יעוץ וליווי מקצועי: יעל לוי, שלי שחם ולונה בן דיין
תמלול: דורון אטדגי
אם אתם במצוקה נפשית, היכנסו לאתר של סה"ר. מתנדבי סה"ר יהיו שם בשבילכם להקשיב ולתת סיוע.

 

*****

אורית: שלום, אני אורית נבון ואתם מאזינים להסכת "לא טוב לי", שיתוף פעולה של כאן ועמותת סה"ר – סיוע והקשבה ברשת. בכל פרק נעסוק בהתמודדות עם מצוקה נפשית אחרת והפעם נדבר על חרדה. נפתח בדיאלוג שמבוסס על שיחה אמיתית שהתקיימה בצ'אט של סה"ר, הפרטים המזהים טושטשו כמובן.


אור: אממ... היי, אני אור. אני ממש חושבת שיש לי סוג של התקף חרדה ואני לא יודעת מה לעשות. אני ממש מפחדת ללכת לישון בגלל הטילים. אני פשוט כל כך לחוצה ואני לא יודעת לתאר את מה שאני מרגישה. אני מרגישה ככה כבר מאתמול, ב... התקפים כאלה. אתמול הייתה אזעקה שהעירה אותי בשלוש ופשוט לא הפסקתי לרעוד חצי שעה. כל הבטן שלי התהפכה ולא נרדמתי כל הלילה. הרבה אמרו לי שזה התקף חרדה, אבל זה מגיע הרבה ובגלים כאלו.

מתנדבת סה"ר: אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה את מרגישה חסרת אונים מול הטילים וההתקפים האלו. את רוצה אולי לשתף על שגרת היום שלך?

אור: קמתי היום בשלוש בצהריים, וכל פעם כשראיתי סרטון בטיקטוק או משהו שקשור לזה – התחלתי ישר להרגיש לא טוב ונכנסתי ממש ללחץ. אני חושבת שהלילה אני לא אירדם. ואם אני כן אצליח, אני אתעורר כמה דקות אחר כך. זה גם מה שקרה לי אתמול.
כן יש רגעים שאני אומרת לעצמי, שאני בממ"ד והכל בטוח, ובעיקרון לא יכול לקרות לי כלום, אבל עדיין אני כל הזמן מריצה לעצמי תסריטים בראש של מה יקרה אם טיל יפגע פה.
אח שלי גם חייל והוא נמצא כל הזמן בדרום אז אני גם מאוד דואגת לו.

מתנדבת סה"ר: יוצא לך לדבר איתו?

אור: כן. מדי פעם. הוא לא זמין תמיד, אבל כשאני מדברת איתו אני קצת פחות דואגת לו, והוא עוזר לי קצת עם החרדה שלי. 

מתנדבת סה"ר: אז אני מבינה שאח שלך יכול להרגיע אותך, אבל הוא לא נמצא לידך כרגע. יש אולי מישהו שאת חושבת שצריך את עזרתך?

אור: האמת שאתמול דיברתי עם מישהי שאני לא ממש מכירה, שהיה לה בדיוק את אותו דבר וזה ממש עזר לי. גם אצלה הממ"ד היה החדר שלה והיא גם ממש פחדה.

מתנדבת סה"ר: אני שמחה לשמוע שזה עזר לך, לשתף אנשים קרובים במה שאת חווה ממש יכול לעזור.

אור: יש לי גם מחברת שאני לפעמים רושמת בה דברים או מציירת בה.

מתנדבת סה"ר: ניסית גם לכתוב במחברת את הרגשות והמחשבות שלך?

אור: אממ, עד עכשיו לא כל כך, אבל אני אנסה את זה.


(מעברון מוסיקלי)


אורית: איתי באולפן פרופ' דני חמיאל, פסיכולוג קליני ורפואי במרכז חוסן ובשירותי בריאות כללית, מרצה לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.

שלום.

דני: שלום.

אורית: אז אנחנו מקליטים את הפרק הזה בעיצומו של מבצע "שומר החומות", כשערים רבות נמצאות תחת אש, אבל יש הרבה אנשים שגם בשגרה יושבים במקלטים – ולחוות התקף חרדה במצב בטחוני כזה רעוע זה נורמלי, נכון?

דני: לגמרי נורמלי. אפילו אפשר לומר, וזה באופן קצת מוזר, שחלק מהאנשים שסובלים מחרדה בדרך כלל דווקא במצבים האלה הם בסדר. כאילו, בדרך כלל חווים חרדה על דברים שלא קורים, על דברים שמפחדים שיקרו. וכשכבר קורה משהו, דווקא אלה שבדרך כלל בחרדה, הם לא יותר בחרדה מאשר אחרים. 

אורית: זאת אומרת, התקף חרדה אופייני דווקא לאנשים שבדרך כלל הם ברגוע?

דני: כן. הרבה פעמים זה מה שקורה. זאת אומרת, אנשים שהם ברגוע פתאום נקלעים למצב שהם לא רגילים אליו. מרגישים תחושה של איום והם נכנסים ל... והם מקבלים התקף חרדה.

אורית: מה התסמינים? על מה בעצם אנחנו מדברים?

דני: אוקיי, אז קודם כל, אנחנו צריכים לציין  aאפילו אי אפשר לקרוא לזה תסמינים לא נורמליים – כי נורמלי להגיב בצורה קצת קיצונית כשקורה משהו קיצוני. ולכן התגובות הראשונות הן לגמרי תגובות טבעיות. הרי כשקורה משהו, כשאני מרגיש שיש איום על החיים שלי, או סכנה של איום, אז יש תגובות פיזיולוגיות טבעיות של עלייה בדופק, עלייה בקצב הנשימה, לפעמים ידיים מזיעות ואפילו קצת רעד. ואלה תופעות נורמליות, כשאני הרבה פעמים נבהל מהתופעות עצמן, הן מתחזקות יותר, כמו כדור שלג כזה. אני נבהל ואני שואל, מה קורה לי? משהו לא בסדר. אז זה מגביר ואז אני יכול להגיע ממש להתקף חרדה, והוא יכול בפני עצמו להיות מבהיל. ואז הרבה פעמים מה שמבהיל זה התקף החרדה – עוד יותר מאשר המקור להתקף החרדה.

אורית: וכשאתה אומר שבנאדם מרגיש מאוים או סכנת חיים, זה הטריגר להתקף חרדה או שיש עוד דברים שיכולים לעורר אותו?

דני: יש איומים, קודם כל, יש איומים שונים. זה יכול להיות אדם שסובל מחרדה חברתית. וצריך להיכנס לקבוצה ולדבר שם. אין, זה לא איום קיומי, כן? אבל בחוויה שלו זה מאיים עליו ולכן הוא יוכל לחוות התקף חרדה. אז יכול להיות מישהו שיש לו חרדה בריאותית והוא נתן איזו בדיקה, אין עכשיו כרגע איום עליו, אבל הוא כבר מגלגל את האיום בראש. אבל זה יכול להיות גם דאגות, זאת אומרת, לא קורה כלום. לא קורה כלום אבל אדם מודאג מדברים שיכולים באופן כללי לקרות. יש לו דאגות כלכליות, בריאותיות וכו', והוא פשוט דואג כל הזמן. התסריטים שהוא יוצר בראש... הוא יוצר פשוט תסריטי אימה. לפעמים אנחנו אנשים שבחרדה, וכולנו קצת דאגנים, כן? אז אנשים דאגנים, או אנחנו כשאנחנו דאגנים, אנחנו מריצים בראש כל מיני תסריטים שלא קרו, שאנחנו מפחדים שהם יקרו, והתסריטים האלה שלא קרו, וגם כמעט תמיד לא קורים – גורמים לנו להתקף חרדה. אין שום איום, האיום הוא לגמרי בראש.

