השילוש הקדוש של ההיפ הופ: נראה שבשלוש השנים האחרונות מארשל מאת'רס השלישי, הלוא הוא אמינם, רקח טרילוגיית נקמה. מה שהתחיל בכוונות טובות בחודש דצמבר של שנת 2017, עם צאת האלבום "התחייה", זכה במהרה לביקורות שליליות מקצה לקצה ממבקרים, עמיתים ומעריצים. מאת'רס המשיך עם אלבום הזעם "קמיקזה", שיצא בהפתעה והצליח לרומם מחדש את מעמדו הליריקאלי של הראפר, והגיע לאקורד הסיום עם אלבום נוסף בהפתעה – "מוזיקה להירצח על ידה" (Music to Be Murdered By). בסיפא מצליח אמינם להראות שנקמה לא בהכרח מגישים קרה. הוא מוציא אל הפועל את רעיונותיו הקונספטואליים, אלו שהיו עוד בשלבי סקיצות, יש שיגידו סקיצות לא מוגמרות, כשהוציא את האלבום שהחל את שאני מכנה טרילוגיה – "התחייה".
אמינם שתמיד תיעל את הזעם לשירה, מצליח סוף כל סוף, בניסיון השלישי, להוציא את האלבום הטוב ביותר שלו מאז "ריקברי" שראה אור לפני עשור. לא בכדי האלבום מתכתב עם פסקול מחווה לסרטי המתח והאימה של הבמאי האגדי אלפרד היצ'קוק, הנושא את אותו שם. היצ'קוק מלווה את האלבום בקולו מתחילתו ועד סופו ומוסיף לו את רובד הבדיה ההכרחי של ז'אנר האימה. כפל המשמעות בין הבדיה למציאות הוא המפתח ליצירה של אמינם שמהלך על הגבול הזה לאורך כל שנות יצירתו. אם באלבום "התחייה" ניסה מאת'רס להיות האב הטוב והקשוב, ב"קמיקזה" הוא כבר הפך להיות הבן הצלוב הנושא את העלבון הצורב אישית. ועתה, סוף כל סוף, הגיעה ההשלמה – ורוח הקודש המוזיקלית נעה על תהום רבה.
Inspired by the master, Uncle Alfred! #MusicToBeMurderedBy pic.twitter.com/ilXAjJtqzV
— Marshall Mathers (@Eminem) 17 בינואר 2020
כמו בכל פעם שאמינם מוציא חומרים חדשים, גם הפעם הזעם הציבורי על בחירותיו הטקסטואליות לא איחר לבוא. לפני עשור רוב הכעס כלפיו התמקד בשורות הומופוביות, מיזוגיניות או אלימות באופן כללי. בעוד ששאר הראפרים, שאינם לבנים, לא יכולים היו לכתוב מפורשות על רצח קרובות משפחה למשל – לאמינם כיוצר ממיעוט לבן בז'אנר, הייתה הפריבילגיה להתבטא כפי שאחרים לא העזו. בניגוד אליהם התמקד בתוכן הספרותי בלבד, גם אם הדבר בא על חשבון רגשות אחרים. במקום בעולם שמחוץ ליצירה, את עיקר מאמציו השקיע בלפתח את יכולת החריזה והמשקל. באלבום הנוכחי הציבור כועס דווקא על ההקשרים החברתיים־פוליטיים שממשיכים להעסיק את ארצות הברית בתקופה האחרונה במיוחד – מדיניות הנשק.
