שנות ה-60, העשור הכי חשוב מבחינה תרבותית במאה השנים החולפות. עשור שכולו מהפכות: מהפכת הסמים, מהפכת המינים, מהפכת הסקס, מהפכת הפרט ועוד ועוד ועוד. אבל אם נהיה פרובינציאלים לרגע, כאהובי מוזיקה לא כישראלים, זה העשור שבו אמנות ותרבות ההמונים התמזגו יחד, הרחוב הפך לאומנות וגברים לבנים אנגלו סקסים מהמעמד הגבוה החלו לאבד את מעמדם כסוכני תרבות ומעצבי דעת קהל. או בקיצור, פתאום לא רק מוזיקה קלאסית היא אמנות, אלא גם רוקנ'רול. אנחנו רואים את הרוק היום כאמנות גדולה אבל זה לא מובן מאליו, זה לקח זמן ואירועים היסטוריים כמו פסטיבל מונטריי אבל זה בעיקר דרש חלוצים שיפריחו את השממה והבייבי בומרס סיפקו את הסחורה.

היו לא מעט חלוצים בעשור הזה שראויים לאזכור אבל הפעם ב-"ספיישל של חצות" עסקנו בשלושה: אלוהי הגיטרה אריק קלפטון, אלוהי הבס ג'ק ברוס ואלוהי התופים (והפחד), ג'ינג'ר בייקר. בקיץ 66 השלושה שהיו אז נגני העלית של הג'אז והבלוז בבריטניה שמו בצד את המחלוקות ביניהם (והיו הרבה מחלוקות) ואיחדו כוחות כדי לשבור את השבלונות והמסגרות הקבועות של הבלוז ולקחת אותו היישר ללב המיינסטרים. להקת Cream לצד עוד כמה מלהקות התקופה, הצליחה להרחיב את גבולות היריעה ולקדם את הבלוז-רוק לעולמות חדשים, צבעוניים ופסיכדליים שהיוו את השורשים לז'אנרים המוזיקליים של שנות ה-70.

ההתחלה הייתה קשה אבל בהשראת כמה מלהקות התקופה ובעזרת חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס של אהמט ארטיגן, הם הצליחו באלבומם השני להקליט את כמה מלהיטי התקופה וכמה מהשירים החשובים של העשור. המפיק פליקס פאפאלארדי וטכנאי הקלטות האגדי טום דאווד עזרו להם למצוא את הסאונד ואת הדרך ליצירת אלבום שהשאיר חותם על העשור והעשורים שאחריו. לציון יובל שנים לצאתו הכנסנו את תומר מולוידזון לאולפן עם ספרים, אלבומים וקטעי ארכיון נדירים כדי שיספר לכם את הסיפור המלא של Disraeli Gears.