חלק שני ואחרון בניסיון ללמוד לאהוב את טיילור סוויפט. והפעם: על טיילור סוויפט הפזמונאית, על הגישה הייחודית שלה לכתיבת שירים והקשר של זה לסילביה פלאת; על האמנות הנעלמת של סיפור סיפורים בשירי פופ; על הערצה – מה גורם לנו להעריץ מוזיקאים, ומה עובר לנו במוח כשאנחנו מעריצים; ועל תאוריות הקונספירציה הטיקטוקיות שמאחורי השירים של טיילור סוויפט
תכנית ראשונה מתוך שתיים ובהן ניסיון עיקש ללמוד לאהוב את טיילור סוויפט. מה יש במוזיקה שלה שמעורר רגשות עזים כל-כך ואיך זה קשור לרגשות אשמה ולשלמה ארצי; למה סוויפט נכנסת ויוצאת להרפתקאות משפטיות ללא הרף; וגם: איך אפשר ללמוד לשנות את דעתנו, ולמה אנחנו צריכים לחשוד באנשים שמעידים על עצמם ש"התפכחו".
האם תרבות להט"בית נולדת רק מתוך התנגדות? איך אקלים פוליטי משפיע על מה שאנחנו רואים על המסך? והאם יכול להיות שהחיבוק שהקהילה הגאה קיבלה מהמיינסטרים פגע ביצירה שלה? וגם: מה זו צפייה להט"בית, ולמה סצנה מתוך "המפקדת" פוצצה את האינטרנט?
איתי בן שמחון ואלעד בר-נוי בתכנית חגיגית לרגל הבחירות. האם כוכבי פופ צריכים להביע עמדות פוליטיות, מה המפלגה שאנחנו מצביעים לה אומרת על הזהות שלנו, מה זו זהות צרכנית או מעמדית ואיך זה קשור לדייסון, ומה הפוליטיקאים צריכים לעשות כדי שנצביע להם (רמז: לא סרטוני טיקטוק). וגם: השבעת ממשלת פופ אפ!
בעקבות ההתבטאויות האנטישמיות של קניה ווסט - והאבחון הפסיכיאטרי שלו ברקע - תכנית בנושא בריאות הנפש במרחב התרבות הפופולרית. כיצד השתנה היחס בשנים האחרונות לבריאות הנפש, האם אפשר לאבחן ידוענים ופוליטיקאים לפי ההתנהלות הציבורית שלהם, באיזה אופן ייצוגים תרבותיים מחלחלים לחדר הטיפולים, ואיך המקרה של בריטני ספירס השפיע על התפיסה התרבותית של הפרעות נפשיות.
האם יש לכוכבת פופ דרך להזדקן בכבוד או שמדובר בקרב אבוד מראש? דפנה לוסטיג, מיה סלע וברוריה אבידן-בריר על המקרה של מדונה, שקריירת הטיקטוק החדשה שלה מעוררת סימני שאלה
ארבע שיחות על אלוהים ותרבות פופולרית. איזה מקום אלוהים ממלא בשיח הציבורי והיומיומי ולמה אנחנו מדמיינים אותו כסבא מזוקן וחמוד, איזו דמות אלוהית מצטיירת במוזיקת פופ אמריקאית ואנגלית, ואיך אלוהים החליף את השלום במוזיקה העברית. וגם: מה הקשר בין קולנוע ובין אמונה?
חרדים בריאליטי זה אולי אוקסימורון - אבל יותר ויותר חרדים וחרדיות משתתפים בתכניות מציאות, ומשנים את הייצוג החרדי המסורתי על המסך. בעקבות דוקו-הריאליטי "בנות ברק" - על הכשל המובנה בטלוויזיה חרדית, ועל הפער בין מציאות לריאליטי. בהמשך לזה, על שפה של מתמודדי ריאליטי והאופן שבו היא משפיעה על המחקר הבלשני. וגם: למה חשוב לראות דמויות רעות על המסך?
הישבן של קים קרדשיאן מכה שנית בתצלום חדש ומעורר מחלוקת. האם יש בו ביקורת פוליטית או רק פרובוקציה, ומה משותף לו ולעיניה העצומות של המלכה אליזבת בתצלום מפורסם אחר? וגם: על מקומן של דמויות בדיוניות כמו נונו והפשוטע בתרבות הפופולרית, על רשת חברתית חדשה שדורשת אותנטיות ממשתמשיה, ועל הקשר בין קופידון לדמותו של ה-Gay Best Friend
בשבועות האחרונים הטלוויזיה שלנו נעה בין ריאליטי קשוח לפנטזיה קסומה, בין תכניות כמו "האח הגדול" ו"בואו לאכול איתי" לסדרות כמו "בית הדרקוןן" ו-"טבעות הכוח". מה התווך הזה יכול ללמד אותנו? איזו מציאות מייצגות תכניות הריאליטי, ואולי מדובר בכלל בפנטזיה של מישהו? איזו מציאות מייצגות סדרות הפנטזיה? וגם: למה אנחנו לא מפסיקים לדמיין דרקונים בכל מקום?