אורית: אז תכף נדבר באמת על עד כמה בנאדם יכול לשלוט בזה, אבל אם נחזור לרגע למצב הבטחוני – כשאומרים נפגעי הלם, האם הכוונה לנפגעי חרדה? זה אותו דבר, או שיש הבדל?

דני: כן, אני חושב שלזה מתכוונים, מתכוונים לנפגעי חרדה. עוד פעם, זו תגובה נורמלית. גם כדי לקבוע, נגיד, אדם שסובל מפוסט טראומה, לוקח כמה חודשים עד שניתנת ההבחנה הזאת – ולמה? מכיוון שבשלב הראשון זה נורמלי.
זה נורמלי לא לישון טוב בלילה ולא להיות רגוע. זה נורמלי להרגיש קוצר נשימה לפעמים, להרגיש צמא, להרגיש קצת עצוב. כל אלה תופעות נורמליות, בעיקר כשיש מצבים כאלה שמתמשכים. אבל גם אם האדם חווה איזה אירוע נקודתי, מאוד יכול להיות שאחרי זה כמה שבועות, ממש כמה שבועות, הוא ירגיש לא טוב. ואז הוא אמור לאט-לאט לחזור לעצמו.

אורית: אני אגיד לך למה אני שואלת על ההבדל בין הלם לחרדה, כי זה נשמע לי גם אולי קצת היפוך. זאת אומרת, הלם זה כשהגוף כזה הופך למשותק, וחרדה להפך – הגוף נורא מוצף.

דני: לא. אז אוקיי, יש תגובות פשוט שונות לסטרס. אבל זה לא קשור באירוע, זה קשור בתגובה של הבנאדם. כי הבנאדם יכול להגיב, יש לנו את המשולש הזה – "שלושת ה-Fים".
של Fight, Flight or Freeze – מצב שבו אתה נתקל באיזשהו איום – אתה יכול להילחם, אתה יכול לברוח ואתה יכול לקפוא. עכשיו, שתי התגובות הראשונות הן תגובות הולמות. אתה לפעמים צריך להילחם ולפעמים צריך לברוח, לא תמיד תעשה את הדבר הנכון כי לפעמים תילחם כשצריך לברוח או תברח כשצריך להילחם. אבל שתיהן, שתי אלה הן תגובות הישרדותיות. עכשיו, הטענה היא שגם תגובת הקיפאון, כשבנאדם פתאום תקוע במקום ולא יודע מה לעשות, שגם לה יש איזה בסיס שבא עוד מבעלי חיים. כשבעל חיים מרגיש שהכל אבוד זה באמת המצב היותר קשה. כשבנאדם מרגיש שאין מה לעשות, שהוא חסר אונים, שאי אפשר להילחם ואין לאן לברוח – הוא יכול להיכנס לקיפאון. זו התגובה הכי קשה, כי המשמעות שלה זה כאילו, טוב, אבוד לי. אין מה לעשות, הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה לעשות את עצמי מת.
זאת אומרת, חיות כנראה עושות את עצמן מתות במצב שהן מבינות, שזהו, הולכים לטרוף אותן.

אורית: זה אינסטינקט הישרדותי.

דני: זה אינסטינקט הישרדותי שאומר, הרי בעלי חיים לא אוכלים פגרים. זאת אומרת, הם יטרפו ויאכלו, אבל הם לא אוכלים פגר. ולכן, אם אתה מת, זה כאילו, אולי יעזבו אותך. זה לפחות ההסבר האבולוציוני לדבר הזה, אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל זה הסבר.
אבל התגובה הזו יותר קשה, התגובה של הקיפאון היא תגובה באמת של חוסר אונים. כאילו, אני לא יודע מה לעשות.

אורית: אז בוא נדבר באמת, דני, על מה בנאדם יכול לעשות כדי להקל על עצמו? מקשיבים לנו עכשיו אנשים שנמצאים באיזושהי חרדה, או מכירים את עצמם ככאלה שנוטים להיכנס לחרדה – מה אפשר לעשות?

דני: אז זה בעצם מחולק לשניים, ובעצם לשני דברים הפוכים. צעד אחד, זה להגיד שזה נורמלי – לתת לגיטימציה. זה נורמלי לפחד, זה נורמלי להיבהל, זה נורמלי שהגוף מגיב בכזאת צורה.
מצד שני, זה שזה נורמלי, זה לא אומר שצריך לקבל את זה. זאת אומרת, צריך לקבל את זה ולהתמודד עם זה. כי לפעמים נכנסים יותר מדי לנורמלי, ונכנסים לאיזו מסכנות.
טוב, אז מה לעשות. הנה, זה נורמלי, אז אני עכשיו... זהו, אבוד. כן? לא. זה נורמלי לפחד, אבל אנחנו רוצים גם להתמודד עם הדבר הזה ולא להישאר במקום הזה.
אז מעבר לקבלה של הדבר, עכשיו, אני אגיד עוד דבר קודם – הקבלה היא נורא חשובה. כי אם אני נבהל מעצמי, כמו שאמרנו קודם, אני אמור להחריף את התגובות שלי. זאת אומרת, אני כבר לא אגיב למקור של החרדה, אני מגיב לעצמי – מה קורה לי? משהו לא בסדר.
והרבה פעמים אנשים שמקבלים התקף חרדה מפחדים שהם הולכים למות, או הולכים להשתגע. אז קודם כל, אתה לא הולך למות ואתה לא הולך להשתגע. אתה מגיב בתגובה נורמלית שלפעמים היא קצת קיצונית יותר, כי אתה נבהל מעצמך. אז זה החלק של הקבלה.
החלק של ההתמודדות הוא באמת יכול להיות מורכב מכל מיני דברים. אנחנו יודעים למשל, כשלבנאדם יש תפקיד, כשיש לו מה לעשות באותו רגע – יותר קל לו להיחלץ מהמקום הזה.
אני זוכר במלחמת המפרץ, כשהיינו אומרים לילדים, אתה אחראי לשים סמרטוט רטוב ליד הדלת. כן, זה היה שווה כמו "כוסות רוח למת" אבל אתה אחראי לפתוח את הרדיו או הטרנזיסטור.

אורית: למה? למה זה בעצם כל כך עוזר?

דני: כי זה מעביר אותך למוד של עשייה, למוד של פעולה. זה מוציא אותך ממוד של חשיבה, כי החשיבה באותו זמן היא מאוד לא רציונלית. והחשיבה הלא רציונלית מתדלקת את הרגש וגורמת לרגש חזק.
היי, רגע, בוא נחזור לקרקע. בוא נעשה עם הידיים משהו.

אורית: הסחת דעת כזאת.

דני: זה אפילו יותר מהסחת דעת. נגיד, אתה כאילו מקרקע את עצמך לגוף. הגוף הוא פחות פגיע במקרה הזה, כי הבעיה היא כאן רגשית, כן? הגוף לא נמצא כרגע בסכנה, המחשבות מעצימות את המצוקה הנפשית. כשאתה מעביר משהו לרמה הגופנית, אחר כך בשיטות היום יותר, אפשר לקרוא לזה מתקדמות, עתיקות כמו הגישות של המיינדפולנס. שאלה גישות שעוזרות, נדבר עליהן אולי אחר כך, שעוזרות לטפל בחרדה – הן גם כן גישות שמקרקעות אותי לרגע – למה שקורה כרגע. כן, עכשיו אני, יש לי מה לעשות כרגע.

