את גיורא בן-יעקב אני פוגשת בבית הקברות הצבאי בקריית שאול ב-7:30 בבוקר. עד שראיתי אותו שמעתי רק את רעש העלים המתנדנדים ברוח, את הפעמונים שמקשטים את הקברים ואת הציפורים שמצייצות כאילו הן לא יודעות שאנחנו במרכז גוש דן. גיורא מגיח עם כל הציוד, מוכן לשתול ולנקות, לסדר ולוודא שאף קבר לא יראה מוזנח. ובאמת, הקברים בחלקות של גיורא הכי מצוחצחים.

לגיורא יש את התפקיד הכי קשה בבית הקברות - הוא אחראי על חלקות 17-20, החלקות החדשות של 20 השנים האחרונות. בכל יום מגיעים לחלקות שלו אמהות ואבות, אחים, חברים, וגם סבים וסבתות. וגיורא, הוא אחראי לכך שלשיברון הלב של האם, המבכה את בנה שנפל בקרב במלחמה האחרונה, לא יתווסף כאב כי העציץ נשפך והאדמה התפזרה על גבי לוח האבן. הוא אחראי לשנות את סידורי הפרחים לבקשת המשפחה לקראת האזכרה. הוא הדואג לפנות את כל העלים שמתעופפים אחרי סופת גשמים ורוחות. אבל לא רק - גיורא לקח על עצמו תפקיד שמעולם לא התבקש לו. גיורא הוא הקול של הקברים.

הוא מכיר את הסיפור שמאחורי כמעט כל קבר בחלקות שלו, מי היו החייל או החיילת, איפה שירתו ולמה נפלו, אבל לא רק. הוא מכיר את המשפחות ויודע בדיוק מתי הן מגיעות, האם להורים חשוב לשים על הקבר אבנים או להחליף בתכיפות את הפרחים, אבל לא רק. גיורא מכיר את הסיפורים הקטנים של החיילים, מה אהבו לעשות ומה לא הספיקו, הוא מכיר גם סיפורים על רגעים מצחיקים שהיו להם, בזכות ישיבה על כוס קפה עם ההורים השכולים. אבל לא רק.
ואולי הכי חשוב, גיורא מצליח לגרום להורים השכולים, מדי פעם, ולו לרגע קט - גם לחייך.

תכניות נוספות ליום הזיכרון אפשר למצוא כאן