בסינגל הראשון המלווה את יציאת האלבום, "חשיכה", אמינם נוגע באחד הנושאים הרגישים ביותר בחברה האמריקנית – ושר מנקודת המבט של סטפן פדוק, שטבח ב־58 בני אדם ופצע כ־500 אנשים נוספים בשנת 2017 בזמן הופעה חיה בלאס וגאס. אבל אמינם אף פעם לא מסתפק בלהגיד את הדברים כפי שהם, ומשתמש במדיום הספרותי האקוסטי – במקרה זה ראפ – כדי להלך על החבל הדק שבין הבדיה לבין החיים האמיתיים. כך גם בסינגל הזה הוא מקביל את הטובח הנוראי, שעליו הוא מעביר ביקורת, לעצמו כאמן. כמעט כל שיא בשיר נושא את שני הרבדים במקביל, מצד אחד נקודת המבט של הטובח, ומצד שני נקודת המבט של האמן. כל זאת במקביל לסמפול המצמרר ל"צלילי השקט" של סיימון וגרפונקל.
כך למשל, בבית השני אמינם שר: "You can't murder a show nobody's at" – מהזווית של הטובח המסר הוא מובן מאליו, אי אפשר לבצע טבח אם אין קהל. מהזווית של האמן מדובר בשורה שמביעה תסכול על חוסר העניין בו, אמן ללא קהל – לא רלוונטי. כאן המילים "Murder a show" הן סלנג שכוונתו: להופיע בצורה בלתי נשכחת, כלומר, "לדפוק הופעה". דוגמה נוספת לכפילות כזאת היא השורה הסוגרת את הבית השני: " "Fuck the media, I'm goin' all out, this is war – גם כאן הטובח מדבר מגרונו של האמן, מצד אחד הוא מבקש נקמה פיזית, רצח, מצד שני מדובר בדימוי. התשובה לתקשורת, מזווית הראייה של האמן, היא האלבומים "קמיקזה" ו"מוזיקה להירצח על ידה".
בגיל 47 מארשל מאת'רס השלישי עדיין מצליח לעצבן את כולם בדיוק בגלל היכולת הפנטסטית שלו להשתמש בדו משמעות אקוסטית של מילים. האלבום כולל 20 רצועות ושיתופי פעולה מבריקים, ביניהם עם הראפר ג'וס וורלד, שנפטר בחודש שעבר בפתאומיות מהתקף אפילפטי בנמל התעופה; הראפר המיתולוגי של "דה רוטס" בלאק ת'וט שמעניק הופעה מרשימה; בן עירו רויס דה 5'9", אחד הראפרים המבריקים ביותר; וכן שיתוף פעולה נוסף עם הזמר אד שירן – שיתוף שאגב זיכה אותו בביקורות קשות באלבום "התחייה", וגם כאן אני סבור, שמדובר באחד השירים היותר חלשים, אך הכרחיים כדי להיתפס רלוונטי גם בעיניי הקהל שמחוץ לקהילת ההיפ הופ המסורתית.
למאת'רס אין כבר מה להוכיח. בקהילת הראפ הוא כבר מזמן נחשב לאחד האם.סיז הגדולים ביותר אי פעם (Emceein הוא תואר בתרבות ההיפ הופ. בדומה לתואר משורר, האם.סי כותב שירה, אך שיריו מבוצעים בקול, פ.מ). מה שהפך אותו לעילוי הוא בדיוק הצורך האין־סופי להוכיח את עצמו. אמינם הוא גם הראפר האישי והחושפני ביותר. באלבום הפופולרי ביותר שלו "האלבום של מארשל מאת'רס" (2000) הוא שר על רצח אשתו לשעבר קים, על התאבדות ורצח של מעריץ אובססיבי ("סטן") ושנאה כללית כלפי אמו הביולוגית (עליה הביע חרטה ב"אלבום של מארשל מאת'רס 2"). אם נדמה היה שאין עוד נושאים שמאת'רס לא נגע בהם – באלבום הזה הוא מוכיח אחרת. כאן חושף מאת'רס לא רק את הסלידה שלו מאביו הביולוגי שנטש אותו, אלא גם את הרצון לנקום באביו החורג שהכה אותו ואת אימו.
