איסאק באבל היה סופר יהודי שורשי יחיד במינו, מגדולי הפרוזאיקנים במאה ה־20, שהיה עד לפוגרומים כנגד יהודיים ברחבי אוקראינה ורוסיה הסובייטית. בשנת 1940 הוצא להורג, לאחר שעונה והודה בכפייה בריגול על ידי הנ.ק.ו.ד. (שהפך עם השנים לקג"ב). הפרוזאיקן, שנולד היום לפני 125 שנה, היה בן טיפוחיו של הסופר הרוסי הענק ובן מעמד הפועלים, מקסים גורקי.
חברו זה השפיע עליו השפעה גדולה כל כך, שאחרי ששלח לו את סיפוריו הראשונים ונדרש "לצאת אל הבריות" (כלומר, להפסיק לכתוב טרם חווה את העולם), הצטרף באבל לחיל הפרשים במלחמה של רוסיה נגד פולין – מלחמה שרוסיה כשלה בה – כעיתונאי וכעד. את החוויות המזוויעות והפוגרומים שראה, העלה על הכתב, בסיפוריו, בזיכרונותיו ובכתבותיו, וזכה להצלחה מרשימה.
גורלו, כגורל סופרים רבים אחרים תחת שלטון סטלין והצנזורה המדינית, מכמיר את הלב במיוחד משום שסיפוריו החדשים אודות הקולחוז (משק שיתופי) הועלמו. עם מותו של באבל נגנזה גם האפשרות להשלמת הרומן שהחל בכתיבתו, "היהודייה". ברומן רחב ההיקף שתכנן, תיאר הסופר את חיי היהודים בשנים בהן שאלת הציונות חזרה להעסיק את יהודי מזרח אירופה.
תמונה ממעצרו של באבל על ידי הנ.ק.ו.ד.
נוסף על כך, מבאבל נשללה האפשרות לפרסם את סיפורי "חיל הפרשים" בעברית בחייו. בשונה מביאליק, אחד העם וטשרניחובסקי, שפעלו באותה העת – באבל נתפס כ"לא כשר" מספיק וכבלתי הולם את רעיון המפעל הציוני, משום הרגשות הסובייטים־סוציאליסטיים שהדהדו בסיפוריו (איסאק באבל, כל הכתבים: כרך שלישי, הוצאת כרמל).
תפיסה זאת כמעט העלימה מהמדף העברי את גדול הסופרים שלה, שנוגע בשריר החשוף של הקורא, עד העצמות ממש, ושבכל מילותיו בוערת היהדות כאש. כך יצא, שכל כתביו של גדול הסופרים שלנו תורגמו רק בשנת 2008 לעברית.
בין שני עולמות
באבל היה קרוע בין שני עולמות שאף אחד מהם לא רצה בו באמת. את העולם הזה, האודסאי – מואר בשמש חמימה בצבעי ארגמן, ומנגד ריח ים ודם נרקבים באש המהפכה – תיאר באופן מופתי בסיפוריו. הנדודים היהודיים, סיפורי הרשלה, ומצוקת ההגירה, היוו חלק ניכר ביצירתו, למעשה הם היו הבשר עצמו: "כאן היה הכול מושלך בערבובייה: תעודת רישיון לעסוק בתעמולה ורשומות של משורר יהודי. תמונות דיוקן של לנין ושל הרמב"ם מונחות היו זו בצד זו" (מתוך סיפורי "חיל הפרשים", מרוסית: חמוטל בר־יוסף).
כוחם של סופרי אודסה, בניצוחו של באבל, היה כל כך משמעותי על הספרות הרוסית שהייתה אז בתור הכסף שלה, שמבקרי הספרות הכתירו את כתיבתם כאסכולה ספרותית חדשה, "אסכולת אודסה". באבל היה משורר הסיפור הקצר, לא פחות. הוא בחר בז'אנר הזה או שהז'אנר הזה בחור בו, אבל חיי את חייו כמו כותב רומנים עבי קרס. כלומר, כל מילה התעופפה מקולמוסו כמו ציפור שפרצה אל קן הגוזלים שלה. בתוך הקן שלוש ביצים.
האחת יהדות, השנייה נפש רוסית, והשלישית הפער, התהום ביניהן. מצד אחד הוא כותב סיפור ביום, כפי שהעיד, ומצד שני שותק במשך שנים מאימת הצנזורה. מצד אחד יהודי נודד, מצד שני אודסאי בדמו הרותח, העיר שרצה לקבוע בה את חייו, ושרדפה אותו עד המוות.
באבל כתב את קולם ההולך וגווע של היהודים הנודדים, של הסוחרים, של האיכרים העייפים שנשדדו בפוגרומים ושל נשותיהם שנאנסו באכזריות. אף על פי כן שכנה בו נפש רוסית אדירה, שלקוראי העברית היה קשה לפענח.
באבל, בניגוד לרבים אחרים, מעולם לא נמנע מלעקוץ את משטר ההשתקה. במושב ה־11 של כנס איגוד הסופרים הסובייטים, למשל, סיים את דבריו כך: "...בעקבות גורקי הייתי רוצה להגיד, שעל דגלנו צריכות להיות חרותות המילים של סובוליב, שהמפלגה והממשלה נתנו לנו הכל, ורק זכות אחת נמנעה מאתנו – לכתוב גרוע. חברים, בואו לא נסתיר. זאת היתה זכות מאוד חשובה, ולקחו מאתנו לא מעט. זאת היתה פריבילגיה שהרבינו להשתמש בה.
"אז זהו, חברים, בכנס הסופרים הזה בואו נוותר על הפריבילגיה הזאת, ושיעזור לנו אלוהים! והרי בעצם אין אלוהים, כך שאנו צריכים לעזור לעצמנו" (עמ' 178).
משורר הפרוזה
באבל הצליח להפשיט את העור של הריאליזם הסוציאליסטי והקיומי בלי להסיר ממנו את הגרוטסקה, האבסורד והיהדות, ואפשר להוסיף לרשימה גם לב. כלומר, אנושיות. קראו, למשל, את המשפט החותם את הסיפור "האווז הראשון שלי" (מרוסית: נילי מירסקי): "חלמתי חלומות ונשים נראו לי בחלום, ורק לבי המגואל ברצח היה חורק ושותת".
רק באבל מסוגל לכתוב משפט אחד ולהכות בנשמה בפטישי הרגש האכזריים. זה כוחו של משורר הפרוזה היהודי שלנו. במשפט אחד מתוך סיפור מסיפורי "חיל הפרשים", סיכם באבל את העולם היהודי כולו. מצד אחד – הראש חולם חלומות אידיוטיים לכאורה, אנושיים, ומצד שני – הלב חורק ושותת. הנה לכם תפארת ארון הספרים היהודי במשפט מדויק אחד. וכמה המשפט הזה חודר. אין זה פלא, אם כך, שהמפעל הציוני פחד ממנו פחד מוות. אבל פחד לא מחסל גאון.