אורית: אוקיי, אז לעשות משהו. ומה עוד עוזר?

דני: כן, וזה משחרר אותי. זה פשוט משחרר אותי מהטירוף הזה של המחשבות באותו רגע. אז זה כיוון אחד של הדברים. אחרי שאני טיפה יורד בעוצמה, אחד הדברים שמפתיעים, שעוזרים לעשות זה לשאול את עצמי מה אני מרגיש – איזה רגש יש לי? עכשיו, אנחנו יודעים, יש מחקרים מאוד-מאוד יפים שמראים ברגע שאדם אומר לעצמו – אני מפחד, או אני כועס, מה שזה לא יהיה, הפעילות במוח עוברת מאזור רגשי, נגיד, מהמגדלה שזה אזור רגשי – לאזור רציונלי, לאזור של הקורטקס הפרה-פרונטלי.

אורית: מעניין.

דני: זאת אומרת, בבת אחת, במהירות עצומה, בבת אחת האזור הרגשי נכבה והאזור השכלי נדלק. זאת אומרת, יש עם מי לדבר. ברגע שאני אומר – אני עצוב, אני מפחד, אני כועס – יש ירידה משמעותית בעוצמות של החרדה. יש עם מי לדבר. אז אתה עוד יותר פנוי לעשות דברים ולפעול.

אורית: אתה יודע במה אני נזכרת עכשיו? בפרסומת הזאת שרצה בשביל להגביר את המודעות, איך להתמודד עם אנשים שהם נפגעי חרדה. אז להרגיע, לשאול, להפעיל, לסכם. נכון? אלה השלבים.

דני: כן, אבל לפעמים להפעיל זה יהיה הראשון דווקא. אם אתה יכול, לא תמיד בנאדם יכול לפעול באותו רגע, כן? אבל אם אתה יכול להגיד לו – רגע, בוא תעשה עכשיו משהו – זה יכול להיות צעד ראשון טוב. לא תמיד אפשר לעשות את זה, לפעמים אתה כן צריך להרגיע קודם.
ולמשל, הרגעה יכולה להיות... כאילו, הרגעה הכי מקובלת ולדעתי, עובדת באמת אם תופסים אותה נכון, תכף אני אגיד מה זה אומר, זה לשנות את צורת הנשימה. הדבר הראשון שמשתנה אצלנו בזמן של לחץ זה הנשימה, כן? זה הדבר הראשון שמשתנה. הנשימה הופכת להיות מהירה, קצרה יותר, שטחית, שטוחה יותר, וזה בעצם ביטוי של הפעלת מערכת החירום שלנו. אז זהו, שזה נורמלי, כי אנחנו מרגישים חירום, אבל אין מה לעשות. זה לא באמת חירום, אף אחד לא עומד עלי עם סכין כרגע. אז באותו רגע אני צריך לשאול את עצמי, זה מפחיד או מסוכן? זאת אומרת, אני עכשיו צריך לעשות, אני צריך להגן על עצמי. יש כאן מישהו עומד מולי שאני צריך לירות בו – או לא – או שאני צריך להרגיע את עצמי עכשיו.

אורית: או שזה רק מפחיד.

דני: כן, או שזה רק מפחיד, ולכן אני במקום בטוח. ולמרות זאת אני מפחד. עכשיו, אני יכול להרגיע את עצמי. והטכניקה היותר מוצלחת היא באמת טכניקה של נשימות, וגם שם המטרה צריכה להיות לא להרגיע, כי אז הוא לא נרגע – זה לא עובד. המטרה היא לווסת את הרגש לרמה כזאת, שאני יכול להתחיל לדבר עם עצמי.

אורית: איך עושים את זה? בוא, נתרגל נשימה טובה.

דני: כן, תרגול של נשימות זה דבר מאוד-מאוד פשוט. עכשיו, יש כל מיני צורות. אני באמת אלך על הבייסיק, שהוא הכי פשוט ואני גם משתמש בו, באמת. הרבה מאוד אני משתמש בטכניקה הזאת, והרעיון הוא פשוט. הרעיון הוא הכנסת אוויר, לא מאומצת. זאת אומרת, לא עמוקה מדי, זאת לא נשימה עמוקה. אגב, אנשים שאומרים, אני נרגע כשאני נושם עמוק, הם באיזשהו מקום נרגעים למרות שהם נושמים עמוק. כי נשימה עמוקה מפעילה את מערכת החירום, את מערכת החירום בתוך מערכת העצבים. אבל זה עוזר כנראה כי אתה עוצר, כי אתה אומר לעצמך כל מיני דברים, אבל לא בגלל הנשימה. הכנסת אוויר לא צריכה להיות עמוקה, צריכה להיות טיפהל'ה יותר עמוקה מכרגיל, אבל להשתדל לא להשתמש בחזה ובכתפיים. אם הייתם יכולים לראות אותי עכשיו, אני שם יד על הבטן, וכשאני מכניס אוויר קצת יותר עמוק מכרגיל, הבטן קצת מתרוממת.

אורית: והחזה והכתפיים?

דני: לא, החזה והכתפיים לא.

אורית: אה, אוקיי...

דני: החזה והכתפיים מתרוממים באמצע נשימה עמוקה. זו לא נשימת חזה, זו נשימה סרעפתית. הנשימה המרגיעה היא דרך הסרעפת. אז אני משתדל שלא – למי שמתחיל, עוד החזה והכתפיים עוד יתרוממו בהתחלה, לא נורא. אבל בעיקר הבטן, ואז כשאני מוציא את האוויר, אני מוציא את האוויר באיטיות. זה החלק הכי חשוב כאן, בהוצאת אוויר איטית. כי כשאני מוציא את האוויר, אני מפעיל את מערכת הרגיעה, את המערכת הפאראסימפתטית, מערכת הרגיעה.
לכן, אנחנו רוצים להאריך אותה, ביחס להכנסת האוויר. אז אני עושה, כדי להקל עלי, אני עושה משהו כמו צצצצצצצצ... פשוט מוציא את האוויר באיטיות. עכשיו, כמה באיטיות? לא יותר מדי, כי אז יהיה לי קשה. זה לא עד שאני נחנק, מוציא את האוויר באיטיות ואז כשנוח לי אני שוב מכניס את האוויר... ומוציא באיטיות... ולאט-לאט אני מוצא את הקצב שלי, שהוא שונה מאדם לאדם. מוצא קצב נינוח, זה יכול לקחת דקה, קצת יותר. אני מוצא את הקצב שלי ואני יכול להמשיך לנשום ככה כמה דקות ואני מצליח להכניס את עצמי לאיזון.
עכשיו, אני בכוונה מדגיש את המילה איזון ולא הרגעה. אני לא אמור להיות רגוע במצבים האלה, כי אלה לא מצבים רגועים, ולכן אני רוצה ללמוד מהרגש הזה. אני צריך להבין מה קורה סביבי. אני יכול לקחת כדור הרגעה ולשתק את עצמי. אז זה לא מה שאני רוצה, אני רוצה לאזן את עצמי כדי שאני אוכל להתחשב ברגש הזה. כאילו, הרגשות הלא-נעימים הם חשובים מאוד.

אורית: אני שואלת את עצמי איך בכלל בנאדם, כשהוא נגיד, לבדו, יכול להגיע למצב מחרדה באמת מאוד גדולה לנשימות כאלה? מה קורה בין לבין?

