שיחה אישית: אסתי פרז מארחת את חוה אלברשטיין

השיר הזה, אני ממש מרגישה שהוא גדל יחד איתי.

מתי שרת אותו בפעם הראשונה?

פעם ראשונה הייתי בת 25.

אנחנו מדברים בחג. אנחנו בין חגים אבל בין בחירות גם. מה יהיה עם זה כבר?

נורא, נורא. מטלטל נורא.

את מעורבת? מקשיבה?

אני מקשיבה כמה שיותר. תראי, כל כמה זמן אני מחליטה שאני יותר לא מקשיבה, ואני מוותר על המינוי ב"הארץ" ופשוט לא רוצה. זה הפך להיות כמו שאומרים "שכונה". כל אחד מתווכח עם השני כמו פרלמנט של זקנים בקניון, כזה.

אבל לפעמים אני כל כך רוצה שמישהו יגיד 'כן'. ושלא יגיד 'טוב תראה, זה ככה וככה'. קשה לנהל ככה דיון, כשאף אחד לא מדבר ברור. אני מבינה את הצעירים שהתרחקו מזה לגמרי. אבל זה נורא עצוב, אם הילדים שלנו והנכדים שלנו לא ייקחו את עצמם ללכת לבחור ולא יהיה אכפת להם.

חשבתי השבוע, כשאני שרה ביידיש נניח, יש בי הרבה עצב כי אני בעצם שרה לרוחות רפאים, הם אינם. פתאום היום אני חושבת, גם אם אני שומעת ברדיו שירים כמו "ירדה השבת" או "באה מנוחה ליגע", אני פתאום גם נורא עצובה. כי גם השירים האלה, לא זוכרים אותם.

איך השירים, בעינייך, שנכתבים היום? עם העברית העילגת, עם הסלנג המוגזם?

בעיניי זה עצוב, כי זה בבת אחת רק זה. נגיד אם היה על יד זה עוד כל מיני דברים, אבל בבת אחת זה נהיה כאילו כולם בשביל הזה. זה מרגיז אותי, מעציב אותי לפעמים. מה שחסר זה האלמנט הזה שבכלל אין בכל העולם – פשוט לשיר. פעם היו זמרים, היום אין את הדבר הזה של פשוט לשיר יפה. לא משנה, זה לא יעזור לנו הקיטורים והתלונות. זה לא בידינו.

ספרי לי על "זוהי שקיעתה של הזריחה". למה חשבת והחלטת לשיר את פורטיס וסחרוף?

תראי, אני מאוד אוהבת את פורטיס כבר הרבה שנים. אני אוהבת אמנים ופורטיס הוא אמן. למרות שהוא כאילו, כמו שקראו לו "פורטיס המשוגע", אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו, אצלי לפחות אני יכולה להגיד, חבוי גם תמיד איזה שהוא שיגעון, אחרת לא היינו שורדים במקצוע הזה. היינו הופכים למומיות. ואני מאוד מזדהה עם הקטע הזה שלו.

עכשיו, לא כל דבר אני יכולה לעשות כי בכל זאת יש גבול. אבל אני מאוד אוהבת את השירים שלו. בעיניי הוא תמיד היה רוקיסט ויש לו מלודיות מדהימות, למרות שהוא מצריד את קולו ועושה פרצופים של משוגע, יש לו שירים נורא יפים. והשיר הזה יש לו אמירה מאוד עצובה, אז אי אפשר.

חג זה געגועים גם. למי את מתגעגעת?

האמת, שאני לא כל כך אוהבת את המילה הזאת בזמן האחרון. קצת משתמשים בה יותר מדי בשירים, ילדים בני 22 שרים על געגועים. יש קצת אינפלציה בשימוש של המילה הזאת. מערבבים את זה עם נוסטלגיה.

אני מתגעגעת לשנים הראשונות-ראשונות שהייתי מופיעה, כשלא היה לי אף תקליט ואף אחד לא ידע למה לצפות והייתי פשוט שרה כל מה שבא לי. כל ערב שירים אחרים. זה היה ה"חירותי" הראשון. כמובן שהילדות, הרחוב שגדלנו בו בקריית ביאליק "סמטת כנען". היה שם משהו כל כך לבבי.

