראשון או שני. צריך להרגיש שהאדם הוא האדם הנכון בשבילך ולהתחיל לאט-לאט לשתף ולראות שיש איזושהי הדדיות בשיתוף, לראות אם זה אדם שיכול להיות איתך בתוך דברים כאלה.

אורית: יש משהו שהנפגע או הנפגעת יכולים לעשות בינם לבין עצמם בשביל לעלות על מסלול בריא?

ענבל: אני חושבת שאחד הדברים החשובים זה להתחיל לבנות. להתחיל לבנות זה גם להתחיל להחזיר שליטה על החיים שלי, ממה שאני יכול. אוקיי? זאת אומרת, על הבחירות שלי, על הדברים שאני כן או לא רוצה לעשות בחיים שלי. לעשות דברים שגם יגרמו לי להרגיש טוב יותר, זה יכול להיות תחביבים, זה יכול להיות להקפיד על תזונה שהיא בריאה. זה יכול להיות, להיות בחברה של אנשים שאני מרגיש שעושים לי טוב או שתומכים בי. כל אחד מוצא את הדרך שלו ולהאמין באמת בדרך שלו. זו באמת נקודה נורא חשובה כי זה לא שטיפול זה הדבר היחיד. טיפול הוא נורא חשוב אבל על כל נפגע או נפגעת אבל גם מוצאים את הדרך שלהם, וכשאנחנו מצליחים להבין שהפגיעה הייתה והיא מאוד-מאוד קשה אבל היא הסתיימה. אני כמובן מדברת על מצבים שבהם הפגיעה כבר לא קורית, כי אם אדם עדיין נפגע – הדבר הכי חשוב זה להפסיק את הפגיעה, כמובן. ובשביל זה צריך עזרה הרבה פעמים. אבל כשהפגיעה כבר הסתיימה, כדי לעבור הלאה ולהתחיל לחשוב על איך בונים את החיים, זה באמת תהליך שיש לו המון-המון חלקים, שבחלקו נסמך על הסביבה אבל בחלקו לגמרי-לגמרי גם על הכוחות של האדם עצמו – לחשוב על איך התמודדתי בעבר עם מצבים קשים, מה עזר לי להתמודד עם משברים בעבר. אוקיי?

אורית: בדרך כלל מה את ממליצה כשאנחנו מדברים על טיפול לרוב הנפגעים והנפגעות?

ענבל: בדרך כלל, אנשים חווים איזשהו סוג של קושי ומצוקה. זה יכול להיות משהו נורא קטן, כן? זה יכול להיות להרגיש, אני לא מצליחה ליצור קשרים עם אנשים או קשה לי ללכת באמת ברחוב בשעות מסוימות לבד. לפעמים כשמגיעים לפגישות הראשונות אז אנחנו מגלים, מגלות ביחד שיש יותר קשיים ממה שהאדם הרגיש או חשב בהתחלה, ואחד הדברים שעושים באמת בהתחלה זה תיאום ציפיות לגבי הטיפול – מה המטרות של הטיפול. גם כשהאדם מגיע, אחרי שהוא עבר פגיעה מינית, זה לא שיש ציפייה או דרישה בטיפול – בוא ניכנס לפרטי פרטים של מה שקרה ונציף אותך מחדש – ממש ממש ממש לא. הטיפול, המטרה שלו זה לבנות את הכוחות, לבנות קשר כמו שאמרנו, להרגיע, להפחית סימפטומים, למצוא מה המטרות החדשות בחיים של האדם. יש גם מקום לעיבוד של הטראומה אבל זה ממש לא הדבר הראשון שעושים. זה לא שאם אני הולך לטיפול, המשמעות שאני צריכה לספר עכשיו לבנאדם שאני בקושי מכירה את כל מה שקרה לי ולהיכנס לפרטים. ממש ממש לא.

אורית: מה אנחנו יודעים לספר על פוסט טראומה בעקבות פגיעה מינית?

ענבל: אז תראי, פוסט טראומה בארץ שלנו, הרבה פעמים כשמדברים על פוסט טראומה, האסוציאציה הראשונה זה מלחמות, פיגועים, אולי אפילו תאונות דרכים. אבל בגלל שפגיעה מינית היא כל-כך כל-כך נפוצה – אחד מכל 3-4 אנשים עובר איזשהו סוג של פגיעה מינית, ובגלל שכמו שאמרתי קודם, פגיעה קורית במקום שהוא מוסתר, במקום שאין לו עוד עדים, אנחנו יודעים שהסיכון לפתח פוסט טראומה הוא נורא נורא נורא גבוה. אז בעצם חשוב לי להגיד לי שפגיעה מינית היא הסיבה הכי נפוצה לפוסט טראומה, יותר ממלחמות, יותר מפיגועים, יותר מתאונות – יותר מכל אסון אחר.

אורית: יכולים להיות גם ממש מכאובים פיזיים לגמרי, נכון?

