היום (שבת) לפני 15 שנה הלך לעולמו המוזיקאי והשחקן אריק לביא, שהותיר אחריו מאות שירים כמו "הסלע האדום", "למה לא אמרת לי", "אני אשיר לך שיר", "כל הנחלים" ו"זה קורה".
בהקלטת השיר "כל החלומות" השתתפה בתו, הסוציולוגית נועה לביא. בריאיון הבוקר לרון נשיאל בתוכנית "יומן השבוע" בכאן רשת ב' היא סיפרה על הנסיבות המשעשעות שהביאו אותה לאולפן: "היום אני ממש שמחה שעשיתי את זה, מבטי האהבה בקליפ הם אותנטיים. כשאבא שלי הקליט את השיר הזה באולפן הייתי בכיתה י"ב. בשעה מאוד מאוחרת אבא שלי התקשר מהאולפן ואמר לאמא שלי להעיר אותי כי זמרת הליווי לא הגיעה להקלטות, הבריזה להם. הם נתקעו עם שעות האולפן ועלה להם הרעיון שאולי אני אעשה את קולות הרקע כי היה לי קול גבוה, מלאכי. אז אמא שלי העירה אותי ושאלה: 'את רוצה לנסוע לאולפן עכשיו להקליט עם אבא שיר'? אז אמרתי חצי בשינה 'כן בטח, למה לא'. אני ממש זוכרת שחצי ישנתי שם. זה יצא ממש מקסים".
על סגנונו הייחודי של לביא אמרה בתו: "אני חושבת שאבא שלי, יחד עם זה שהוא נתפס כאב טיפוס של ישראליות, בעצם היה מהגר. אני חושבת שאת השרידים של גם קצת מבטא ששמעו, וגם איזשהו חינוך לדברים שהוא שמע כמו ברכט והמון מוזיקת ג'אז... הוא היה למשל שומע את פרנק סינטרה בבית והתאמן איתו. הוא הביא איתו פרייזינג שאני חושבת שהיה קשור גם בברכטיות שלו וגם לאהבה שלו לג'אז".
האזינו לריאיון עם נועה לביא בכאן רשת ב
הוא מת ממחלת לב קשה אבל היה אופטימי, נכון? עד ימיו האחרונים "הוא הסתובב עם מחלת לב הרבה שנים, היו לו התקפי לב חוזרים ונשנים מגיל 42. אבל בין התקף להתקף הוא חי חיים מלאים ובריאים. בכלל לא הרגשנו שיש לנו אבא חולה או משהו כזה. הוא עשה הכל והיה חזק והופיע עד שנתיים לפני מותו והיה ויטאלי והכל. ואז, שנתיים לפני מותו הוא בעצם התעלף ברחוב איזה יום ואז הסתבר שהלב שלו פשוט גמר, והוא עבר מעקפים וחי עוד איזה שנה וחצי בסדר. אחרי חצי שנה כבר לא היה טוב, בבתי חולים. אבל אמרו לנו אחרי שהוא נפטר, במחלקת טיפול נמרץ לב בבילינסון, שעצם זה שהוא פשוט התכחש למחלה שלו – התעלם מכאבים, מהתעלפויות שהיו קורות לו אחרי הופעות והוא לא היה מספר לנו – עצם ההתכחשות שלו החזיקה אותו בחיים לפחות עוד עשר שנים". אני בטוח שאת מאוד מתגעגעת אליו. את חשה שגם בציבור הרחב יש געגועים אליו, אל סוג האומנות שלו? הטוטאלית? "אני כל הזמן מקבלת ממנו דרישות שלום. בין אם זה כשאני שומעת אותו ברדיו, ומשמיעים אותו המון, או סטודנטים שלי שהם בני 23-22 והם פתאום ניגשים אליי ואומרים כמה הם אוהבים את השירים שלו. או אפילו אנשים שעוצרים אותי ברחוב, בגילים שונים. זה ממש כיף לראות שהוא לא נשכח. הוא היה פחות קונסנזוס מיהורם גאון או אריק איינשטיין, אבל היה משהו בשירים שלו שהיה על זמני במובן שהוא תמיד קצת הקדים את זמנו".