דני: קודם כל, צריך שיהיה לו ידע מסוים. כאילו, כשאנחנו נמצאים בחרדה, אנחנו צריכים להבין מה קורה לנו. אנחנו צריכים לתת תשומת לב למה שקורה לנו.
תשומת לב זה הצעד הראשון והכי חשוב כדי להתמודד עם כל דבר, צריך להבין שמשהו קורה לי. אם אני לא מבין שמשהו קורה לי, אני אפעל אוטומטית. אני פשוט אגיב בצורה אוטומטית ואני רוצה לצאת גם ממצב של תגובה אוטומטית – למצב של תגובה שאני בוחר אותה.
אז התקף החרדה הזה הוא תגובה אוטומטית. ואז אני צריך להיות בתשומת לב לעצמי ולהגיד, אה, הנה, שים לב, יש לך התקף חרדה.
עכשיו, מה שאנחנו טוענים, אנשים המקצוע בתחום הזה – שברגע שבנאדם אומר לעצמו, יש לי התקף חרדה – הוא עשה 50 אחוז מהדרך. כי ברגע שאני עושה את זה, אני מצליח להתבונן בעצמי מבחוץ ואני כבר במצב יותר טוב. מכיוון שהתקף חרדה, המאפיין שלו זה שאתה כאילו נבלע בתוכו, אתה ממש שקוע בתוכו ואתה לא רואה מוצא. ויש רגע שאתה אומר, אה, יש לי התקף חרדה. ולמי מכם שרגיל שיש לו התקפי חרדה, אז הוא כבר מנוסה בזה, אז יותר קל לו להגיד – טוב, בערך ההתקף ה-300-312 שלי עד היום, כבר היו לי 311 התקפים. אני יודע שכולם עוברים, אני כבר יודע איך להתייחס אליהם עכשיו.

אורית: אתה יודע מה, אז בוא רגע נדבר על כאלה שדווקא לא מכירים את עצמם ככאלה, ופתאום יש להם התקף חרדה ראשון, והם לא בטוחים האם זה מסוכן או לא, האם זה נפשי או פיזי?

דני: אוקיי, אז בוא נחלק את זה לשתי קבוצות, אם ההתקף החרדה יש לו מקור זאת אומרת אם כרגע קרה משהו כמו נפל לי טיל, קיבלתי הודעה לא נעימה מהרופא, אמרו לי שאני צריך לתת פרזנטציה או מצגת באיזה מקום עבודה ואני פתאום מרגיש את ההתקף חרדה אז אין מה ללכת לרופא. אז כנראה זה די ברור מה קורה כאן. יש מצב שנקרא התקף פאניקה. התקף פאניקה יכול לקרות לאנשים Out of The Blue (משום מקום). כמו ללכת ברחוב, לא קרה כלום, הכל נראה בסדר ופתאום – התקף. זה מאוד מפחיד.

אורית: יש הבדל בין התקף חרדה להתקף פאניקה?

דני: לא בסימפטומים, במשמעות. אין, כאילו, זה ללא הסבר. אין לזה הסבר, זה פשוט קורה, פתאום – ללא שום הסבר. ואז זה הכי הגיוני שנרוץ לאפשרויות של נלך למות, התקף לב. או שאני משתגע, משתגע לגמרי. זה שתי אפשרויות סבירות. אבל ברוב המוחלט – המוחלט של המקרים – זה התקף פאניקה.

אורית: למה בעצם שאדם יכנס לפאניקה בלי שקורה שום דבר, ככה תגיד במילה?

דני: אוקיי, זה כמו המטאפורה שאנחנו משתמשים, כמו מכונית שעומדת בגשם והאזעקה שלה מתחילה לפעול. עכשיו אתה מסתכל מסביב, אין גנבים. אין איזה משהו אקוטי, אבל האוטו כבר קצת שחוק, המגעים החשמליים שחוקים, יש קצרים והגשם עושה קצר. לא קרה שום דבר משמעותי. בתקופות שאנחנו מאוד שחוקים, שאנחנו לא חיים את החיים שאנחנו רוצים לחיות, זה כמו סימן אזהרה. זה בעיניי סימן ממש חיובי, זה כאילו אומר לך, שים לב, אתה מפקשש משהו בחיים, אתה לא חי כמו שאתה צריך לחיות. זה כמו סימן אזהרה והיום כשאנחנו נגיד אפילו מלמדים איזה רופא משפחה. כן, כי בהתקף פאניקה אנחנו מציעים לבן אדם קודם כל ללכת לרופא, נכון? מי אני שאני אגיד לו, אולי בכל אופן יש איזו בעיה פיזית.
אז קודם כל הולכים לרופא. עכשיו רופא מתוחכם יבוא ויגיד, תשמע, יש כאן שתי אפשרויות, מראש אני מביא לך שתי אפשרויות – אפשרות אחת, שנמצא משהו. אפשרות שנייה – מאוד לא סבירה, אבל אנחנו נחפש. לפעמים זה יכול להיות תוצאה חוסר ב-B12, כל מיני דברים כאלה שגורמים להתקפים שאין להם הסבר. אבל ברוב המקרים יש משהו שאתה מפקשש בחיים שלך, אתה לא בלחץ מספיק כדי להרגיש התקף חרדה מדבר מסוים אבל כלל החיים שלך לא משהו ואז הרופא משפחה אומר, אולי תבדוק את החיים שלך, יכול להיות שתמצא בעצמך. אם לא, תלך לפסיכולוג. התקפי פאניקה נגרמים אצל אנשים שמשהו לא בסדר בחיים שלהם, אבל לאו דווקא מדבר שהם יכולים לראות אותו מול העיניים.

אורית: זאת אומרת, חרדה נגרמת כתוצאה ממשהו ממשי, מאיזו סיבה ממשית. ופאניקה – אין סיבה נראית לעין. ובכל זאת אני אשאל אותך, איך בן אדם יכול לדעת? האם בכלל אפשר לדעת שזה באמת משהו נפשי?

דני: האמת, ללכת לרופא. כן, פשוט ללכת לרופא. אם לבן אדם פעם-פעמיים-שלוש יש לו התקף, אם בא אלי מטופל ואומר לי, תשמע יש לי כך וכך ואני אומר לו את זה – תשמע ככל הנראה זה התקפי חרדה, אבל אנחנו חייבים לשלול את זה. לכן, אני אשלח אותך לרופא. הוא יעשה לך כמה בדיקות בסיסיות וזה הכל. נראה, יכול להיות שזה משהו פיזיולוגי פשוט, אבל סביר להניח שזה משהו חרדתי.
אבל בנאדם לא יכול לדעת באמת.

אורית: עכשיו, אתה אומר, דני, שזה יכול לבוא גם על רקע של איזושהי שחיקה. האם זה אומר שילדים לא יכולים לחוות פאניקה כי הם אנשים קטנים ורעננים שעוד לא חוו שחיקה בחיים?

דני: קודם כל, אצל ילדים יש פחות התקפים, בוודאי פחות התקפי פאניקה. בגיל ההתבגרות אנחנו מתחילים לראות את זה יותר אבל בילדים קטנים לא.

אורית: והתקפי חרדה?

דני: התקפי חרדה כן. כי עוד פעם, אתה נתקל בזה באירוע מפחיד ואתה נכנס לחרדה, אז זה יכול להיות.

אורית: ואז אם אנחנו, נגיד, מדברים על ילדים במקלטים למשל, מה אפשר להגיד לילד או איך אפשר להתנהג עם ילד כזה, שחווה חרדה מאוד גדולה?