ענבל: נכון, נכון. הרבה מאוד פעמים בעקבות פגיעות מיניות, בעיקר בגילאים צעירים אבל לא רק, יכולים להיות מכאובים פיזיים. אני לא מדברת על הכאב המיידי, שקורה בשעות או בימים אחרי הפגיעה שזה ברור לנו, זה מובן. אנחנו יודעים שיש קשר בין פגיעות מיניות, ממש להתפתחות של הפרעות כאב – פיברומיאלגיה למשל, תסמונות של כאב כרוני – הגוף זוכר. לא רק הנפש זוכרת, גם הגוף זוכר. כאבי אגן, כל מיני מצבים רפואיים שבאמת קשורים לנושא הזה וזה נורא-נורא חשוב כי לפעמים אנשים לא עושים את ההקשר. סובלים מהמון-המון בעיות או סימפטומים גופניים, כאבי בטן, כאבי ראש, מעי רגיז, רצים ועושים המון-המון בירורים – כשבעצם הסיבה היא הטראומה. וזה דבר שיכול גם לתת המון הקלה, להבין שיכול להיות שמה שעברתי הוא זה שבעצם גורם לכל הקשיים והמכאובים האלה.

אורית: מה הפתרון?

ענבל: הפתרון הוא קודם כל, לפעמים לעשות את הקישור. זאת אומרת, לפעמים ברגע שהאדם מבין שיש קשר, זה גם יכול לחסוך המון בירורים והמון בדיקות, ואני חלילה, ככה בכל זאת לא אומרת שלא צריך לברר. ברור שיש דברים שצריך לבדוק אותם. אבל לפעמים להבין שיש לזה רקע נפשי ולקבל את הטיפול המותאם, יכול לחסוך הרבה מאוד כאבים והרבה מאוד סבל, ובאמת להביא להקלה משמעותית במצב, גם בכאבים.

אורית: טיפול מותאם, הכוונה היא טיפול נפשי בשביל להקל גם על הגוף?

ענבל: בעיקר, כן. וכן חשוב להגיד שגם לקבל טיפול רפואי שהוא מותאם. זאת אומרת, לדאוג שאתה נמצא אצל רופא או רופאה שמבינים את הקשר בין הטראומה לפגיעה המינית, לבין המצב הגופני זה גם דבר שנורא יכול לעזור.

אורית: ענבל, אנחנו לקראת סיום, את יכולה לשתף אותנו באיזשהו מקרה שאת זוכרת במיוחד של מטופל או מטופלת שהיו במקום קשה והצליחו להתרומם מזה?

ענבל: יש הרבה מקרים כאלה. אל"ף, אני לא הייתי בתחום אחרת, כי אנחנו רוצים, אנחנו פה בשביל לעזור ונורא חשוב לכל מי ששומעת אותנו, או כרגע שומע או שומעת – שבהחלט אפשר לבנות חיים אחרי פגיעה מינית. זה מסר מאוד-מאוד משמעותי. אני יכולה לשתף במקרה אחד או שניים.
אחת, אישה שעברה פגיעה מינית במשך כמה שנים, כשהיא הייתה בחורה צעירה על ידי דמות סמכות והגיעה באמת עם המון-המון סימפטומים של פוסט טראומה, חוסר יכולת לבנות קשרים שהם מטיבים, קושי בתפקוד בעבודה, פלאשבקים, התקפי חרדה ובאמת אחרי שנה-שנה וחצי של טיפול ממוקד בטראומה – הגיעה למקום אחר לגמרי – עובדת, מתפקדת, בזוגיות בריאה, היא ישנה טוב בלילות, אוכלת כמו שצריך. זה באמת עושה הבדל נורא-נורא משמעותי. וגם במצבים של פגיעות מוקדמות בילדות, במשפחה שזה באמת בדרך כלל מצריך יותר שנים של טיפול, אפשר להגיע למצב, שאני יכולה להגיד משפט שמטופלת אמרה לי, אחרי כמה שנות טיפול – קרו לי דברים נוראיים אבל זה כבר לא מגדיר את מי שאני, אני לא הטראומה, אני מבינה שמגיע לי טוב, חשוב לי שאני אהיה בקשרים מטיבים, יש אנשים שאני אוהבת בחיים שלי – זה משהו כואב מהעבר אבל זה לא מי שאני.
וזה כבר סיפור אחר לגמרי כשאנחנו במצב כזה.

אורית: ד"ר ענבל ברנר, תודה רבה על השיחה הזאת.


(מעברון מוסיקלי לקראת סיום)


אורית: ההסכת "לא טוב לי" הוקלט בשיתוף עם עמותת סה"ר ובית צבי, בית הספר הגבוה לאומנויות הבמה. תודה לשחקניות מבית צבי לינוי יעקובי ונוי דרור. בהפקת התוכנית השתתפו ניר גורלי, איל שינדלר, גיא פלביאן ואבי שמאי. תודה ליעל לוי ולונה בן דיין מעמותת סה"ר, עמותת סה"ר מעניקה סיוע לאנשים במצוקה נפשית אונליין באנונימיות מלאה. אם אתם חשים מצוקה, היכנסו לאתר של סה"ר, מתנדבי העמותה מחכים לכם שם:
www.sahar.org.il

אני אורית נבון, מוזמנים להאזין לפרקים נוספים באתר וביישומון "כאן" ובכל יישומוני ההסכתים.

תודה שהאזנתם.


(מוסיקת סיום)