התמודדות | אסתי - פרק 4: אסתי מתמודדת עם כאבי פנטום

"אם תשחק עם התרופות שלי, תוריד לי תרופות מסוימות, אני לא אתעצבן. התרופות עושות אותי עצבנית". היא שכובה על המיטה, שתי ידיה מסביב לראשה. מנסה להירגע. בפה שלה מונח מקל עם משככי כאבים.

"היום זה שלושה שבועות מאז ניתוח הקטיעה. ואני כל כך הרבה פעמים מתבלבלת וחושבת שיש לי עוד רגל. אני מרגישה כל דבר ודבר, אני מרגישה שהציפורן חודרנית, אני מרגישה שמגרד לי מתחת ל...זה מחרפן אותי".

שלושה שבועות לקטיעה. אסתי מגיעה לבית החולים בשביל לעבור פיזיותרפיה. אביה לוקח אותה בכיסא הגלגלים במהירות שלא מביישת קולנועית. היא עולה על המיטה והפיזיותרפיסטית  מנסה לאסן את אסתי על הכרית. לא פשוט ליצור איזון כשיש רגל אחת.

פיזיותרפיה של אחרי

אסתי מאבדת שווי משקל וכאבי הפנטום מתחילים. היא מחזיקה את חלק הרגל הקטועה ומתכווצת מכאב. הרגל השנייה זזה לאט לאט. הפיזיותרפיסטית שמה מראה בין רגליה של אסתי ולרגע נדמה שיש לה שתי רגליים שלמות. "יש לי פיזיותרפיה, אני חייבת לעשות אותה חצי שעה ביום ולשכב על הבטן".

"השמש כל כך יפה בחוץ, אז למה לי לשכב על הבטן במיטה כשאפשר לשכב על הדשא", היא אומרת ומחליטה לצאת אל הדשא שליד בית החולים, להירגע מעט מן השבועות הקשים שעברה. היא נשכבת על מגבת גדולה, מרכיבה משקפי שמש ונרגעת.

ארבעה שבועות אחרי הקטיעה

אסתי שכובה על מיטת בית החולים, "ביום חמישי אני חוזרת הביתה" היא אומרת ועצב רב ניבט מעיניה, "כבר חזרתי בעבר הביתה לחופשות של שבתות. זה לא היה קל". היא מסתכלת מסביבה על המקום שהיה בשבילה בית בשבועות האחרונים ואומרת: "פה אני בין כולם, כולם מבינים את הנכות, אני יכולה לחפור להם כמה שאני רוצה על כאבי פנטום והם יקשיבו לי".

היא מתיישבת על המיטה, מחזיקה בלון בצבע תכלת, מותאם לצבע סדיני בית החולים, "אני עוברת גמילה ממשככי כאבים. להיות בבית בלי מטרה מסוימת יכול לגרום לי להתמכר חזרה", היא עוצרת לרגע את שטף הדיבור ומשתתקת.

בוא אליי הים

"אנשים כל הזמן אומרים לי איזו חזקה, איזו גיבורה, אני לא מרגישה ככה", מחייכת אסתי בעצב. עיניה העדינות מביעות את העצב שהיא חווה, "תסתכל על העיניים שלי. זה עיניים של סטלה ואני לא בסטלה- אני בגמילה", היא עוצרת  ומוסיפה: "אני לא רוצה להיות ככה. בשבוע  האחרון נפלתי כל יום לפחות פעם אחת".

אנחנו לוקחים את אסתי אל הים, אל החופש, אל המקום שנותן לה קצת שקט. היא מדליקה סיגריה, טומנת את רגליה בחול ונרגעת. "בוא אליי הים, בוא! בוא!", היא מזמנת את הים ללטף את רגלה היחידה. מטוס עובר בשמיים והיא צועקת: "וואי, איך באלי לטוס, אני רוצה להיות שם". המטוס עובר את ראשה וממשיך למדינה אחרת, נסתרת. "בלי קביים, בלי משככי כאבים, פשוט לטוס וליהנות".

לא רוצה להגיד

חוזרים לבית חולים, שוב. אסתי ישובה על כסא הגלגלים, לצידה הדובי שמלווה אותה לאורך כל הדרך ואף עבר בעצמו "קטיעה" של הרגל, לצורך הזדהות. "מגרד לי בנעל הזאתי" היא מצביעה על הרגל הקטועה, "אין לי נעל ואין לי רגל". עם אצבעותיה העדינות היא עושה סימני גירוד במיקום הדמיוני של הרגל.

היא מתגלגלת עם הכסא שלה לעבר דוקטור וייס, "מה את לוקחת כרגע?", הוא שואל והיא עונה לו שהיא "לא רוצה להגיד". " את מפחדת שאני אכעס עלייך?" והיא עונה בכנות: "כן".

"את לבד לא תורידי כלום, את יודעת". הם נמצאים שלושה בחדר, הדוקטור, אסתי ואביה. היא מכורה, מכורה לתרופות. אסתי מסתכלת בלבן של העיניים של הרופא ואומרת לו: "אני רוצה לעשות לי תוכנית לרדת". דוקטור ויס מחבר יד אל יד ואומר נחרצות: "לבד, אני לא חושב שזה טוב, אנחנו מכירים אותך. זה כמו לתת לחתול לשמור על החלב".  

"תקשיב, יש לי רגל של רבע מיליון שקל, רגל ממוחשבת כי יש לי מישהו שתורם את זה", אסתי מסבירה לדוקטור ויס את המצב שבו היא נמצאת, "אבל אם אני אהיה עם משככי הכאבים, אם אני אהיה מכורה, אולי אני לא אקבל את זה".

הרופא מסתכל על אסתי ואומר בחדות: "את לא אובייקטיבית. אנחנו נבדוק איפה יש כמו מכוני גמילה כאלה". אסתי מסתכלת עלו בחשש, היא מפחדת ואומרת לו בתחינה: "אני חושבת שאני יכולה לעשות את זה לבד". הרופא מסכם את הדברים ואומר לה: "את צריכה לתת בי אמון. את צריכה לחזור לחיים שלך כמה שיותר מהר".

עכשיו חוזרים הבייתה

זהו. האשפוז הסתיים. אסתי מתגלגלת לעבר היציאה ומחייכת לעבר שאר המטופלים שנשארים שם. "היי, ביי. בהצלחה לך".  מחוץ לבית החולים היא נתקלת באישה על כסא גלגלים, שגם עברה ניתוח קטיעת רגל.

אסתי מסתכלת עליה, בידה עציץ גדול והדובי שהפך לסימן ההיכר שלה ואומרת לה: "תעבדי קשה וזה שווה את זה". האישה מתרגשת ועונה לה: "את מבינה שהסרטונים שלך כן עוזרים ומשפיעים על אנשים? את השראה".

אסתי בתוך המכונית, מפעילה את הרדיו ואומרת בקול: "היום חודש מהניתוח, אני חוזרת הביתה סוף סוף. היא מחייכת חיוך גדול. רחובות העיר בני ברק חולפים על פניה והיא מוסיפה: "אחר- כך יש לי עוד מלא לעשות, אבל לבינתיים אני יכולה לסמן וי גדול".