דני: אוקיי, אני שמח, את מרימה לי להנחתה בדבר הזה! יש לי סיפור יפה על זה.
ב-2006 במלחמת לבנון, הייתה מלחמה בצפון. כן, אני חושב שזאת מלחמת לבנון השנייה, הפציצו את הצפון החיזבאללה. ישבתי במקלט בנהריה, התפזרנו בכל המקלטים שם ואני, היה לי את המזל להיות במקלט, שהילדים בנו בתוכו אוהל! ברגע שהיו נשמעים ההפגזות והאזעקות הילדים היו נכנסים לאוהל ונרגעים בתוך האוהל.

אורית: אוי, זה מקסים!

דני: עכשיו, זה ברור שזה לא נותן ביטחון פיזי. הם היו בטוחים פיזית, הם היו בתוך המקלט. לא יכול לקרות כלום. למרות זאת, הם היו צריכים איזו רגיעה פנימית. זה בדיוק המקרה של זה מפחיד, זה לא מסוכן אבל אני רוצה שיטות להרגיע את עצמי. אז הם היו נכנסים, ילדים קטנים, ממש בני ארבע-חמש, משהו כזה. נותנים ידיים אחד לשני ושרים! כל מיני שירים, זה היה פשוט מקסים לראות את הדבר הזה. אז אני שוב, בסיטואציה הזאת-

אורית: להקים אוהל במקלט!

דני: כן, כן.

אורית: אחלה רעיון.

דני: כן, להקים אוהל במקלט. באמת, צריך להבחין בין המקרים שבנאדם צריך לרוץ ולהציל את עצמו, לבין מצבים שבנאדם צריך לנשום או להרגיע את עצמו. ואני למדתי את זה בדרך הקשה.
שוב פעם, איזו מלחמה זאת הייתה, אני כבר לא ממש זוכר... כשהאמריקאים נכנסים לעיראק ואנחנו לא היינו מעורבים במלחמה, אבל היו לנו לקחים ממלחמת המפרץ. הייתי בשכונת התקווה בתל אביב, וישבתי בבית זקנות. בית זקנות כי כל הזקנים מתו שם, היו רק זקנות, לדעתי. והכנו אותן למלחמה הבאה, כי הן ספגו במלחמת המפרץ טילים בשכונת התקווה. אז אמרנו, בואו נכין אותן. אני יושב שם, מלמד את הקשישות הנחמדות האלה – מלמד אותן לנשום. בדיוק כמו שלמדנו קודם, בדיוק אותו דבר. הכנסת אוויר, קצת יותר עמוקה מכרגיל, הוצאת אוויר איטית – צצצצצ...
יושבות מולי איזה 50 קשישות, עושות צצצ... ממש פסטורלי ופתאום אחת הקשישות קמה, וצועקת – מה זה השטויות האלה?! יפלו עלינו טילים ואנחנו נעשה נשימות?! למי זה עוזר?! איזה שטויות הדברים האלה! זו אבחנה חשובה. זאת אומרת, נשימות אתה לא עושה כשאתה רץ למקלט. כשאתה קשיש אולי גם כדאי שלא תרוץ אלא שתלך, כי רוב הנזקים הרבה פעמים הם בנפילות. אבל כשאתה נמצא בסכנה מוחשית אתה יודע שאתה צריך לפעול, אתה לא צריך להרגיע את עצמך. אבל כשיצאת מהסכנה ואלה המקרים שאנחנו יכולים לעזור, כי מסתבר שגם כשאנשים יוצאים מהסכנה, הפחד ממשיך להישאר וללבות אותם. וזה המצב בדיוק כשאנחנו צריכים להרגיע, נשימות זאת באמת אחת הטכניקות החשובות. שיום רגש – לתת שם לרגש באותו רגע. מאוד מאוד חשוב, להתבונן בעצמי ולהבין מה קורה לי. נגיד, אני מבין שכרגע אני נמצא בחרדה, אני מפחד כרגע, יש לי פחד, הלב שלי דופק מהר. כי זה נורמלי שזה מה שקורה בדברים האלה. אלו הכלים היותר משמעותיים בטיפול בחירום בזמן חרדה.


(מעברון מוסיקלי קצרצר)


אורית: האם החרדה לכשעצמה מסוכנת? אתה גם פסיכולוג רפואי, זה המקום לחזור ולהדגיש? זאת אומרת, כמובן שיש קשר בין גוף-נפש, את זה אנחנו כבר יודעים. השאלה, האם בנאדם שחווה עוד התקף חרדה ועוד התקף חרדה מסכן את עצמו פיזית?

דני: בואי נגיד דבר כזה, יש כל מיני עדויות מחקריות שכאלה או אחרות, שבנאדם שלאורך שנים ארוכות נמצא במצב של לחץ ושחיקה, זה פוגע בבריאות שלו. כנראה, אין ספק בזה מחלות לב למיניהן, של כלי דם ודברים כאלה, אדם נפגע. אם הוא סובל מלחץ לאורך הרבה-הרבה שנים, אז אנחנו יודעים שזה נכון. האם נקודתית? הבעיה היא יותר שאנשים מפחדים באותו רגע.

אורית: כן.

דני: הם מפחדים באותו רגע, עכשיו הלב שלי לא יעמוד בזה. כן, הלב שלי דופק כל כך מהר, הלב שלי לא יעמוד בזה. וזה לא נכון. אם לאדם אין מחלת לב או משהו כזה, אין שום סיבה. אנחנו אמורים לעמוד בזה, בדברים האלה. ולכן, אבל לאורך זמן בהחלט יש מקום להגיד – מצב שחיקה לאורך זמן הוא לא טוב. אנחנו יודעים למשל, שרופאים כירורגים מתים יותר מוקדם.

אורית: מה אתה אומר...

דני: כן, משמעותית. יותר מוקדם מאנשים ש... הם לא רופאים כירורגים.

אורית: ולמה?

דני: כי הם נמצאים במתח מתמיד כל הזמן, באמת בשחיקה מאוד-מאוד משמעותית. והם מתים משמעותית בגיל יותר צעיר.

אורית: מה אתה אומר... לא שווה להיות כירורג, אתה אומר.

דני: הם יגידו לך אפילו ששווה! הם יגידו ששווה! שההתרגשות של לעשות ניתוח אחד וזה שווה את הכל! אבל אנחנו יודעים את זה. אולי עוד דבר אחד שרציתי להגיד, שהרבה פעמים, וזה אולי עכשיו להתכונן בתקווה שעוד כמה ימים יהיה קצת יותר רגוע, שלחלק גדול מהאנשים החרדה מופיעה אצלם אחרי שיש רגיעה דווקא. כשמצב המתח נגמר ויש איזו מין ירידת מתח, זה מצב שבו חלק מהאנשים יקבלו התקפי חרדה.

אורית: זה דבר שהוא נורמלי, אתה אומר.

דני: זה דבר שהוא נורמלי, כי אנשים כאילו מחזיקים את עצמם. בתוך כדי מצב ההתמודדות וברגע שהמצב עובר והם כאילו אמורים להרגיש הרבה יותר טוב – החרדה עולה. עכשיו, רואים את זה אפילו לאו דווקא במצב קיצוניים, האדם שעובר מאוד קשה ויוצא לחופשה, שהוא אומר, בטח, תן לי חופשה, סבבה, איזה כיף. והוא מתיישב לו על הכיסא נוח באיזה אי פסטורלי – פתאום הוא מתחיל להרגיש לחץ.

אורית: למה אגב?

