תגלית מרעישה: אני אוהבת את חנן בן ארי, וגם את פאר טסי. שניהם כבר מזמן חלק מהקונצנזוס הישראלי. אבל מה שקרה אתמול באמפי מקס בראשון לציון היה הרבה מעבר לאהבה שלי לשני האמנים האלה. העוצמות שהיו על הבמה, וגם אלה שחזרו אליה מהקהל, היו כמעט בלתי סבירות. אפילו בשבילי, שועלת הופעות ותיקה שכבר ראתה דבר או שניים על במות בישראל.
כי מה שיש בין חנן בן ארי לפאר טסי הוא לא רק חיבור מוזיקלי. יש שם חברות אמיתית, כזאת שאי אפשר לזייף ושזוהרת החוצה. הם באמת היו שם אחד בשביל השני. יש ביניהם אהבה, פרגון, כבוד, ובעיקר תחושה של שני אנשים שפשוט שמחים להיות ביחד על אותה במה. והשמחה הזאת מדביקה 15 אלף איש.
בזמן הביצועים לא הפסקתי לחשוב כמה הייתי שמחה להיות בחזרות של הדבר הזה כי ברור שהם נהנו כל כך ומדובר בשעות שבהן נרקם הקסם הזה שעכשיו קורה לפניי על הבמה. הם באמת אוהבים את המוזיקה אחד של השני, בלי פרומטר חנן שר פאר, פאר שר חנן. זה לא הרגיש קאבר, משהו ישב שם מדוייק, היו רגעים שכבר לא זכרתי איזה שיר שייך למי, הרבה בזכות הכבוד למוזיקה ולביצועים המקוריים.
אבל המופע הזה ידע להיות הרבה יותר ממסיבה. שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, חנן ופאר לא שכחו לרגע את מי שלא כאן. את המשפחות השכולות, את הנופלים, את הכאב שהפך לחלק מהחיים שלנו. הדגלים עם פני הנופלים זכו ליחס של יראת קודש, וברגעים מסוימים הלב פשוט עצר. בתוך ליין-אפ שנבנה בקפידה נשזרו ״שבורי לב״ של חנן ו"עד אחרי הנצח״ של פאר שהצליחו לספר את הסיפור שאנחנו חיים בתוכו: כאב ושמחה, געגוע ותקווה, שבר ואמונה.
על מסך שחור ענק הופיעו שמות הנופלים, צפופים-צפופים, עוד שם ועוד שם ועוד שם. אולי זו הגדולה של המופע הזה: הוא לא מנסה לברוח מהכאב, אבל גם לא נותן לו לנצח. עוד לא הספקתי להבין שאני בעצם בוכה פאר שואל בחיוך אם יש כאן עופות מוזרים ומרים את הקהל גבוה גבוה והקהל כבר צועק לא הייתי רוצה מחר אחר. במדינה מוזרה, כולנו עופות מוזרים.
על הבמה היפה הזאת שמשתנה בכל שיר עומדים יותר מעשרים נגנים שמשתתפים כל הזמן בחגיגה והופכים אותה למושלמת. הסינכרון, העיבודים, העוצמה, המעברים הכול מרגיש מדויק. הכול חי, בוער, ומגיע ישר לבטן וללב. הראש לא מבין מה הוא רואה, הרגש עובד שעות נוספות. מימין ומשמאל כולנו שואלים מה זה הדבר הזה שקורה כאן?
רק חנן בן ארי יכול לגרום לקהל באמצע הופעת ענק, לשיר בצרחות ״אל תירא״ ו״אנחנו מאמינים״ — ולהרגיש לרגע שכולנו חלק ממשהו גדול יותר. 15 אלף איש שלא יודעים מה יהיה מחר, אבל מזייפים בצרחות את ״החיים שלנו תותים״. וזה בדיוק אנחנו. המעבר החד הזה בין בכי לצחוק הוא תמצית החיים כאן.
הלוואי שיכולנו לברוח מהכאב. אך אם לא ניתן לברוח ממנו, אז אולי הדרך היא לעשות איתו מוזיקה. לשיר. לרקוד. להחזיק אחד את השני. להרגיש, אפילו לכמה שעות, שאנחנו ביחד. ומה יותר טוב מהופעה של חנן בן ארי? הופעה של חנן בן ארי ופאר טסי. גם המעטפת המוזיקלית שהעניקו תומר בירן ומתן דרור הפכה את כל הדבר הזה למופע ענק, מדויק ומרגש.
דבר אחד בכל זאת חבל לי: רק 15 אלף איש זכו לראות את הדבר הזה. תודה שאחת מהם הייתי אני. פאר לא יאמין שאני כותבת את זה, אני לא מאמינה שאני כותבת את זה - זה מופע לפארק הירקון.