בזכות היכולת המופלאה שלו לספר סיפור בחרוזים שקולים – יכולת שעד היום מהוללת בחוגים הגבוהים לספרות ובלבד שמדובר במחזות יווניים או שייקספיריים – אנחנו יכולים להיכנס לעולם זר לנו, להתחבר לדמות ואף "להתיר" את הסבל שנגרם באמצעות נקמת המוות שאמינם שר עליה.
כמובן שחייבים גם להתייחס לצורה המבריקה שאמינם חורז בה מילים. לא מדובר בחריזה פשוטה בת כמה הברות, אלא בשרשרת חרוזים ארוכה שכל הברה בה מתחרזת לעתים עם ההברה בשורה העוקבת, כך שבסופו של דבר נוצר מעגל אקוסטי מרגש, שמסוגל לטלטל את נשמת המאזין לא פחות, למשל, מרגע עקירת העיניים של אדיפוס. כך למשל בשיר "גודזילה" עם ג'וס וורלד המנוח, בתחילת הבית השני חורז אמינם:
I'm just a product of Slick Rick, at Onyx, told 'em lick the ball"
Had 'em just appalled at so many things that pissed 'em off
It's impossible to list 'em all
And in the midst of all this
."I'm in a mental hospital with a crystal ball
(הצבעים מסמלים את סוגי החריזה השונים, פ.מ.)
בשלושת העשורים האחרונים אמינם הצליח להוציא את האלבום החזק ביותר של עצמו דווקא בתחילתם. זה קרה עם "האלבום של מארשל מאת'רס" (2000) – אלבום הסולו שנמכר במהירות הרבה ביותר בכל הזמנים – והמשיך עם "ריקברי" (2010) – האלבום הנמכר ביותר בשנת 2010 בארצות הברית וברחבי העולם. צריך לקרות משהו קיצוני כדי שההישג הזה לא יחזור על עצמו גם הפעם. יותר מאשר הנפילות המוזיקליות שלו, אמינם הוא אמן שמתרומם מהעפר כמו עוף החול. ההתמדה והעבודה הקשה פעם אחר פעם הן אלו שיוצרות את הפנינים המוזיקליות.
עם זאת מה שהופך את אמינם למשורר גדול באמת זו העובדה שגם ה"נפילות" שלו הן פנטסטיות, שכן נפילות מסוייטות של אמן גדול הן לעיתים אף טובות יותר מחלומותיו המתוקים, ברגע שהם מקבלים משמעות. אמינם זכה ב־15 פרסי גראמי, 17 פרסי בילבורד ואוסקר בקטגוריית השיר המקורי הטוב ביותר. מגזין המוזיקה הפופולרי ה"רולינג סטון" אף קבע שהוא אחד ממאה האמנים הגדולים ביותר בכל הזמנים. לכל אחד אחר כנראה שזה היה מספיק, אך אם תשאל אמן אמיתי מה היצירה הטובה ביותר שלו, הוא כנראה יצחק בנדיבות וישיב: זאת שעוד לא הספקתי להוציא אל הפועל.
It’s your funeral...#MusicToBeMurderedBy Out Now - https://t.co/q4TAFJUVGV pic.twitter.com/6PqnTjCKgu
— Marshall Mathers (@Eminem) 17 בינואר 2020
כן, גם האלבום החדש לא עומד בסטנדרטים הנוקשים של התקינות הפוליטית. אבל כמה היינו מאבדים אם נבוקוב, למשל, היה מוותר בשם התקינות הזאת על כתיבת "לוליטה". האומנות שעוסקת בפתולוגיה, בכל דרך שהיא, מאפשרת בצורה בטוחה להרחיק לחקור את הצדדים האפלים של קיומנו. "אם לא נרצחתם, אני מאחל להצלחתכם בפעם הבאה. אם נרצחתם, שהלילה שלכם יטיב עמכם היכן שלא תהיו" – אלפרד היצ'קוק, Music to Be Murdered By.