דני: כי אני חושב שבמידה רבה החיים הם הסחות דעת, העבודה היא הסחת דעת. אנשים כל הזמן עובדים, עובדים, עובדים ובעצם לא נותנים מקום, מקום רגשי, מקום למחשבות. ואז אתה רגע אחד פחות עסוק – והדברים מתחילים לצוף.

אורית: מה אתה יכול להגיד, דני, לאנשים שההתמודדות מבחינתם לא נגמרת? הם במקלטים, בשגרה. הם גרים באזורים נפיצים והם כל הזמן שומעים אזעקות בשגרה.

דני: אני חשבתי שכשאמרת, אנשים במקלטים בשגרה, חשבתי על אנשים שהם בחרדה בלי קשר למה שקורה שם, פשוט כל החיים בחרדה. אבל זו קבוצה אחרת.

אורית: אז לא כמטאפורה.

דני: כן, זו קבוצה אחרת. אני יכול להגיד שזה באמת מאוד קשה. זאת אומרת, שאתה צריך לפתח איזשהו חוסן. אתה צריך מאוד לפתח את אחד המרכיבים הכי חשובים של החוסן – וזה היכולת להיות ברגע. זאת אומרת, אני אגיד את זה בצורה, שכאילו, בהתחלה לא תישמע אולי אמפטית. נגיד אפילו, שכל יום יש לך אזעקה, כל יום במשך כל החיים יש לך פעם אחת אזעקה, כן? עכשיו, גם הם, ברוב המקרים, יש להם את התנאים כדי להגן על עצמם, הוכחה היא שיש מעט מאוד נפגעים. ואז בנאדם בא ואומר, אוקיי, בסדר, חמש דקות ביום אני במצוקה ויש לי 23 שעות ו-55 דקות שדווקא, הכל סבבה.

אורית: וואי, זה נשמע לי כל כך רובוטי, אני חייבת להגיד.

דני: נכון, לכן אמרתי שזה יכול להישמע מאוד לא אמפטי. אבל זאת האמת. נכון? האמת היא שאם ב-23 השעות האלה ו-55 הדקות האלה, אני פשוט אוכל להגיד, אוקיי, כל רגע עומד בפני עצמו ואני חי את הרגע בפני עצמו וברגע שתהיה אזעקה, אני עובר למצב אזעקה. זה מצב שאליו אנחנו יכולים לשאוף. האם זה אנושי לחיות במצב הזה? לא. כי זה מפתח איזו רמת דריכות מסוימת, אתה בכל אופן נמצא ברמת דריכות שכל רגע זה יכול לקרות, אבל תחשבי על זה בתור מטאפורה לחיים שלנו כבני אדם. כל רגע יכול לקרות משהו רע. אנשים חרדתיים מודעים לזה, הם חיים עם זה כל הזמן, כן? עם המחשבה שכל רגע יכול לקרות לי משהו רע.

אורית: ובכל זאת, אני רוצה להקשות עליך, בנאדם שנמצא במקלט, לא יודעת כמה פעמים בשבוע, בחודש – מה הוא יכול להגיד על עצמו, איזו עבודה עצמית הוא יכול לעשות בשביל להקל על עצמו נפשית?

דני: קודם כל, צריך להגיד שהוא בחר, שזו בחירה. זאת אומרת, שהוא בוחר, יצא לי לדבר עם לא מעט תושבים באזורים האלה. אנשים אוהבים את המקומות שהם גרים בהם, כן? הם אפילו מופתעים שאנשים אחרים חושבים שזה מקום מטורף לחיות בו. הם אוהבים את המקום הזה, זה הבית שלהם.

אורית: אבל הם לא בוחרים לקבל טילים על הראש.

דני: לא, בוודאי לא. אבל הם בוחרים, לפחות לחלק גדול, לא לכולם. אני מסכים, לא כולם יכולים פשוט לעבור דירה לצפון. אבל לחלק לא מבוטל זו בחירה. הם אומרים – אני כאן. זה הבית שלי, זו הבחירה שלי. עכשיו, גם מי שלא יכול דירה, הוא אומר, זה הבית שלי, אוקיי? זה המצב שלי, אני הולך לחיות כאן והמטרה שלי היא לשדרג את החיים שלי בצורה הכי טובה.
זה מזכיר לי סיפור של מישהו שמגיע מארה"ב והוא בא לישראל, ומדבר עם תושב תל אביב ואומר לו, תשמע, אני לא יודע איך אתם חיים כאן עם כל זה, מטורף כאן. אז התל אביבי עונה לו, לא, אתה יודע, כאן זה סבבה. איפה שבאמת קשה זה בדרום, ביישובים שם. ואז האמריקאי הולך ליישובים בדרום, הוא הולך לאשקלון. אז הוא שואל את התושב באשקלון, איך אתה חי? אז הוא עונה לו, תשמע, בסך הכל אנחנו בסדר, אתה יודע, אבל מי שגר שם בעוטף עזה – הוא ממש קשה לו. האמריקאי הולך לאדם שחי בעוטף, והמקומי אומר לו, תשמע, דווקא איך שאני גר כאן בקיבוץ זה סבבה, זה שגר בקצה הקיבוץ שם – הוא חוטף יותר. וההוא אומר, במטבח זה מסוכן אבל דווקא במרחב המוגן אני מרגיש בסדר.
הכל יחסי. זאת אומרת, אנשים מסתגלים. רובם. עוד פעם, רובם. תמיד יש את האנשים היותר פגיעים שנפגעים וצריכים וזקוקים לעזרה. רוב האנשים באופן מוזר-לא-מוזר, מסתגלים לחיים שהם חיים אותם. כמו, אתה יודע, המחקרים האלה על האושר, שמשווים אדם שנקטעו לו שתי הרגליים בתאונה לאדם שזכה בלוטו ואומרים – בוא ניקח שנתיים מהיום, מה אתה חושב שיקרה להם מבחינת רמת האושר שלהם? והתשובה היא שלא קורה כלום. זאת אומרת, שגם אם זה שקיבל, לא יודע, עשרה מיליון דולר לא נהיה יותר מאושר, וגם זה שנקטעו לו שתי הרגליים הסתגל למצב שלו, הוא מפסיק להשוות את עצמו למצב הקודם והוא לומד להיות מאושר עם מה שהוא. שזה בערך תהליך שלוקח שנתיים.

אורית: ואולי אנחנו מדברים פה פשוט על חוסן נפשי ש...

דני: הסתגלות.

אורית: חוסן נפשי, שמה זה? זה גם משהו מולד? זה משהו נרכש?

דני: גם וגם, גם וגם.

אורית: אתה יכול לתת עצה טובה אחת איך לפתח חוסן במצבים של חרדות ואי-וודאות?

דני: תראי, קודם כל, אנחנו רואים כבר ילדים קטנים עם יותר חוסן או פחות חוסן. ילדים יותר רגישים, פחות רגישים. אין ספק שיש מרכיב מולד. הדבר השני – איך ההורים מגלים אותם? הורים חרדתיים, יש סיכוי בלי קשר לגנטיקה, למודל חרדתי עבור הילדים. יש איזה סרטון נפלא שעשו ב"עובדה", גם כן במלחמה הזאת שדיברתי עליה קודם בנהריה, נדמה לי שזה באיזה מקלט בטבריה. שמראים את הילדים ברגע של הפוגה, שהם יוצאים מהמקלט וכולם יושבים בחוץ, ורואים את הילדים משחקים ואז שתי אימהות מתחילות לריב ביניהן. לצעוק אחת על השנייה, כבר לא זוכר על מה הייתה המריבה. רואים את הילדים מסתכלים ופתאום הם פורצים בבכי. הילדים מסתכלים על הורים ופתאום פורצים בבכי. הם ממש לא יכולים לשאת את המצוקה של ההורים, אז ההורים בתור מודל הם דבר מאוד-מאוד חשוב. ולכן, גם הורה שמרגיש חרדה, במידת האפשר יתארגן ליד הילדים שלו ולא יבטא את החרדה שלו. מעבר לזה, חוסן זה באמת דבר נרכש.
דיברת על זה שאני עובד במרכז חוסן, מה שאנחנו עושים שם, אנחנו מפתחים תוכניות חוסן מניעתיות. זאת אומרת, לא מחכים עד שיקרה אירוע מהסוג הזה, אלא בונים תוכניות מראש והיום זו תוכנית לאומית.

