אהוד בנאי: "נשארתי היפי למרות כל השינויים שעברתי"

פתחנו בשיר "אני הולך" שהוא שיר ההליכה האהוב עליי. אז רציתי לשאול אותך אם אתה הולך? זאת אומרת, אם יוצא לך ללכת עדיין?

כן, אבל לצערי לא מספיק פעמים. היום אני עושה את זה אחת לשבוע, פעמיים בשבוע. אבל יש משהו בהליכה שאני מאוד אוהב. זה מסדר את הצורה של המחשבות. גם פשוט לצאת מהבית, כדי לגלות מחדש את הסביבה הכי קרובה אליךץ כל פעם להיות קצת אחרת. ואני עושה את זה בדרך כלל בשעות כאלה של דמדומים. אתה יודע, בין חושך לאור.

אז יש לי תחושה שאתה תמיד הולך קצת בזמן שלנו אבל גם נוסע בזמן. זאת אומרת, מצליח להיות גם בזמן עבר

זה לא קורה כל הזמן. אבל יש לי הבהובים כאלה. בכלל, אתה יודע, גם כשאתה הולך כאן במקום הזה בארץ ישראל. אבל גם יכול לקרות גם כשאני הולך במקומות אחרים בעולם. הסיפור של אברהם אבינו מתחיל בציווי "לך לך" והוא הולך. ואני מרגיש שאנחנו נמצאים על איזה מסלול של הליכה וזה מעניין. נגיד לאלבום האחרון שלי גם קראתי "הולך ומתקרב".

אנחנו נמצאים במסלול של הליכה לקראת משהו. קשה לי מאוד להגדיר אותו. אולי תודעה חדשה. אולי איזה אור חדש. אני משתמש הרבה בעניין הזה של לקראת משהו. "ברוקלין בדרך ואני מתרגש/ האם יש בך את מה שאני מבקש". מי זאת ברוקלין? אז זה אישה, מקום, אולי מצב תודעתי.

גם השמות של האלבומים שלך. אם זה "קרוב" וזה "עוד מעט". תמיד נדמה שיש גם חשש להגיע, כי אם מגיעים אז את כבר לא רעבים

יש בזה משהו, נכון. אבל יחד עם זה, לספר שלי השני קראתי "זה המקום"ץ אבל פה ושם אתה מגיע למקומות ואתה אומר לעצמך זה המקום .אני אוהב את הדרך, אני לא רוצה שהיא תיגמר. אני רוצה לגלות דברים לאורך הדרך, אבל אני אוהב כמו שאריק לביא שר "זה קורה שהדרך מתמשכת".

בהקשר הזה אני ככה הבנתי שממש בימים האלה אתה נפרדת מלהקה שליוותה אותך הרבה זמן. זה גם חלק מאיזה רצון להתחדש?

הפרידה הזו התרחשה לפני חצי שנה ולא הייתה קלה. אלה אנשים שעבדתי איתם. וגם אתה יודע נוצרים קשרים אישיים וחברות. אבל באיזה שהוא מקום היה לי צורך לחזור אל נקודת ההתחלה. כמו שראית אותי הולך עם גיטרה, ככה לשוטט ברחבי הארץ במקומות קטנים עם גיטרה להחזיר את עצמי כאילו אלה נקודת ההתחלה. בשביל באמת להתחדש ולגלות דברים חדשים.

אני חושב שבזמן הזה אני יותר מחפש את הסאונד האקוסטי, הפולקי, פחות מאשר הרוק. היה לי קשה לשמוע מאחורי הגב שלי תופים אימתניים כאלה וגיטרות חשמליות. הרבה יותר נוח לי עכשיו או להופיע לבד או שאני מופיע עם עוד גיטרה או עם קונטרבס, מין הרכב כזה שהוא יותר באמת אקוסטי.

אני מזדה עם זה אחרי הרבה שנים של יצירה. יש איזה רצון לחזור. בעצם, תמיד אנחנו מחפשים את התמימות של ההתחלה. שלך בכלל הייתה קשה

נכון. זה לא היה קל, אבל כשאמרתי לך "נקודת התחלה" התכוונתי לרגע הזה שבו התחלתי לכתוב. אם זה לנגן ולשיר. כשהייתי אז לבד עם גיטרה ואני גם זוכר בדיוק איפה זה קרה לי. זה קרה לי בוואדי שלי בראש פינה ואחר כך זה המשיך גם בגבעתיים וברמת גן. לחזור אל הרגע הזה שאתה עדיין כאילו נמצא, כביכול כמו שושנה שעוד לא נפתחה. עכשיו לא חוכמה, כי אני כבר יודע, אוקיי, כבר עברתי את כל מה שעברתי. ואני יודע גם שמה שאני עכשיו אעשה יגיע לקהל ויש לי כבר את ערוצי התקשורת שלי עם הקהל.

