בדרך כלל כשקורה אירוע דרמטי בזירה הפלסטינית או בזירה הערבית אנחנו שומעים על פגישה בהולה של הליגה הערבית – גוף שהוקם בשנת 1945 ואוסף מאז את מדינות ערב סביב שולחן אחד. כך קרה אחרי הצגת עסקת טראמפ, וכצפוי, מדינות הליגה הערבית הוציאו הודעה חריפה וחד משמעית בתום פגישתם – לא ולא לעסקה, לא ולא לשיתוף הפעולה עם האמריקנים. אבל בעולם הערבי וגם בזירה הפלסטינית יש מי שפחות התרשם ממפגן האחדות הזה.
לפני אותה ישיבה שלא מן המניין מדינות ערב הוציאו הודעות לא אחידות בנושא עסקת טראמפ, חלקן לא העזו לבקר את הממשל האמריקני על התכנית ואפילו ראו בה יסוד להידברות, גם אם אין הסכמה על הפרטים. לכן, גם בעולם הערבי מבינים שהליגה הערבית במקרה הזה, כמו במקרים אחרים, היא בסך הכול כלי להוצאת קיטור. כך למשל, יומיים אחרי ששר במשרד החוץ הסודאני חתם על ההצהרה נגד עסקת טראמפ ונגד נורמליזציה עם ישראל – אנחנו רואים את מנהיג סודאן נפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו באוגנדה.
הליגה הערבית אמרה אומנם לא לעסקת טראמפ – אבל למעשה המנהיגים אומרים כן. בשנים האחרונות אנחנו נמצאים בטלטלה אזורית לא נגמרת והשסעים וחילוקי הדעות בין המדינות השונות רק הולכים ומתרחבים, כלומר הפילוג הרבה יותר דומיננטי מהאחדות. אפילו המנהיגים עצמם יודעים שלגוף הזה אין משמעות בשטח. ההחלטות שלו נותרות בדרך כלל על הנייר, ולכן בשנים האחרונות קרה דבר מדהים. בכל שנה מדינה אחרת מארחת את פסגת מנהיגי הליגה הערבית – בכל פעם בעיר בירה אחרת. בדרך כלל זה לפי רשימה שמית.
ב-2016 הגיע תורה של מרוקו, אבל מלך מרוקו, מוחמד השישי, החליט שאין טעם כי במילא ההחלטות של הארגון לא מיושמות והכל זה רק דיבורים. הוא כבר שנים רבות לא מגיע בכלל לאירוע הדגל ומעדיף לעשות דברים אחרים.
אי אפשר להאשים אותו – בשנים האחרונות, אחרי האביב הערבי, אנחנו עדים למרחצי דמים בתימן, בלוב בסוריה – והליגה הערבית פשוטה לא משפיעה על המצב בשטח בשום צורה. לא בכדי יש מי שסבור שהרגעים הגדולים של ישיבות וכינוסי הליגה הערבית הם הרגעים שבהם תופסים את חלק מהמנהיגים והבכירים משלימים שעות שינה. גם הם כנראה מבינים שהם לא מפספסים הרבה. אולי בתחילת הדרך זה היה אחרת – אבל 75 שנה אחרי הקמתה נראה שגם שם מבינים שהארגון הזה – אבד עליו הכלח וצריך למצוא פתרון אחר כדי לגרום למדינות ערב להתאחד.