מה שיפה בזיכרון זה שגם כשהיה נורא מעט, בזיכרון זה נהיה נורא הרבה ונורא גדול. אני לא מתגעגעת למקומות, אני מתגעגעת לאנשים. עכשיו למשל לאחי, אלכס, שנפטר לפני שנתיים. ואני רוצה לשתף אותו בכל מיני דברים, אז אין.

ההורים שלי כל הזמן איתי, נדב שלי היה תמיד אומר שההורים שלי בני מזל שאני לוקחת אותם איתי לכל ההופעות ולכל הנסיעות כי אני גם שרה עליהם. אז אני גם לא נפרדת מהם. הם כל הזמן איתי.

ולנדב (לווייתן)?

נדב איתי, אני ממש מדברת איתו. אני מתייעצת איתו על דברים. אז זה ממש כאילו קיים כי אני כל כך מכירה את הלך המחשבה שלו. אז ממש – זה חי. הייתה בו הרבה חוכמת חיים.

כמה שנים זה מאז שהוא נפטר?

11 כבר.

מצאתי שיר שברוב בורותי לא הכרתי, לדעתי לא מושמע הרבה. "מוצאי חג".

אוי נפלא. זה שם של תקליט אגב.

והשיר הזה מספר סיפור ואני רואה אותו מול עיניי. הסיפור כל כך צבעוני, כל כך ישראלי. כל כך גם חג, אבל גם העול שתכף יבוא. כל מילה ואיך שאת שרה שם, והחיבור הזה של המילים שלו.

זה היה ממש אירוע, נדב התחיל לכתוב שירים בעיקר על עולם הפועלים הזרים. נדב בכלל היה חקרן גדול, הוא הסתובב הרבה בתל אביב והכיר כל פינה. ופתאום הוא התחיל לכתוב שירים על ורה מבוקרשט ועל הרומנים בקיוסקים. ואני לא יודעת למה, פתאום התחלתי להלחין אותם. זה היה סוג של התחברות חדשה בינינו בכלל. "מוצאי חג", באמת, זה כמו תמונה. כמו איזה סרט דוקומנטרי.

יש לך על הבמה תחושה אחרת, מאשר כשאת לא הבמה? פחד? התרגשות? רצון להיות שם או כבר לא להיות שם? איזו עייפות?

זה דבר שמתערבב ונורא משתנה מהבוקר עד הערב. הבוקר של הופעה הוא נורא דכאוני. 'בשביל מה אני צריכה את זה? כולם בערב יושבים בבית, רואים טלוויזיה'. ואז נדב תמיד היה אומר לי 'תגידי את השתגעת? את עושה את זה 40 שנה. תלכי, שעה וחצי את בבית'.

ואז לקראת הערב כשאני כבר מתחילה להתארגן, אז זה נרגע, אז ההופעה לפעמים זה ממש מדיטציה. כאילו אני שם ואני לא שם. לכן אני גם אין לי הרבה אינטראקציות עם הקהל.

את יודעת כמה אוהבים אותך? או שעברת כל מיני תקופות שאהבו אותך יותר, אהבו אותך פחות?

ודאי שעברתי תקופות. איזה אמן לא עובר תקופות של 'יאללה די, נמאס ממך'.

את הרגשת ככה? היו שנים שהרגשת ש'יאללה די'?

אמרו גם. כי פשוט שרדתי הרבה זמן, וכאילו בזה שאני שורדת אז אני מפריעה לאחרים לפרוץ. אז אמרו 'למה משמיעים רק אותה ולא אותנו? הגיע זמן לזמרים חדשים'. יש גם תקופות, את יודעת. יש זמרים חדשים, עיתונות חדשה שרוצה את הכוכבים שלה.

זה משהו שאת מקבלת אותו? קיבלת אותו או שזה כאב לך וצרם לך?

זה כאב לי מאוד. בטח שזה כואב. תראי, הצורך שלי ביצירה ובלשיר הוא יותר חזק.

