בחודש נובמבר 2024 השתנו חייה של מרים דיקשטיין לעד, עם נפילתו של בעלה, סגן עברי דיקשטיין, בקרב בדרום לבנון. השבוע, סיפרה דיקשטיין בריאיון בתוכנית "תרבותניקים" בכאן חדשות ברשת ב', על ספרה החדש "עברי, אהובי" (הוצאת "ידיעות ספרים"), שמגולל את סיפור אהבתם ואת דמותו של עברי.
"עברי גדל בבית מאוד-מאוד ערכי ביישוב עלי, בן יחיד בין חמש אחיות, שכל חייו נשא עיניים לאבא שלו ולגולני", סיפרה דיקשטיין בתוכנית. "היה לו ברור שיום אחד הוא יגיע לשם בעצמו".
הקשר בין השניים החל בתחילת כיתה י"ב, בעקבות היכרות מקרית. "הוא נתן לי טרמפ, ואמרתי לו 'אם מזדמן לך להגיע לאזור שלי - דבר איתי'. 12 שעות אחרי זה הוא כבר היה אצלי בשכונה", היא נזכרת. "הוא טען שזה במקרה, אני כל פעם אומרת את זה ואני לא מאמינה לו. מאז הצטלבו דרכינו... החלטנו שהולכים על זה בכל זאת, ומאז לא נפרדנו". השניים היו יחד ארבע שנים, מתוכן נשואים שנה וחצי.
האזינו לריאיון המלא בכאן חדשות ברשת ב'
לדבריה, ההחלטה להנציח את עברי באמצעות ספר התקבלה מיד לאחר שנפל, בשיתוף פעולה הדוק עם הוריו, אילן וצופיה. "היה לנו ברור שנצא לאיזושהי כתיבה", היא הסבירה. את מלאכת העריכה ביצע צבי בן-מאיר, שהציע שמרים עצמה תהיה הכותבת. התהליך כלל כתיבה שבועית, לעיתים קרובות סמוך לקברו של עברי בהר הרצל. "הייתי מוצאת את עצמי הרבה פעמים כותבת אצל עברי... זה הרגיש שזה שלנו. בסוף זה לא הספר רק של מרים, זה הספר של שנינו".
בספר תיארה דיקשטיין ויכוח שניהלה עם עברי במהלכו ביקש "חצי בצחוק וחצי ברצינות" שעל מצבתו ייכתב: "כאן נטמן מי שמסר את נפשו בחייו למדינה, ומי שהיה בעל מסור לאשתו כל הימים". "עברי כל הזמן היה אומר לי 'אני לא עומד למות'. הוא רצה לחיות, הוא שאף לזה והוא עשה הכול כדי שזה יקרה", אמרה בריאיון. "אבל נוכח אויב ונוכח אש מחבלים יש מחירים. זו לא מציאות של 'אני מקריב את חיי כי ככה גדלתי', אלא 'אני רוצה לחיות ואעשה הכול כדי לחיות, אבל ברגע האמת, אם זה מה שזה ידרוש אז זה מה שזה ידרוש'".
דיקשטיין הדגישה כי המסר שעומד מאחורי הספר הוא מסר של חיים. "הבנתי עוד לפני שעברי נהרג שהמטרה שלנו במלחמה הזאת היא החיים, ולא המוות. אנחנו לא נלחמים בשביל המוות, אנחנו נלחמים בשביל החיים, בשונה מהאויבים שלנו".
הבחירה לחשוף את הזוגיות שלה ושל עברי לא הייתה פשוטה עבורה. "זאת המון הצצה, לא קצת. שמתי פה את הלב. נתתי למי שקורא את הספר פתח למה שהיה ביני לבין עברי", היא אמרה ונזכרה כי בן-מאיר חיזק אותה כשאמר לה שאם הכתיבה יכולה לתת כוח לאחרים, אין למנוע זאת. "אני מקבלת עשרות הודעות כמעט כל יום על ההשפעות של הספר. זה גורם לאנשים לחשוב וזה מעמיק בתוכם דברים".
כשנשאלה כיצד ממשיכים הלאה, השיבה בכנות: "אני לא חושבת שממשיכים הלאה. חיים יום-יום, שעה-שעה. אני לא מסתכלת על העתיד, על עוד שנה או שנתיים. אני מסתכלת על מחר בבוקר. ויום אחד גם אהיה מסוגלת להרים את המבט ולהסתכל רחוק יותר".
למרות האובדן, מרים ממשיכה לכתוב לעברי פתקים מדי יום שישי ומדברת איתו. "עברי הוא חלק בלתי נפרד מכל מה שקורה עכשיו. כל פעם שיש משהו אני אומרת לו 'עברי, לטיפולך, אתה צריך לטפל בזה'".