אורית: אפשר למנוע התקף חרדה? ברמה האישית, אני מדברת.

דני: תראי, קודם כל, אפשר לגרום לזה שאדם במצב חירום יתמודד מראש יותר טוב, אוקיי?

אורית: ואת החרדה עצמה?

דני: וגם, עוד פעם, ברגע שבנאדם מזהה שהוא בחרדה, ועירני למה שקורה לעצמו, הוא בהחלט יכול למנוע את ההתגלגלות של התקף החרדה. כי התקף חרדה הוא באמת כמו כדור שלג. זאת אומרת, הוא מתחיל בסימפטומים מסוימים שקורים לי 🡨 אני נבהל מהסימפטומים 🡨 הסימפטומים מתחזקים 🡨 אני עוד יותר נבהל 🡨 הסימפטומים עוד יותר מתחזקים – וזה באמת כמו כדור שלג שמתאבק כשהוא מתגלגל. בכל רגע נתון אני יכול לעצור את זה כשאני אומר – אני לא נבהל מזה.

אורית: לתרגל נשימות באופן יומיומי, נגיד, זה משהו שיכול לעזור במניעה?

דני: בהחלט יכול לעזור במניעה מכיוון שמה שזה עושה, זה מונע אותי מלהגיע לרמת מתח שמביאה אותי כבר לסימפטום. זה כאילו, תנסי לדמיין איזה גרף עם רמת מתח עולה. ברגע שמגיע לרמה מסוימת, מופיע סימפטום.
סימפטום יכול להיות, אגב, לא רק התקף חרדה. זה יכול להיות גם כאב בגוף, זה יכול להיות התקף זעם. זה לא חייב להיות דווקא התקף חרדה. אבל אם את דואגת שבמהלך היום את עושה כמה עצירות ואת מרחיקה את עצמך מסף סימפטום על ידי זה שאת עושה למשל, נשימות – אגב, לא רק נשימות – את יכולה גם סתם לחשוב על משהו נחמד. על משהו נעים. אנחנו יודעים שאחד הדברים שעוזרים למשל נגד שחיקה –  זה בנאדם שעושה שתי עצירות במהלך היום ואפילו מוציא את התמונות של הילדים שלו, ומחייך אליהם. זה כוס הקפה שלי, כן? שזה לא חייב להיות כוס קפה, זה יכול להיות רגע אחד של שנייה, רגע שאני ממלא את עצמי ולא מרוקן את עצמי. ולכן, נשימות זה טכניקה אחרת ממיני רבות שאפשר לעשות ברגעים האלה.
אבל אני רוצה באמת, לדבר בשבח תשומת הלב.
אי אפשר להתמודד עם חרדה בלי תשומת לב למה שקורה לי.

אורית: מודעות עצמית.

דני: מודעות עצמית, תקראי לזה מודעות עצמית. זאת מילה קצת יותר מדי גבוהה בשבילי... תשומת לב. תשומת לב למה שקורה לי. זה הכל.

אורית: אנחנו לקראת סיום, אתה רוצה, דני, להגיד מילה על אי-וודאות? על התמודדות כללית עם אי-וודאות?

דני: כן, אני אגיד משהו על זה ואני אגיד עוד מילה אחת לגבי המכשיר הכי חשוב בהתמודדות – וזה החברות, היכולת לשתף.
זה לא רק לשתף, זה יכולת להשתתף.
זאת אומרת, באופן הכי מוזר אולי, הדבר שהכי עוזר לנו לצאת מהחרדה שלנו זה להתעניין באנשים אחרים – זה פשוט לא להיות תקועים בעצמנו.
אדם שיש לו חרדת טיסה מטורפת, הוא יושב במטוס והוא מחזיק את הכיסא, והדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות באותו רגע, כי בראש שלו הוא מריץ כל מיני תסריטים ועוד כמה זמן נשאר ובאיזה גובה אנחנו ומה יקרה אם המטוס יתפרק עכשיו ואנחנו מעל הים, מעל היבשה – במקום זה – לפנות לזה שיושב לידו ולדבר איתו – מי אתה? מאיפה אתה בא? לאן אתה נוסע? בתנאי שהוא לא נודניק... להתעניין בו. זה הכל. אין דבר שעוזר יותר לחרדה מאשר הדבר הזה, מאשר ראיית האדם שיושב לידי. אז זה לא רק לשתף – זה גם להשתתף.

אורית: כן.

דני: זו נקודה שלא הייתי רוצה להחמיץ אותה בשיחה מהסוג שלנו.
לגבי אי-וודאות, בואי נאמר, עם מה הבנאדם צריך להתמודד בחיים שלו? אולי הדבר המרכזי זה חוסר הידיעה מה יקרה. אנשים שחרדתיים בשגרה, אלה אנשים שעסוקים כל הזמן באפשרויות שיכולות לקרות. גם אם בהסתברות נמוכה.
באה אלי אישה בת 45 בערך, היא אומרת לי, החברה הזאת שלי קיבלה סרטן, והבעל של ההיא קיבל התקף לב... אני מרגישה כאילו הטיפות נופלות לידי ועוד... אוטוטו הן יפלו עלי. כאילו, זה ברור שזה יקרה, היא אומרת לי, זה ברור שזה יקרה.
אז עכשיו, מה ההבדל? נגיד שאני כרגע לא חרדתי, מה ההבדל ביני לבינה? אני לא יודע את זה? גם אני יודע את זה –
ההבדל הוא שהיא מנסה להתגונן כל הזמן מהדבר הזה. לא בצורה אפקטיבית, כן? בסדר, אתה אוכל מזון בריא, אתה עושה ספורט – זה אפקטיבי.
אבל לשבת ולדאוג זה לא אפקטיבי.
לשבת ולדאוג זה גם צורה של התמודדות.

אורית: העניין הוא שזה לא תמיד נשלט, גם אם האדם יודע שזה לא יעזור לו הוא פשוט נורא דואג.

דני: זהו, שזה לא נכון.
דאגה היא דרך לא טובה להתמודדות. היא לא משהו שקורה לי. אדם דואג והדאגה משרתת איזשהו צורך.

אורית: צורך במה?

דני: למשל, אם זה פולניה, אז שלא יקרו לה דברים רעים. אם היא תחשוב על דברים רעים הם לא יקרו.

אורית: "פולניה" כשם קוד.

דני: כן, ברור.

אורית: ברור.

דני: כן, אז זה אסור. אם היא תחשוב, חס וחלילה, דברים טובים בראש שלה יקרו לה דברים טובים בראש שלה יקרו לה דברים רעים. אז זו סיבה בשוליים, כן? אבל היא לא כל כך בשוליים.
להתכונן, יש מחשבות שאני צריך להתכונן לדברים הרעים. יש כל מיני סיבות, יש כל מני סיבות לעשות את הדברים האלה – אבל את צודקת, שמחשבות דאגניות יכולות לבוא מעצמן.

