שלום, כאן גיא חג׳ג׳.

רוב האנשים שאני מכיר, כולל אותי, לא ממש יודעים איך לגשת למישהו שנראה אחרת מהם, שניכר שהתנועה שלו אחרת, נגיד שהוא משותק בחלקים גדולים של הגוף. אתה אף פעם לא יודע אם זה בסדר לשאול את השאלה שכל כך בוערת בך מהרגע הראשון שהסתכלת עליהם, שמסקרנת אותך בטירוף, השאלה שהם שמעו כבר מיליון פעם ואולי היא מכאיבה להם, אולי אין להם סבלנות אליה, אולי זה אישי מדי לשאול: תגידי... מה קרה לך? מה עשה אותך כזה?

בחודשים הראשונים שעבדנו על ״הרגע״ בתאגיד, בתחילת הקיץ, ישבנו כמעט כל יום בשולחן של רום בקומה 1, הקומה של הרדיו, מתכננים ומתווכחים ושותים יותר מדי קפה. שני שולחנות מהעמדה של רום הייתה עוד עמדת מחשב, בדיוק כמו שלו. חלק מהזמן לא היה שם אף אחד, וחלק מהזמן ישבה שם בחורה צעירה, בכיסא גלגלים כזה משוכלל עם ג׳ויסטיק, שהייתה יושבת שם בשתיקה ועובדת שעות על מקלדת מיוחדת שאיפשרה לה להקליד ולהשתמש במחשב עם התנועה המוגבלת שלה בכיסא. 

יום אחד, כשהיא לא הייתה, רום הסתובב אליי בכיסא שלו וסיפר לי שירדן מרציאנו, שזו הבחורה שעובדת שני שולחנות מהשולחן שלו, יש לה סיפור מרתק ונראה לו שהיא יכולה להפוך אותו לפרק של ״הרגע״. ירדן מרגישה כל כך בנוח וכל כך טבעי במצב שלנו נראה כל כך לא נוח ולא טבעי, שאין לה שום בעיה שתשאלו אותה מה קרה לה, להיפך יש לה סיפור לספר והיא רוצה שתשמעו אותו.

הסיפור הוא פשוט - נהג מונית לא עצר בתמרור עצור, ונכנס ברכב של המשפחה של ירדן, שם היא ישבה מקדימה, לא חגורה, בת חמש וחצי - אבל מה שקרה אחריו הוא לא כזה פשוט. ובלי לספר לכם יותר מדי ממה שקורה בפרק, אני יכול לספר רק שהסקרנות של ירדן, כמו כל עיתונאית מעולה, הייתה גדולה יותר מכל חשש או ספק, והיא לא רק הוציאה מהמשפחה שלה סיפורים על כל מה שקרה והיא לא זוכרת, היא גם מצאה את נהג המונית, אותו נהג מונית, שלא עצר בעצור, והעיף באלימות את החיים שלה מהמסלול. ואולי גם את שלו. יודעים מה? מה אני מספר לכם, ירדן מספרת את זה הרבה יותר טוב ממני. האזינו כאן לפרק החדש שלנו.