The G-Funk Era: ניהיליזם או קולה הפופולרי של התקוממות?

30 דקות בלבד מפרידות בין הבטחון והשפע של בברלי הילס לבין האלימות והעוני של קומפטון. לוס אנג’לס של שנות ה-90 המוקדמות היא פצצה מתקתקת של יאוש ושל היעדר שוויון הזדמנויות. שכונות העוני השחורות מוצפות בסמים והופכות לאזורי כנופיות אלימים במיוחד. המשטרה בחסות "המלחמה בסמים" מייצרת מחיצה אלימה לא פחות בין השכונות, אשר מכונות על ידי תושביהם “גטאות”. הגנגסטא ראפ, שכבר זעק בכוח את הקריאה “Fuck The Police”, מתעצב לכדי כלי ביטוי לרוח התקופה וכנגד הדיכוי שחש הדור האפרו-אמריקני הצעיר בארה”ב.

על רקע כל אלו נולד הג’י-פאנק, סגנון שהשתמש ברוח המוזיקלית של דור ההדוניזם הרוחני - אנשי הFאנק הפסיכדלי, ושהגיע לידי מימוש על רקע המהומות האזרחיות האלימות בלוס אנג’לס בשנת 1992.

ב”ספיישל של חצות” יצא אמיר ארניה למסע קצבי וחלקלק בעקבות הג’י פאנק, מקורותיו בFאנק הפסיכדלי, ומשיחיו (ביניהם נמנים Parliament-Funkadelic, Dr. Dre, Snoop Dogg).