אחרי סינישה מיכאילוביץ' איבד עולם הכדורגל סמל נוסף של שנות ה-80 וה-90: ג'אנלוקה ויאלי האיטלקי (58) נכנע למחלת הסרטן שתקפה את גופו בפעם השנייה בתוך עשור.
לכאורה, מאז עלה וויאלי לגדולה בסמפדוריה הצנועה באמצע שנות ה-80 הכדורגל התקדם מאוד: המשחק התמקצע עוד יותר, בעלי תפקידים חיוניים נוספים נוספו לצוותי האימון והניהול. תהליך קבלת החלטות על בסיס אימפירי וניתוחים סטטיסטיים נכנסו לתמונה ולא עוד מצב של גורלות של שחקנים שהוכרעו על סמך תחושות בטן של מאמנים בעלי כישורים מפוקפקים.
אבל בדרך - המשחק גם עבר תהליך של התמסחרות שהרג את הרומנטיקה שבו והשחקנים הפכו אט אט לנטולי שמות – אלא מעין גוף גנרי אליו מחוברים רגליים וראש ובעיקר תג מחיר – שמשתנה על פי שער היורו.
גאנלוקה ויאלי הוא חלק מעידן אחר, הכסף אמנם כבר נכנס לתמונה, אבל הרומנטיקה עוד הייתה ברקע. החלוץ יליד קרמונה, עיר בת 70 אלף תושבים בלבד, הוא לא תוצר של אקדמינ נוצצת, וגם לא סומן על ידי קבוצת פאר בגיל 13 על סמך צפייה בביצועי יוטיוב.
ויאלי התחיל את הקריירה בקרמנוזה מהליגה השנייה ופילס את דרכו בכוחות עצמו לסמפדוריה – שם יצר עם רוברטו מנצ'יני את אחד מצמדי ההתקפה המרהיבים בתולדות המשחק. "תאומי הגולים" עוד העניקו לסמפדוריה את האליפות היחידה בתולדותיה (90/91) – אבל אז ההתמסחרות השיגה גם אותם.
ויאלי עבר ליובנטוס, זכה בשני גביעים אירופיים, אבל במדי הגברת הזקנה הוא כבר לא היה ויאלי – הוא היה בסך הכול סחורה חמה עם תג מחיר של השחקן היקר בעולם באותה תקופה (12.5 מיליון דולר). לקראת סוף המילניום לרגע היה נדמה שוויאלי חזר להיות ויאלי בצ'לסי של טרום עידן אברמוביץ' – אבל אז הגיע האוליגרך הרוסי, הכסף שוב שטף את הרומנטיקה, וויאלי המשיך לדרכו.
לפני כשבועיים, כשלכולם היה למעשה ברור שאלו הם ימיו האחרונים של החלוץ המחונן, אוהדי יובנטוס וצ'לסי נשארו בבית והסתפקו באיחולים מהמקלדת. היחידים שהגיעו לשער בית החולים הלונדוני בו היה מאושפז והניפו שלט תמיכה - אלו חוג האוהדים האנגלי של סמפדוריה, עבורם ג'אנלוקה ויאלי לא היה חולצה ועליה תג מחיר בלבד – הוא לנצח יהיה שחקן גדול ו"אחיו התאום" של רוברטו מנצ'יני.