"הייתה לה ארובה לבנה". את ואבי קושניר זה זוג מהסרטים. מה זה, מאיפה זה? זה מקסים

השיר הזה הוא עוד מהתקופה של "שחמט" של חנוך לוין. הוא מונח אצלי במגירה כמו הרבה אוצרות. וכשהחלטתי שאני מנסה להלחין את זה, והלחנתי את זה, אז הדבר הראשון שאמרתי, אני לא יודעת אפילו איך, היה 'אני רוצה שקושניר ישיר איתי'. ככה, החלטתי. והודענו לו – והוא בא.

חגים בשבילך זה כיף? זה נחמד? זה חופש? או שזה קצת כבד כזה?

אני חושבת שבגילי, הרבה אנשים כבר אין להם כוח לחגיגיות הזאת של החגים. בעיקר לכל הסיפורים עוד פעם, למה אוכלים ומה שותים. כל החג מתחיל עם ההרגלים שלו. אני לא יודעת, נהייתי קצת צינית לדברים האלה. אבל בסופו של דבר כשאת יושבת עם הילדים, סביב השולחן, אז אין מה לעשות. נגמרה השנה – תתחיל שנה חדשה וכולנו נקווה שיהיה טוב ושיהיה "גמר טוב" כמו שאומרים החסידים. תוקף אותי לפעמים הייאוש הזה שזה בעצם הדבר היחידי שקבוע פה בארץ זה הסיפור של החגים. לא קורים דברים מספיק אחרים שבאמת ישכנעו אותנו שמשהו מתחדש, ושאנחנו הולכים לקראת הכי טוב.

מה את מאחלת לעצמך? ולנו?

קודם כל אנחנו נשארים פה, בואי נגיד ככה. הרבה צעירים הרימו ידיים ונסעו לכל מיני מקומות. אבל רוב האנשים שמסביבי לשמחתי עדיין כאן וכל אחד תורם את תרומתו למקום הזה, שבסופו של דבר אין לנו מקום אחר.

בכל פעם שאני נתקלת בסיפורים מן העבר שעברו על ההורים שלנו ועל אנשים אחרים בתקופות שונות בהיסטוריה, זה רק מחזק אותי שזהו וזה כאן. והכאן הזה לצערי הוא מתנדנד קצת. הוא לא לגמרי ברור, הוא לא לגמרי יציב.

לעצמי אני מאחלת שאני אמשיך עוד איזו תקופה לשיר כל עוד הקול שלי ישרת אותי בנאמנה ואת השירים שלי ושאני אמשיך להפתיע את עצמי בדברים יפים.

אני רוצה מאוד להודות לך, לא רק על זה שבאת לכאן היום כאורחת שלי בחג. אני רוצה להודות לך על דברים שאת בכלל לא יודעת. אני רוצה להודות לך על שהייתי איתי ברגעים הכי קשים שהיו לי בחיים, שריפאת ולא ידעת, רבים מפצעיי. שהעלית אותי מכמה מדרונות. שחלקת איתי במשך השנים געגועים ועצב. וכשלא הייתה יד אחרת, את עם השירים שלך, עם האישיות שלך, ליטפת אותי. זו ההזדמנות שלי, כשאנחנו נפגשות, להגיד לך – תודה רבה.

זאת אני שצריכה להגיד תודה רבה, אבל אני לא יודעת למי להגיד בדיוק תודה. מי שבאמת כיוון אותי וכאילו אמר לי מה לשיר. אני מאמינה שיש מן כוח כזה, מסתורי, שאומר לך מה לעשות. זה הנכון, זה הנוגע, זה האמיתי. יש הרבה אנשים שכיוונו אותי בחיים שממש כמו מלאכים כאלה אמרו לי 'לכי לשם, תעשי את זה'. אז אני מודה להם.

המוסיקה שעשית, שאת עושה ועוד תעשי, היא חלק בלתי נפרד מחיי ומחיי כל כך הרבה אנשים. אני רוצה לאחל לך חג שמח ובריאות ושנה טובה

תודה אסתי. כמה נעים להיכנס אל השנה החדשה באווירה כל כך נעימה ואוהבת. אני מאחלת לך עוד הרבה שיחות כאלה במשך השנה. רגועות, קשובות, סקרניות. בלי הרבה כעס, תסכולים. בעצם זה מה שמגיע לכולנו בסופו של דבר. נעמת לי מאוד ואני מאחלת לך רק טוב, שנה טובה ושוב - תודה רבה!