השבוע מלאו חמש שנים למותה של הסופרת, המחזאית והעיתונאית רונית מטלון. היא נולדה ב-1959 בגני תקווה והתחילה לפרסם סיפורים קצרים בשנות ה-80 בכתב העת "סימן קריאה" והפכה לאחד מהקולות הבולטים בספרות העברית בכלל ובוודאי כמי שקולה נישא בזכות הנשיות והמזרחיות. ביום רביעי, הקדישו גואל פינטו וענת שרון בלייס את התוכנית "גם כן תרבות" בכאן תרבות לסופרת שהביאה לנו את "זה עם הפנים אלינו" ואת "קול צעדינו".
צפו במשדר המיוחד בתוכנית "גם כן תרבות" בכאן תרבות
"בדרך כלל אני חי עם האבל באופן די פרטי", אמר בנה של מטלון, ד"ר דניאל בהר, בריאיון במשדר המיוחד. "זה סוג של התמלאות שאני אוהב אותה. הכאב משנה צורה. הזוועה והבעתה של המוות המוקדם והפתאומי שלה - חלפו. ומצד שני אני חווה את הכאב שוב ושוב, כי אני נחשף לדברים שלא ראיתי".
"יש את הספרים שגם אליהם אני חוזר ורואה את העודפות והנדיבות האדירה שבהם", הוסיף ד"ר בהר. "יש בזה משהו מאד ממלא ומאד מיוחד. אני מרגיש שיש לי זכות יתר, גם להסתכל על המשפחה דרך העיניים שלה. היא הייתה סוג של לביאה, אימא מגוננת מצד אחד. אבל מצד שני היא הייתה גם מאד מאפשרת. הייתה אינטימיות של הכתיבה שלה עם עצמה, שאולי היא לפעמים באה על חשבון האינטימיות הקשה עם הילדים, אבל היום אני מסתכל על זה במבט מפויס. היא הייתה חייבת לכתוב".
"היא הייתה מאד מודעת לערך של עצמה, היה לה ביטחון במי שהיא ובכתיבה שלה", ציין דניאל בריאיון. "אי אפשר לכתוב כמו שהיא כתבה בלי שיש אמביציות אדירות להיות סופרת קאנונית. מצד שני, תמיד היה סוג של צינעה בכתיבה שלה. אל מול העולם, אל מול הדברים הנשכחים, הנטושים והנידחים שלהם היא רצתה לתת קול".
כלת פרס ספיר, הד"ר מיכל בן נפתלי, סיפרה במשדר על "אושר מאחורי העצים", ספר סיפורים של מטלון שערכה ביוזמת בעלה של מטלון, הפסיכואנליטיקאי עמנואל ברמן. "המבנה של הספר הוא כמו מן תרגילים נמשכים בפיתוח קול. זה מתחיל מהטקסט הראשון שפרסמה במוסף הספרות של עיתון 'דבר' בגיל 20 וזה מגיע עד לקטעים מ-2012".
"'רונית המוקדמת' היא בתוך מרחב ספרותי הרמטי, ולאט לאט היא נפתחת אל הממשי", הוסיפה ד"ר בן נפתלי. "בעיניי היא פשוט מעוררת השתאות. תמיד הייתה לה תשוקה כפולת פנים - ללשון ולזולת. מה שעושה את ההבדל העצום בעיניי זה שבשנות ה-80 היא נכנסת לעולם העיתונות, ומתוך הגרעין הדפרסיבי נכנסת ההמולה של העולם באופן יוצא מן הכלל".
חוקרת הספרות, הד"ר מורן בנית, סיפרה בריאיון על הטקסטים שקיבלה ממטלון, טקסטים אותם כתב אביה פליקס. "במידה רבה לא דיברנו על זה, היא לא שאלה אותי מה אני הולכת לעשות עם זה", אמרה הד"ר בנית. "חזרתי הביתה ואחרי שלושה חודשים היא נפטרה".
"הרגשתי שיש פה צוואה", סיפרה הד"ר בנית. "אני חושבת שהיא השתמשה בכתיבה שלה, כמרחב שהיא יכולה לפגוש אותו כאישה כותבת. היא לקחה קטעים כפי שהם, ופשוט ציטטה מתוך הפובליציסטיקה של פליקס בתוך היצירה שלה. היא העניקה קול לאיש שנדחק אל מחוץ להיסטוריה".