אורית: איך שולטים בהן?

דני: אוקיי, אי אפשר לשלוט בהן. אפשר לנהל אותן. זאת אומרת, שאם המטאפורה הכי טובה ביחס למחשבות שלנו, זה שאנחנו לא הבוסים של המחשבות שלנו – אבל אנחנו מנהלי עבודה. אנחנו יכולים לייבש אותן. אנחנו יכולים להפעיל אותן ולחפור, ולחפור, ולחפור.
אנחנו נגיד, הבנתי, אתה כאן, ואני לא בעסק. אני לא משתף איתך פעולה. אני לא מזין אותך. אני לא בונה עכשיו סיפור. ואם יקרה ככה, אז אני אעשה ככה וככה.
לא איזה באסה, באסה שעלתה לי מחשבה לא טובה. שזה מחבר אותנו אולי למרכיב הכי חשוב בחוסן, וזה היכולת להרגיש רגש לא נעים ולא לחפש לו פתרון.
אנחנו במערב אלופי הפתרונות לרגשות לא נעימים.

אורית: זה משהו שאופייני לגברים, לא? לחפש פתרונות כל הזמן.

דני: לא, לא. לא בטוח. דווקא בזה אני לא בטוח שזה רק גברים. למה אני מתכוון בפתרונות? מה הפתרון לרגש לא נעים? זה יכול להיות לאכול. בזה אין הבדל בין גברים לנשים, אכילה רגשית זה פתרון, אחד הפתרונות הכי פופולריים ולא מוצלחים לרגש לא נעים. לאכול. ללכת לישון. לקנות איזה בגד כדי להרגיש יותר טוב. זה גם כן קצת יותר נשי מגברי, הסיפור הזה.

אורית: מזדהה, מזדהה (צוחקת).

דני: כן... אוקיי... לעבוד קשה, כן? רק כדי לא לחשוב. לעבוד, לעבוד, לעבוד, לעבוד רק כדי לא לחשוב. יש לנו כל מיני פתרונות לא כל כך מוצלחים. וחוסן זה היכולת להגיד, יש לי רגש לא נעים ואני מקבל אותו, אני מקבל אותו. אין לי מה לעשות בקשר לזה.

אורית: ממש לדבר לעצמך.

דני: כן, ממש לדבר אל עצמך. ועוד פעם, ולא לנסות לעשות מה שלא עובד – וזה להעיף את זה. אנחנו לא טובים בלהעיף. להעיף זה חוזר. את מנסה להעיף מחשבות, הן יחזרו אלייך.
מה שאנחנו כן מנסים לעשות, וזה מושג מאוד חשוב היום – אנחנו מנסים להרחיב את הקשב.
מה זה אומר "להרחיב את הקשר"? זה אומר, אני רואה עכשיו רק את המצוקה שלי ואני חייב להרגיע את עצמי. עברה לי מחשבה. אני לא יודע מה, שיש לי משהו וזה נורא מדאיג אותי, ואני לא יכול לצאת מזה.
עכשיו, אני מנסה להעיף את המחשבה. סתם, נגיד, עשיתי בדיקה אצל הרופא ועשו לי ביופסיה. אני מחכה עכשיו שבוע לבדיקות. והמחשבה הזאת כל הזמן אומרת, ואם יש לי משהו, סרטן, וזה נורא ואיום, והכל.
עכשיו, אני מנסה להעיף את המחשבה והיא חוזרת, כן? זה תרגיל ידוע שעושים תמיד.
בדקה הקרובה אל תחשוב על פיל ורוד – נחשוב דקה שלמה איך לא לחשוב על פיל ורוד ונחשוב על פיל ורוד.
במקום זה, אני אומר, אוקיי, אני לא יכול לשלוט במחשבה הזאת.
אני יכול לא לתת לה לנהל אותי. מה זאת אומרת? בשביל זה אני מרחיב את הקשב שלי.
אני אומר, אוקיי, יש לי הרגשה לא נעימה. אני מקבל אותה, אני לא מנסה לפתור אותה. בואו נראה מה הדבר הכי חשוב לי בחיים – הדבר הכי חשוב לי בחיים זה הילדים שלי.
עכשיו, במקום לשחק איתם עכשיו, אני יושב כמו איזה טמבל בחדר שלי, ובוכה.
נגיד שזה השבוע האחרון שיש לי בחיים, לך תשחק עם הילדים שלך.
אז אני מרחיב את הקשב שלי, אני מוכן לשאת את הבעיה הלא פתורה ואני מתמקד בערכים שלי – במה שחשוב לי. במה שאני מחויב לו מרצון, מאהבה.
ואז ברוב המקרים גם המצוקה תתפוגג. לפחות רוב הזמן. ומדי פעם היא תעלה, ולא יהיה לי פתרון לזה. אז צריך להתחיל לחשוב על רגש לא נעים, לא בתור דבר שצריך להעיף אותו, יותר מזה – בעיקר לאנשים עם חרדה, תחשבו על זה, הרי חלק גדול מהחרדות נובע מאתגרים שיש לנו. לא מטילים. כן?
הציעו לי קידום בעבודה, וזה מלחיץ אותי. כי אני צריך אולי לנסוע לחו"ל ויש לי קצת פחד, ולתת פרזנטציות ולדבר בפני קהל. ואני מרגיש חרדה.
זו חרדה גרועה? לא. אני יכול לבטל אותה בשנייה! אני יכול להגיד, לא בא. לא, לא מקבל את הקידום. אז אני אירגע? לא, החרדה הזאת אומרת שאני מתמודד. ולכן, אי אפשר בעצם להתקדם בחיים בלי חרדה. וברגע שאני מתייחס אל החרדה בתור סימן להתמודדות, ולא בתור סימן לאסון מתקרב – זה יהיה אחד מהכלים היותר משמעותיים להתמודד עם חרדה.
ואמרת, פסיכולוג רפואי וזה, אז אני אגיד איזו מילה, שזה מאוד מפתיע. שאנחנו יודעים שברגע שאדם תופס את החרדה כחיובית, כסימן להתמודדות – אין את הסימנים הרפואיים השליליים שאפשר לראות בחרדה שאתה תופס אותה כשלילית. למשל, התכווצות כלי דם ועלייה בלחץ דם, נראה שאתה תופס את החרדה כשלילית.
כשאתה תופס אותה חיובית, לא נראה את התופעה הזאת.

אורית: מעניין.

דני: בקיצור, מתח זה לא דבר רע כל כך. לא בהכרח.

אורית: פרופ' דני חמיאל, תודה על השיחה החשובה הזאת.


(מעבר מוסיקלי לקראת סיום)


אורית: ההסכת "לא טוב לי" הוקלט בשיתוף עם עמותת סה"ר ובית צבי, בית הספר הגבוה לאומנויות הבמה. תודה לשחקניות מבית צבי, עדי נירמן ופז סייג. בהפקת התוכנית השתתפו ניר גורלי, איל שינדלר, גיא פלביאן ואבי שמאי. תודה ליעל לוי ולונה בן דיין מסה"ר, עמותת סה"ר מעניקה סיוע לאנשים במצוקה נפשית אונליין באנונימיות מלאה. אם אתם במצוקה נפשית, היכנסו לאתר של סה"ר, מתנדבי העמותה מחכים לכם שם:
www.sahar.org.il

אני אורית נבון, מוזמנים להאזין לפרקים נוספים באתר וביישומון "כאן" ובכל יישומוני ההסכתים.

תודה שהאזנתם.