צפיתי בו הולך, עקבתי אחר צעדיו. הילוכו היה שאנן, רגוע. חסר אחריות, אפילו. לא הטריד אותו שהדבר הזה צורח כבר דקות, שעות. יותר מיום. בחנתי את בגדיו. מכנסי קורדרוי כחולים וז'קט ספורטיבי לבן. מתחת, חולצה משובצת. הוא נעצר רגע וחיפש את צרור המפתחות שלו. גבר צעיר. יצאתי מהמחבוא שלי. כיוונתי אליו את האקדח"
"כשאנחנו עולים למטוס אנחנו מחייכים בלי לדעת בדיוק למה. האפשרות שאנחנו מתגרים בגורל גורמת לנו להתפתות לאמונות תפלות: החיוך שלנו הוא לא חיוך של שמחה, אלא כישוף נגד אסונות."
"משפחת האדון צוֵי מלין-צ'ינג היתה ענייה כל כך עד שלא השיגה ידה אף לתקן את החומה המקיפה את ביתה. בוקר-בוקר, עם קומו, היה צוֵי רואה סוס רובץ על העשב הטלול. גופו היה שחור, מנומר בלבן, ורק קצה זנבו כאילו כרסמה בו אש. ואף על פי שגירש אותו האדון צוֵי, היה הסוס חוזר בלילה, ולא נודע מאין בא"
"כשסבתא רוזי שמעה ששיר ואני נפרדנו היא לקחה ישיר מפתח תקווה ודפקה לי בדלת. ״חם״, היא אמרה כשפתחתי, נכנסה בלי לשאול אם אפשר, נעמדה במרכז הסלון, שהוצף ארגזי קרטון ריקים שחיכו לארוז אותי בחזרה להורים, ודרשה שאביא לה ״כוס מים, כוס חלב ואבקת קפה שחור"
"עומר לא התקשה למצוא חדר בעיר הזאת, המסתורית והפרועה, האוכלת יושביה בכל יום ויום.חדר קטן על גג בניין בן חמש קומות. הוא הגיע אליו אוחז בידו מזוודה, מאותו כפר נידח שבצפון. חדר קטן, צבוע בכחול, ואור צהוב של לוח מודעות מסתנן אל תוכו. וגדוש בעיתונים וספרים"
"שראיתי אותו לא היה שום מקום לטעות. זהרורי השמש שהציפו את הגינה ריצדו גם על גבי גלימתו הכהה, שהפכה לסימן ההיכר שלו ובהשראתו לכל אנשי המסדר."גבירתי", הוא אמר באדיבות, האיש ידוע בנימוסיו, והניח בזרועותיי גור קטן פרווני. הוא התבונן לרגע בי ובגור החדש ונעלם. התפלאתי שאַהַבָתי העזה לגורים הרחיקה עד כדי להבקיע דרך מאות אחדות לאחור. אבל איך שאדם מצטייר על פני משטח הזמן זה מחייב."
"מרירות היא מחלת זִקנה, ואני הזדקנתי מוקדם ועד גיל שלושים ושש כבר פשו גרורותיה בכל איברי גופי. שנאתי את עברי באותה מידה שיראתי את העתיד. ברוב טיפשותי בעבר לא העמקתי בשום ענף אקדמי ובלי משים גזרתי על עצמי קריירה ארוכת שנים של עבודות שחורות מסריחות"
"מטילדה היתה אשה צעירה ויפה, שנולדה כאילו בטעות למשפחה ענייה. לא היתה לה ירושה גדולה כדי שתוכל להינשא לאיש עשיר, ולכן, בלית ברירה, נישאה לפקיד זוטר במשרד החינוך.תמיד היא סבלה מחייה הפשוטים. הרגישה שהיא נועדה לחיי מותרוֹת. שנאה דירתה הקטנה. הקירות העירומים והרהיטים השחוקים והישנים רק הכעיסו אותה"
"בוקר אחד אזלו המים בכל הברזים שבבית. המים אזלו בברז שבמטבח, המים אזלו בברז שמעל הכיור במקלחת ואזלו בפעמון של הדוּש. גם בברז הקטן שמתחת לדוש המים אזלו. אימי כבר קמה וגם ששת ילדיה החלו להתעורר בזה אחר זה. לחם שחור כבר החל להיחתך לפרוסות עבות ופרוסות צהובות של גבינה הונחו מעל מריחה של בּלוּ-בּנד במלח. בכל בוקר היה יוצא מהמטבח מגש קטן ועליו כוסות של תה חזק וריחני, אבל בבוקר הזה אזלו כל המים בברזים."
"הדבר הראשון שדרשה ממני פָּאס כשהתחתנו היה שאפסיק לבזבז את הכסף על אלכוהול ודיסקים כאילו הייתי איזה ראג'ה. החובה העיקרית שלי הייתה לשלם שכר דירה ולממן את הדברים של הילדה: חיתולים, חלב, בגדים, כל מיני זוטות."