אבל בכל זאת, זה כאילו לחזור אפילו בתחושה אל הנער בן ה-17 בהפסקה בתיכון עם פיקסמן ורוזמן. כשעדיין כל החיים עוד לפניך, כל החלומות, כל השאיפות כל המשאלות עוד לפניך.

אתה יכול היום ללכת לראש פינה ולשבת ליד מדורה ולנגן מנגינות?

אני עושה את זה או בראש פינה או במקום שאני הרבה מבלה בו בשנים האחרונות, בגליל התחתון. דווקא כן יש לי צורך וזה ממש צורך לעשות מידי פעם את הדבר הזה.

אני זוכר את עצמי בפסטיבל ערד שומע את "ערבב את הטיח". השבוע שמעתי את השיר ורציתי לדעת. אתה היית צשחרר שי כזה היום לרדיו?

שאלה טובה. אני לא יודע להגיד לך חד משמעית. אני כן יודע שאני מאוד מאוד שלם עם השיר הזה ועומד מאחוריו עד היום. יכול להיות שכן הייתי משחרר אותו. לא יודע מה אני הייתי חוטף בזמננו. כל הדבר הזה בא לא בגלל איזה שהיא מודעות פוליטית גבוהה, אלא מתוך החיים. כל האלבום של "הפליטים" נכתב מתוך החיים.

הייתי אז בן 28-27 הגעתי לתל אביב מראש פינה. ידעתי שאני רוצה לעסוק במוזיקה והייתי צריך להתפרנס. ואיך שהוא, לא יודע, הגעתי לרחוב אלנבי וראיתי שמחפשים והתחלתי לעבוד שם כמערבב טיח עם אחמד. אחרון הפועלים העברים בארץ הקודש. כל הפועלים אז היו ערבים. כמעט כולם הגיעו מרצועת עזה.

עבדתי שם בערך חודשיים ופשוט משיחות איתו, אתה יודע, במהלך העבודה או בהפסקה. הוא היה מספר לי "קם בבוקר מוקדם, ועוד הפעם מחסומים. מה הם רוצים ממני". ואני מגיע ואני רואה דמות של אדם בתוך כל הסכסוך הזה. ואז בחרתי את אדם הזה. זאת אומרת שיש לו שם ואני לא חושב שהשיר הזה, הוא לא מגיע מאיזו שהיא דעה. בעצם הוא רק אומר - שימו לב, יש פה בן אדם. יש שם בן אדם. זה משהו שאנחנו שוכחים בתוך כל הסכסוך הזה לגביהם והם שוכחים את זה לגבינו. יש בן אדם שצריך להבין שגם הוא רוצה לחיות וזאת הזכות שלו. ואנחנו צריכים לכבד אותה.

אנחנו נפגשים בשבוע טעון אחרי פיגוע ושבועיים אחרי בחירות. אתה עדיין "עומד על דרך ההלכה ומחפש את דרך השלום"?

אנחנו חיים כל הזמן את המצב הזה. כל הזמן בחירות ופיגועים לצערי. ואני עדיין עומד על גשר ההלכה ומחפש את דרך השלום. תמיד הייתי כזה. זאת אומרת אני הייתי היפי ונשארתי היפי למרות כל השינויים שעברתי. אני חושב שהתנועה ההיפית רצתה לעשות דבר מאוד עמוק וזה לתקן את העולם. והיום שאני כיהודי מתפלל שלוש פעמים ביום, התפילה מסתיימת במילים "לתקן עולם במלכות שדי". פתאום ראיתי כאן את החיבור בין החזון היהודי לאהבה ושלום. בעצם היידישע ראסטמן.

אני מצטער מאוד על זה שאין לנו היום קולות שמציגים את הפנים המוכרות והמאירות ורודפות השלום של תורת משה וישראל. יש כאלה אנשים. אני מכיר אישית כמה כאלה. אבל הם נמצאים במעגל שלהם, הם לא מאלה ששומעים עליהם בראש חוצות. ולכן המחשבה היא כביכול שהיהדות מתכתבת עם ימין לאומני קיצוני.

זאת אומרת, אני יכול להיתלות באילנות גבוהים כמו פרופ' ישעיהו ליבוביץ', הרב יהודה עמיטל זכר צדיק לברכה ושיבדל לחיים ארוכים הרב מלכיאור. יש אנשים שהביעו את הכאב הזה שאני מחפש. לא יודע איך לקרוא לו, שמאל דתי? אבל אני מרגיש לבד בעמדה. היה עוד אחד כמוני בעפולה, אבל הוא ירד למחתרת ונעלם ועד היום לא יודעים איפה הוא.

אתה לא לבד

אני יודע. אני מרגיש לבד ואני יודע גם שאני לא לבד.

לריאיון המלא - האזינו לתוכנית ששודרה אתמול בכאן רשת ב