רום מספר: 

בפעם הראשונה שהגעתי לתימניאדה, גדעון מלאכי תפס אותי בזרוע. "וואי וואי," הוא אמר, "אתה האשכנזי היחיד פה. בוא אני אשוויץ בך קצת".

זה קרה לפני כמעט שבע שנים, ב-2011. נסעתי לאילת להכין כתבה של דקה וחצי לחדשות הבוקר של גלי צה"ל. ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית של אילת ולא הבנתי מה קורה עם החיים שלי, מה זו התימניאדה ולמה אני עושה שטויות בזמן הצבא. רציתי לחזור הביתה. בבוקר שלמחרת שודרה הכתבה, והאמת שהיא הייתה די משעממת. דיברתי קצת עם עומר אדם, קצת עם הקהל, וגם עם מלאכי, המפיק של התימניאדה כבר שלושים שנה. אבל את זה שהוא תפס אותי בזרוע, לא אמרתי, לא סיפרתי שהוא גם נתן לי לאכול לח'וח וקובנה, לא סיפרתי שהוא רצה לסדר לי כלה, גם לא סיפרתי על המשפחה שלו, על שני הבנים ושתי הבנות, שגם הם מעורבים עמוק בהפקה. הם עושים את זה ביחד, כבר שנים, לטוב ולרע. לא סיפרתי גם על המוזיקה המהפנטת, על הנגנים המדוייקים, על המשפחות שרקדו ביחד. בכל זאת, הייתה לי דקה וחצי.

הם נשארו לי בראש הרבה שנים, אבל הפסקתי להיות כתב. ב-2016 חזרתי לכתוב, הפעם במוסף "גלריה" של הארץ, והרמתי אליו טלפון. "התימניאדה משתנה," הוא סיפר לי.

מהשיחה הזאת לא נולדה כתבה. זה קרה רק שנה אחר כך, כשהתחלתי לעבוד עם גיא על "הרגע". קודם כל נסעתי למשרד של גדעון, והצגתי לו את הרעיון. "אני צריך לחשוב על זה," הוא אמר, "עכשיו הולכים לאכול". נסענו לבית של מלכה, גרושתו של גדעון. אכלנו מרק תימני, יחד עם הילדים. דיברנו פוליטיקה. אחר כך הילדים התפזרו, וגדעון אמר לי: "אתה יודע, הרבה שנים לא דיברתי על פוליטיקה. זה טוב. זה מחדד אותי. כדאי שתהיה בסביבה. יאללה, בוא נעשה תכנית".

וככה זה התחיל. התוצר לפניכם. תהנו.