"כאזֶם עָלִי נהג להתעלם מן הצרות שנחתו עליו בזו אחר זו בשל הערצתו לכדורגלן הברזילאי רונאלדו..."
"מה ששימח אותו בנעוריו הפך לעול זִקנָתו. לפני ארבעים שנה, ווֹרמַאלד חשב לעצמו שאין דרך טובה יותר להעביר יום מאשר בציד ספרים. הוא רמס את מדרכות לונדון, אדיש לעייפות שלו ולסוליות נעליו השחוקות, תוך שהוא בוזז ספרים זולים ורק נוגע בקנאה בספרים שלא יכול היה להרשות לעצמו את מחירם."
"הוא הביא אותו ערב אחד בלי להודיע. הם נפגשו בתחנת קרלוס פלגריני; כמו בסרטים, הם צעדו בכיוונים מנוגדים והתנגשו זה בזה. נפלאות הגורל. לחיות בעיר הכי גדולה בארץ ופתאום למצוא את עצמך מתחת לאדמה עם מישהו שלא ראית שנים."
"מחיאות הכפיים הסוערות בקושי נגעו בה, קריאות "הבראבו!" החוזרות ונשנות של הקהל העומד מול הבמה – פרצופים שלא יכלה לזהות תחת חום הזרקורים – הגיעו לאוזניה כמלמולים עמוסים, זמזומים שעוררו בה מיאוס יותר מאשר הכרת תודה."
"עבודתו של אבי, כמו רבות בעיר הזאת, היא עבודה טפילית. בתור צלם מקצועי, הוא מזמן היה מת מרעב – ואיתו כל המשפחה – אלמלא הצעתו הנדיבה של דוקטור רויאן, שחוץ משכר הוגן העניק לו גם את האפשרות לנתב את ההשראה ההפכפכה שלו לפעולה טכנית פשוטה ונטולת סיבוכים."
"מה שקרה הוא שאלכסנדר גולץ יצא מיריד שעשועים והגיע אל מקום המפגש מחצית השעה בדיוק לפני הזמן הנקוב..."
"השלג פסק בשעות הבוקר. הוֹריקאוָה יָאסוּקיצ'י ישב בחדר המורים של המחלקה לפיזיקה והביט באש שבערה באח..."
"בדרך לים הילדים עמדו על כך שנקנה מזרון מתנפח. הם בחרו את הכי גדול, משטח צהוב ועגול עם תבליט של סלעים וסרטן..."
"חלמתי שערב – ויהי ערב. לידי נשמעו פה ושם דנדוני פעמונים של עדר כלשהו. העדר התקדם בסתר, חבוי מאחורי מעטה הלילה הירוק, שיחי אברהם והרדופי הנחלים..."